במאמרו “שובו של הדרקון היהודי“, דוד שפרבר מבקש לכרוך את אירועי הביאנלה בוונציה במהדורתה הנוכחית (2026) עם אלו של הדוקומנטה ה-15 (2022), ולטעון לשובו של שיח האנטישמיות בעולם האמנות. בתגובתו למאמר זה, שאול סתר מאשים את שפרבר בשיתוף פעולה עם שיח האנטישמיות ודרכי פעולתו, וטוען כי הקשר של יהדות וישראליות היא בלבו של השיח הציוני. בתגובה לכך, שפרבר טוען נגד השיח הביקורתי שהוא אינו מבקר את עצמו, כפי שטוענת כותרת מאמרו, וכך נוצר שיח פרדיגמות חלופיות, ההופכות בעצמן למופעי אלימות דוגמטית חסרת אבחנה, כ”תיאוריה שנועדה לחשוף עיוותים והופכת בעצמה למנגנון שסוגר אפשרות למורכבות, לספק ולרפלקסיה”, וחסר ניואנסים לכתמי העיוורון שלו.
שפרבר מצדד במאמרו במערכת דיכוטומית ובינארית: כן או לא אנטישמיות. אין מצבי ביניים. הוא מדגיש את הקשר בין הדימויים האנטישמיים השונים, ואינו רואה אפשרויות להבנה של דימויים אלו בהקשרם הרחב. במאמרו הראשון התייחס שפרבר גם אל מאמרי ב”תיאוריה וביקורת”, וטען שאני גורסת שלהאשמה באנטישמיות אין ביסוס עקרוני בהקשר האינדונזי, אלא בהקשר נסיבתי בלבד. לשני המאמרים של שפרבר ולתגובתו של סתר אני מבקשת להוסיף גם את מאמרה של קרן גולדברג, הטוענת לשקיעתה של הביאנלה של ונציה – טענה שבעיני, קשורה בטבורה לעמדותיו של שפרבר.
יש פער עקרוני בין טענותיו של שפרבר לבין אלו שלי: שפרבר חושב שהכל נסוב סביב הזהות היהודית והשיח האנטישמי, וכי אין עוד בעיות ברחבי עולם שאנשים שונים עוסקים בהן, בעוד שאני מבקשת להציג את שאלת האנטישמיות בהקשר לטראומות ולצרות אחרות שעימן מתמודדים אנשים במקומות שונים בעולם. לטענת שפרבר, אנטישמיות היא מושג יציב, מהותי, נטול הקשר, טוטאלי, שבכל אחד ממופעיו מציג עמדה אחת ברורה שאין לערער עליה – שנאת היהודי. שפרבר אף מחרה מחריף עמדה זו בטענה כי הביקורת הטוענת להקשר אינה מסוגלת לבקר את עצמה. סתר משיב על כך כי ישראל היא זו שכרכה יחדיו את היהדות, הציונות והישראליות, וכי ממשלתו של בנימין נתניהו ואנשיו רק מעצימה קשר זה, והם עושים כל פעולה אפשרית כדי לשמור על הקשר הגורדי הזה, והופכת בתוך כך את הזוועות שמבצעים חיילי הצבא הישראלי לסיבה לקִעקוע העולם היהודי כולו ולהחרמתו. על כן אין פלא שתקיפת המשולש התרבותי הזה בנשימה אחת נגועה באנטישמיות.
במאמרי ב”תיאוריה וביקורת” גרסתי, בכמה רבדים, שיכולת ההבחנה בין ייצוגים יהודיים לייצוגים אנטישמיים בתרבויות מרוחקות (כמו אינדונזיה או יפן) אינה בעלת מעמד יציב, עקבי או חד-משמעי, מהותני, “אנטישמי”, וכי נדרשת זהירות ביחס להבנת הקונטקסט הספציפי. כפי שמעידים מאמריו, היכרותו של שפרבר עם ההקשרים הספציפיים של תרבות אסיה קלושה, והוא קופץ למסקנות “אנטישמיות” תוך שהוא מתמקד ביחס אל היהודי, ובמבטו החוזר של היהודי בייצוגים הללו. כפי שכתבתי: “אני מתבוננת באנטישמיות כמופע שאינו נוגע במישרין בשאלה היהודית דווקא, אלא עוסק בזרוּת במובן הרחב ביותר, וליתר דיוק – בזרוּת מבפנים, כזאת ששוכנת בתוך המערכת הסובייקטיבית עצמה, ולכאורה מעוררת בכך גורמים המבקשים לדחות את השונה. מתוך קריאת המרחב הפוליטי-אתני של מזרח אסיה ודרום-מזרח אסיה, אני טוענת כי שאלות של אנטישמיות נוגעות בעמדות מעורפלות מאוד, מזויפות, שניזונות משמועות ומפייק ניוז, וכי הן כרוכות לבלי הפרד בשאלות המרכזיות של הקולוניאליזם ותהליכי הכיבוש והניצול של המעצמות האירופיות בטריטוריות ובקבוצות אתניות באזורים אלו בדרום מזרח אסיה במהלך 400 השנים של הכיבוש הקולוניאלי, מן המאה השש־עשרה ועד למאה העשרים”. 1
ואם בהקשרים עסקינן, אני מבקשת להציב תמונת מראה לפעולותיה של ישראל. אמנם שפרבר מתייחס לדימויים של טרינג-פאדי בדוקומנטה ה-15, שהוצגה לפני אירועי ה-7 באוקטובר, אבל מכיוון שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בן מאה שנה ויותר,2 וימיהם של הדימויים האנטישמיים אף ארוכים יותר, יש מקום לדון במה שעולה מן הדימויים האלו.
לטענתי, אנטישמיות אינה מושג יציב או מהותני, שאינו ניתן לערעור; היא תלוית קונטקסט, בעיקר כשאנו דנים בהקשרים של מזרח אסיה או דרום-מזרח אסיה, בדיוק כשם שהמושג ג’נוסייד ניתן לדיון או לפרשנות – לפחות כפי שטוענת ישראל. אלו הם שרשראות מסמנים שביחס לכל אחת מן החוליות שלהן ניתן לפתוח בדיון עקרוני. נוסף לכך, אם נאמץ את טענתו של שפרבר כי אנטישמיות היא מושג יציב וחד-משמעי, שאין משמעות להקשריו התרבותיים וההיסטוריים, הרי שגם רצח עם אמור להיות מושג ברור שלא ניתן לערער עליו, או להציב כנגדו קו הגנה, בדיוק כמו שדרקון עם אף ארוך או חזיר עם הכיתוב “מוסד” הם אנטישמיות לשמה, ואין שום דרך אחרת להבין אותם. כמדומני ששיח ההתקרבנות מגיע כאן לממדים בלתי אפשריים.
בלי להיכנס לדיון נרחב, אלא רק ברמז, אטען כי הדימויים הנפוצים בישראל ביחס לתרבויות אסיה השונות (סין, יפן, הודו, ואולי גם אינדונזיה, אם וכאשר) הם אוריינטליסטיים ביסודם, מונח שבקלות יכול להתחלף במושג אנטישמיות, ולוקה, כמוה, בשורה של מוסכמות עיוורות, מכלילות, גסות וחסרות עיגון. מנגד, גם בחלקים מהשיח במזרח אסיה היחס לתרבות ערב, למשל, עובר דרך דימויים ומימדים גזעניים ואוריינטליסטיים.3 טענה זו, בהרחבתה, גורסת שאי-אפשר לבודד מופע אחד של אנטישמיות ממופעים אחרים של שנאת זרים, זלזול באחר, אוריינטליזם ופחד משוֹנוּת בצורות שונות, באסיה או באירופה. מנגד, כפי שטענתי בחלק אחר של מאמרי שבו אני דנה בקולנוע היפני הדוקומנטרי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שם מוצג דימוי נערץ, כמעט משיחי, של הפלסטינים – עמדה זו רווחת בקרב קבוצה קטנה מאוד של שמאל קיצוני ביפן, אבל היחס הרליגיוזי כלפי הפלסטינים הוא חלק מאסטרטגיה של המאבק האנטי-אימפריאליסטי וביטוי להערצת הפלסטינים, שעומדים זה כ-80 שנה במאבק אימתני של הגנה על זהותם ועל עצמאותם. תהליך זה של הערצה לפלסטינים הוא שמוליד את הביקורת והשנאה לישראל, אך לא במבנה אימננטי של “אנטישמיות” גנרית, כפי ששפרבר מבקש להציגה.
אולם, להבנתי, הוויכוח על האנטישמיות ושנאת הזר מגיע לשיאו במאמרה של גולדברג, שממשיך את ההיגיון שפרש שפרבר במאמרו, ונוקט שפה וניסוח מתנשאים ונגועים בשנאת האחר אף יותר מעמדתו של שפרבר. מאמרה של גולדברג מבטא גזענות המוסווית בחזות אינטלקטואלית, ומתיר לעצמו לגנות את עולמו של האחר (הלא-אירופי), להשמיץ השמצה גורפת מלאכות ועשייה אמנותית שמחוץ לפרקטיקות המוכרות במרחב האירופי – תוך שימוש מעוות (אך פופולרי בשדה האמנות הישראלי) במושג “פוליטיקת הזהויות”, שימוש החושף את אי-היכולת של גולדברג להבחין במורשות עשייה ויצירה מרובות המתקיימות בעולם, גם מחוץ למערב.
נקודת העיוורון של שפרבר היא זו המובילה בקו ישיר אל עולם המושגים של גולדברג, המשייכת את היהודי (והישראלי) לאותה קבוצה מודרניסטית המתירה לעצמה להתייחס בהתנשאות ובזלזול אל האחר (במופע הראווה המובהק ביותר של העמדה הישראלית ביחס לאפריקה (ואסיה), “וילה בג’ונגל”4). נקודת העיוורון יכולה להגיע רק מאלו שבעצמם תויגו והוכחשו כאחרים במשך דורות (אנטישמיות), וכך לייצר “אנטישמיות” (או גזענות) משוכפלת בצורה של שנאת האחר ותרבותו, מתוך רצון עקבי להיות לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב, שהקיא את היהודי מתוכו במשך מאות שנים. במקום להבין את מקומה של ישראל במערב אסיה, ולהכיר בעובדה שרוב אוכלוסייתה של ישראל אינו אירופי בשום הקשר תרבותי או מוצאי, גולדברג מתעקשת להחשיב עצמה כחלק ממי שנמנים עם השיח המודרניסטי האליטיסטי, שבז ל”קראפט, טקסטיל, חרוזים, רקמות, בדים, חימר, קרמיקה, דימויי מים, צמחייה, נשים וחיות, רוחניות ילידית ואתרים טקסיים; הרבה מאוד ציור ומעט מאוד ניו-מדיה” – משפט החושף את מה שגולדברג מנסה להסוות בצורה בלתי מוצלחת כשהיא מגלה טפח מן התנאים המוכחשים של מה שהיא, ודומיה, חושבים על עבודות האמנות בביאנלה של ונציה. שהרי הכותבת מכירה רק בטכניקות מערביות עכשוויות כמו וידיאו-ארט וניו-מדיה, בעוד שרשימת האפשרויות המופיעה כאן מעוררת אך לגלוג וחוסר הערכה.
זה לבו של הוויכוח. זו מלחמת התרבות הגדולה שאנו שרויים בה. אמנם עדיין לא ביקרתי בביאנלה הנוכחית בוונציה, אבל מתוך הדברים שעולים מהטקסט של גולדברג וגם של אחרים, המאבק הדקולוניאלי על זכותם של שפות, חומרים, סגנונות, קראפט ואמירות אמנותיות שונות ומגוונות לדור בכפיפה אחת הוא בלבו של המאבק. אמנות מרתקת יכולה לקרות גם בחוטים (צ’יהארו שיאוטה), בטקסטיל (איברהים מהאמה), בקרמיקה (ת’יסטר גייטס), בזכוכית (דפנה קפמן), ואפילו בחרוזים (הגיו יאנג) ובקליעה (ג’ון גרייד) – בניגוד לדברים הקסנופוביים של גולדברג.
כפי שסתר כותב, ואני מזדהה, “קונטקסט הוא המפתח”. להכל. רשימת החומרים והדימויים שגולדברג משמיצה נמצאת בוונציה ודורשת התייחסות רצינית ומעמיקה, ולא נחירות בוז של מי שאינם מחשיבים את האחר. ומה בין רשימה זו לשנאת הזר, האחר שבקרבנו כאן בישראל – המטפלת הפיליפינית, החקלאי התאילנדי, הבנאי הסיני, הפועל הפלסטיני – ובין נקודת העיוורון של הישראליות כלפי כל מה שאינו מזוהה עם שיח הזהות היהודית (האשכנזית), או עם מודרניזם אליטיסטי? גולדברג מנסה להציג את הביאנלה של ונציה כאתר שבו הפוליטיקה (זו של הזהויות) ניצחה את האסתטיקה. “פוליטיקת הזהויות” היא מושג לבן, גזעני, מדיר, שיכולים לנקוט רק אלו שחושבים שזכותם של המודרים להשיב ולהנכיח את עצמם בעולם של ביזוי והכחשה היא עניין נקלה ולא ראוי. ושוב חוזר על עצמו הגלגל: הניצולים של אושוויץ הופכים להיות התליינים של עזה, המודרים של האנטישמיות הופכים להיות גזענים הדוחים את האחר, דרך שימוש פג’ורטיבי במושגים כמו “פוליטיקת הזהויות”.5 זהו הקשר הכפול (double bind) של הזהות (היהודית), כפי שניסח זאת גרגורי בייטסון (Bateson): מסרים כפולים שאינם יכולים להתיישב זה עם זה, וגורמים בסיכומו של דבר לסכיזופרניה (תרבותית).6.
מצד אחד, לעולם להמשיך לטעון לקורבניות ולאנטישמיות מדירה, ומצד אחר, להמשיך להתנשא ולהדיר את האחר באותות ובמופתים. פעם שמעתי (ולצערי, איני זוכרת את מי אני מצטטת) כי היהודי הוא האב הקדמון והבן החורג של תרבות המערב, בו בזמן. זהו לבה של הסכיזופרניה התרבותית שבה אנו פועלים – הרצון להיות שייך למי שדחה אותנו, ובמקביל לדחות את האחר המבקש להשתייך.7
אוקווי אנווזור התייחס לסוגיה זו במאמרו המופיע בקובץ שפורסם באחרונה, ועוסק בתערוכות עכשוויות פוסטקולוניאליות:
“המודרניות כיום מבוססת בדיוק על אותה מערכת יחסים סבוכה בין העולם הקולוניאלי לעולם הפוסטקולוניאלי. הקושי טמון בעובדה שהמערכת הקולוניאלית הישנה אינה מסוגלת לזהות את עצמה בתוך החוויה הפוסטקולוניאלית, למרות שחוויה זו נותרת ביסודה חופפת לה בתנאי הקיום של השתיים. המחשבה כאילו הפוסטקולוניאלי נמצא ‘שם’, במקום אחר, ולכן אינו שייך ל’כאן’, היא ניסיון להרחיק את המודרניות הנוכחית מהחשכה השורה על מקורותיה.
“כאשר מדגישים סוג מסוים של עכשוויות כבעיה – כהוויה נוכחת (with-it-ness), כהוֺויוּת (presentism) , עכשוויות “טהורה” – אמירה זו מהדהדת את הביקורת שעלתה בשנות ה-80 וה-90: מהו הפוסט בפוסטמודרניזם, מהו הפוסט בפוסטקולוניאליזם? אם נתיק שאלה זו להווה, נוכל לשאול: האם יש נקודה שבה הפוסטקולוניאליות מסתיימת, העכשוויות ממשיכה, ובכך מכניסה אותנו למצב של הווה שחוזר-על-עצמו לעד (perpetual presentism)? אני לא חושב שהקשר הסבוך בין עכשוויות למודרניות ניתן להתרה בפשטות כזו. לא יכול להיות ניתוק רדיקלי בין השניים, כיוון שמבני המעבר הפוסטקולוניאליים משמעותם שתוצאות המודרניות הן עדיין חלק מנסיון החיים (של אלו שחוו קולוניאליזם; א”ז)”.8
וכפי שציטט שפרבר ממאמרי, אני קוראת “ל’אי-לימוד’ – השעיה של קטגוריות שיפוט אירופיות בשם אופק אתי דקולוניאלי”. הכוונה ב”אי-לימוד” היא קריאה למחיקת הנחות היסוד הנוקשות, הברורות, שבהן ברור כי יצירות שעשויות “בטקסטיל וחרוזים” אינן יכולות להיות טובות כמו יצירות בווידיאו-ארט או בניו-מדיה. או, כפי ששפרבר מתחמק במאמרו השני מטענות על הקורבניות האינסופית המיוצרת על-ידי ממשלות הימין בישראל, וחוזר להאשים את השיח הדקולוניאלי בהעדר ביקורת עצמית – “אי-לימוד” פירושו דקונסטרוקציה, או בחינה מחודשת, דיון בערכים עצמם (כמו אלו המופיעים במאמרו של שפרבר, בלי שהוא נדרש לדיון עומק במשמעותם). מצד אחר, בו בזמן נדרשים לימוד והיכרות מעמיקה עם השיח של האחר, כולל הקונטקסט, הטכניקות, החומרים, הנרטיבים וההיסטוריות התרבותיות (של אמנות באינדונזיה, למשל, לאור הדיון העכשווי), לפני שמופע הבוז הזה יכול להציג עצמו כעמדה לגיטימית של ביקורת.
המאמר שלי ב”תיאוריה וביקורת” עוסק בדיוק בסוגיה זו: “אנטישמיות” באינדונזיה או ביפן, שתי מדינות שאפילו המושג “יהודי” לא ממש ברור עבור תושביהן, אין דינה כאנטישמיות בגרמניה או באיטליה (אם לחזור אל אתרי הדיון הנוכחי), שבהן יש קהילות היסטוריות ושנאת היהודי מושרשת, ארוכת ימים ואלימה. הבעיה היא ההיאחזות במושגים יציבים לכאורה, בהתקרבנות עצמית, באי-יכולת להבין את מקומו של האחר מניעיו והקשריו. על-פי גישה זו, כל מי שיש בפיו שמץ של אנטישמיות – יש לתייגו במחלקה הפוגענית ולמנוע ממנו את זכות הדיבור. אולם כאשר מבקרת אמנות ישראלית טוענת כנגד מי שאינו מערבי ומבקש לעמוד על זכויותיו ושפתו האמנותית, ומאשימה אותו כאילו “לקה בשיח פוליטיקת הזהויות” ולכן מאבד את הלגיטימיות להיחשב כיצירת אמנות ראויה – אזי זוהי עמדה פומבית לגיטימית?
ההתגוננות בפני האנטישמיות מגבילה את היכולת להתבונן במה שקורה בישראל ולבקר אותו, שהרי ידוע לכל כי הרוחות גועשות גם בתוך ישראל. אי-ההסכמה עם המעשים הבלתי חוקיים, הבלתי מוסריים והמושחתים של הממשלה הזו בתוך ישראל, וכן במערכת החוק, או ביקורת על התנהלותם של נציגי המגזר החרדי בתוך מערכת החקיקה והזרוע המבצעת (הממשלה) – זוכות גם הן לגינויים כ”אנטישמיות”9 בידי קבוצות חרדים, אפילו בוועדות הכנסת, במופעי הגינוי של הייעוץ המשפטי לממשלה, ועוד. 10
ונציה 2026 איננה רק אפילוג לדוקומנטה, היא גם רגע של חשיפה רטרואקטיבית: היא חושפת את המבנה של ההתקרבנות האינסופית, את הניסיון להצדיק עוולות קיצוניות שמבוצעות על-ידי הממשלה והצבא, להתעלם מהעובדה שכמחצית מאוכלוסיית ישראל מתנגדת למעשים אלו – אבל לכל אלה אין כל שיקוף בעמדתו של שפרבר. האויב והאשמה הם רק מבחוץ. הניסיון להתמקד באנטישמיות של פלקטים המוניים בוונציה היא בחזקת הטלת בוץ והמשך ההתקרבנות, אי-לקיחת אחריות והעדר עשייה מבית ביחס לגזענות והדרת האחר מבפנים, ההתנשאות והמשכה של “הפנטזיה האירופית” הכוללת שייכות לשיח הלבן והאירופוצנטרי הרווחת בישראל, כפי שהיא מיוצגת בכתיבתה של גולדברג.
פרופסור אילת זהר מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת ת״א
עוד בנושא:
ונציה שוקעת לאטה. גם הביאנלה – קרן גולדברג
שובו של הדרקון היהודי – דוד שפרבר
שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה – שאול סתר
האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו? – דוד שפרבר מגיב למאמרו של שאול סתר
האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.
הנה משפט משונה: ׳״פוליטיקת הזהויות” היא מושג לבן, גזעני, מדיר, שיכולים לנקוט רק אלו שחושבים שזכותם של המודרים להשיב ולהנכיח את עצמם בעולם של ביזוי והכחשה היא עניין נקלה ולא ראוי. ושוב חוזר על עצמו הגלגל: הניצולים של אושוויץ הופכים להיות התליינים של עזה, המודרים של האנטישמיות הופכים להיות גזענים הדוחים את האחר, דרך שימוש במושגים פג’ורטיביים כמו “פוליטיקת הזהויות”.׳
הכותבת הזו מרבה לתקן את קודמיה והרי כאן היא הרוויחה את התיקון הבא: המושג ״פוליטיקת זהויות״ נטבע על ידי לסביות שחורות בשנות השבעים בארה״ב במסגרת ביקורת על העיוורון הגזעי והמיני של התנועה הפמיניסטית. ברבות השנים הפך הביטוי הזה, בהקשרים מסוימים, למסמן של פוליטיקה מהותנית ולכן מגונה, של חישובים ומכסות. בשנים האחרונות, לרבות בישראל, המושג באמת הוא הפך למסמן של פוליטיקה ווקיסטית (בקרב כל מיני אנשים, לרבות בעלי הון תרבותי וסימבולי, שמרגישים שהפריבילגיות שלהם הולכות ונגזלות וחוששים למעמדם בעת ניקוי אורוות עתידי, שלעולם לא יבוא). בקרב אותם מבקרים (ישראלים, כפי שאילת זהר מציינת) קיימת בורות לגבי ההבדל בין ווק וזהותנות. המקרה הקווירי יכול להבהיר את העניין: כל הישראלים שיוצרים הקבלה בין ״קווירים למען פלסטין״ ל״עופות למען kfc” הם שבעצם מטפחים פנטזיה מהותנית וזהותנית של ה״ווק״—כסוג של כפיל פנטזמטי של הזהות המאוימת-תמיד שלהם.
בכל מקרה, המושג פוליטיקת זהויות הוא לא ״פג׳ורטיבי״ במהותו; אלא שהוא הופך לכזה—כמסמן של בורות, של עיוורון אידיאולוגי ושל צדקנות פוליטית—כשנעשה בו שימוש במסגרת השיח הפנים-ישראלי, הלכאורה ליברלי, שפשה גם במרחבים של ביקורת האמנות והתרבות; שיח היונק למרבה הצער והאירוניה דווקא מהמרחבים הלא בלתי אנטישמיים של ימין האמריקאי. וכל המושג הזה כסימן של ״כל מה שרע באמנות כיום״ זולג לכתיבה של קרן גולדברג ושל דוד שפרבר, שהיא בינונית במקרה הטוב והעיוורת מבחינה פוליטית במקרה הרע.
יוזף ק׳
| |יש משהו לא הגון כאן. אילת זהר, המתיימרת להציג עמדה המפרקת מבני כוח, עיוורת להיררכיה שבתוכה היא פועלת ולמקום שממנו היא מדברת: היא חברת סגל בחוג שבו מלמדת מושא הביקורת שלה כסגל זוטר. ההבדל המוסדי הזה הוא אמיתי והוא מעצב את גבולות השיח: את מה שאפשר להגיד ומה שאי אפשר; למלים של זהר אין סנקציות נראות לעין אבל לתגובה האפשרית (או הבלתי אפשרית) של קרן גולדברג יש גם יש. העובדה שאילת זהר לא ערה לכך או מתעלמת מההיררכיה הזו מעידה, ובכן, על עוד ״נקודת עיוורון״.
תלמיד בחוג לתולדות האמנות
| |יש כמה רמות לתגובה.
ראשית, קונטקסט: ההתנשאות של גולדברג מול קבוצות מוחלשות המציגות בונציה, לא באה בחשבון. גם אם היא חברת סגל זוטר, היא עדיין שייכת לקבוצת החוקרים שמדברים בקול אחיד מתוך ליבה של ההגמוניה המערבית. היא שואבת את כוחה מתוך הרוב הזה, ומרשה לעצמה לפגוע בכתיבתה בקבוצות מיעוט בצורה שרק בישראל בכלל יכולה לעלות על דל שפתיים. והיפוכו במעמדי: גם אם אני חברת סגל בכיר, אני כותבת על קבוצות הנאבקות על מעמדן, הכרה, ולגיטימציה.
שנית, השדה בישראל ממש קטן, ואין ממש יכולת לברוח מקשרים – כולם מכירים את כולם, כולם עובדים, או עבדו, בכל מקום.
אני מאחלת בהצלחה לקרן גולדברג האישה, ומבקרת את עמדותיה כפי שהובאו לידי ביטוי במאמר שפורסם ב”ערב רב”.
אילת זהר
| |ההסטוריה של המושג “פוליטיקת הזהויות” מוכרת וידועה – אבל לא בכך עוסק המאמר. הביקורת שהעלתי מצביעה על הדרך המשובשת, המעוותת, והכוחנית שהמושג הזה בא לידי ביטוי בשיח הישראלי העכשווי.
אילת זהר
| |סליחה, אבל זה מגוחך לטעון שטקסט בעברית יכול “לפגוע בקבוצות מיעוט” כמו האמנים מהדרום הגלובלי שמציגים בביאנלה בוונציה? נו, באמת. אני מסכימה עם מי שכתב קודם שיחסי הכוח המקומיים יותר קונקרטיים. למלים שלך יש השפעה על הכותבים המקומיים, ואילו למים שלהם, בעברית, אין כל השפעה על אמנים שמציגים בבמה הכי מרכזית בעולם. וטוב שכך, כי אני מסכימה עם הביקורת שלך וחושבת שהטקסטים ה”ביקורתיים” האלה (של גולדברג ושל שפרבר) גרועים ושביקורתם היא שילוב של אתנוצנטריזם, התקרבנות ואי-הבנה–צורות סימפטומיות שמגדירות את העיוורון של שיח האמנות העכשווי בישראל.
מבקרת פה ושם
| |זה שדה מוקשים שדה האמנות הזה יש יותר מידי דברים שאסור להגיד. כך שנוצר מצב שאת מה שמותר להגיד אומרים שוב ושוב בצורה אחרת.
טל גדעון
| |כפי שהגבתי למאמרה של גולדברג ב פוסט מה 4.6
מבלי לנתח:
Geopolitically Correct
נעמי גבעון
| |איילת, הרבה ממה שאת אומרת נכון, והשתלחות זה כנראה גם נחמד (עבורך) לפעמים, אבל אשמח להבהרה אחת – כשטארינג פאדי בוחרים לדמות יהודים או ישראלים באופן בו בחרו, מהו אותו קונטקסט ויזואלי-תרבותי ספציפי ממנו הם מגיעים? הבנו, זה לא הקונטקסט של גרמניה. אבל מה כן? למה מכל הדימויים בעולם היה צריך לצייר את היהודי כמו שצויר? יש ככ הרבה דרכים להראות את הישראלי הג׳נוסיידי באופן ביקורתי שלאו דווקא היה מתכתב עם מסורת הדימויים האנטישמים של המערב. אז אם אין פה שיח עם אותה תרבות מערבית, מאיפה מגיעים הדימויים האלה? למה דווקא הם נבחרו? תודה
שאלה לאילת
| |עורר בי מבוכה מסוימת מאמר הדעה הזה. אני מכיר היטב את הטון, את הסנטימנט, את הנטיה הזו “לדבר אחורה” (בהשאלה מהג’ירפות), וגם את הנטיה להכניס את הדיון – כל דיון – לטמפלט הכי מסובך שבנמצא. כאילו רק מורכבות יתרה יכולה לחלץ את המהות מהרעיון. למה לא לדבר גלויות? , לכתוב ככה “ישר”: משוחרר? כמו בוב דילן למשל… אף אחד הרי לא יאשים אותו ברדידות מחשבתית, נכון? בשירו “Highlands” הוא כותב:
“אני מאזין לניל יאנג. חייב להעלות את הסאונד. מישהו תמיד צועק תוריד!”הוא לא לובש עילגות מזוייפת, וגם לא אריסטוקרטיות מאולצת. וכאשר אני מאזין לבו דילן, אני יודע מיד שהדברים הכי פשוטים עברו כבר התמרה. אין יותר גבוה מזה. אין יותר פואטי מזה. זה הדבר. אני קורא (מנסה לקרוא את המאמר הזה, ותוהה: למה להיכנס לספירליזציה כל כך מאומצת של מה שמבקש להיות נהיר? מי ששונא יהודים – שונא יהודים. אבל רגע… פתאום בכל זאת הדברים מתכנסים לאיזו הסדרה פשטנית, נחרצת:
“הניצולים של אושוויץ הופכים להיות התליינים של עזה” היא כותבת. ולמה לא: “עורפי הראשים מעזה באו לגמור את העבודה עם הניצולים של אושוויץ”? הרי עריפת ראשים היתה חלק מהמתודה – חלק מהפרקטיקה של העזתים שפשטו על ישובי העוטף, נכון? (העזתים: אספסוף אזרחי בעקבות אנשי הכוח הלוחם של צבא עזה).
אהרן
| |לגבי הטענה על שקיעתה של הביאנלה בונציה , גם ללא מחקר מעמיק , דומה שהאמנות בכללה בסימן שקיעה, ביאנלה ושפע תערוכות העוסקות בעמלנות נשית וגם גברית העוסקות בטכניקות מסורתיות- רקמות, בדים, חוטים חרוזים גלנטריה במיטבה אני אעדיף לראות אמנות מסורתית בהתאמה לזמן ולמקום באגף הארכיאולוגיה, האתנוגרפיה, במקום בחללי האמנות , השקיעה של האמנות היא תוצאת לוואי של שקיעת התרבות האנושית כולה ולנו גם חלק בזה. ומימלא גם לחוקרים המכובדים.
נ.ג
| |אני מאחלת לקוראים – במיוחד לצעירים שבהם, לבניהם, בנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם, לחיות חיים מלאים ואותנטיים מבלי לעשות שני דברים: 1. להתגייס לצבא 2. להפוך לאנשי אקדמיה.
אורית רונן
| |המאמר שלי ב”תאוריה וביקורת” דן בהרחבה בטארינג פאדי ובדימויים האנטישמיים בהם עשו שימוש, כחלק מהביקורת עמוקה על הקולוניאליזם האירופי (הולנדי) באינדונזיה, והמהלכים הקפיטליסטים השונים של ניצול משאבים וכחמאדם ברחבי אסיה לטובת האימפריות שהתעשרו עד בלי די בתהליך הזה ורוששו ארצות רבות בתהליך הזה (מלבד הולנד – גם בריטניה, צרפת וארה”ב במוקד הביקורת. הנה לינק למאמר:
https://www.vanleer.org.il/tac_posts/decolonize-the-documenta/?srsltid=AfmBOoovs435TJmP_DzU0-_ApW1v1ce1eucpx57WryfuJcf32ox5JPW3
אילת זהר
| |לידיעתך, הסכסוך הישראלי פלסטיני לא החל ב7 באוקטובר, הוא בן מאה שנה ויותר. שני הצדדים תלו זה את זה. ישראל לא חפה ממעשים איומים, וגם לא הפלסטינים, והשאלה מי התחיל? או מי היה שם קודם? רק מרחיקה אותנו מאפשרות של פתרון אפשרי (ואכן, בתוך ההגיון הזה הוא הולך ומתרחק).
ולי יש שאלה אליך: האם ניתן לשנוא דבר שלא יודעים מהו? באינדונזיה אין באמת מושג מיהו או מהו יהודי (ואני אוסיף, כמו שבישראל לאנשים אין מושג מהי אינדונזיה). אם מישהו ישראלי היה כותב מאמר השמצה או מצייר דימוי של חזיר אינדונזי, האם היו מאשימים אותו באיסלמופוביה? אני מקווה שהאנלוגיה ברורה.
אילת זהר
| |לנ.ג: רק מי שחושב שלאמנות יש אפשרות מנוסחת מראש – יכול להסיק כך. לו חיינו בעולם פתוח יותר, ובו פחות צדקנות מודרניסטית ואינדוקטרינציה כוחנית, הרי ש”עמלנות נשית, וגם גברית, העסקות בטכניקות מסורתיות – רקמות, בדים, חוטים, חרוזים, גלנטריה מיטבה” (הנוסח המזלזל של נ.ג.), היו ממזמן חלק מהמיינסטרים, היו נשפטות לגופן, על איכותן ותרומתן לשיח האמנות הכולל, ולא היינו צריכים להתעקש על הלגיטימיות שלהן. ועוד שאלה: האם תעזי לכתוב כך על טכניקת של רישום בפחם (שגילה אלפי שנים), או ציור על קנבס, שהיא בת 600 שנה ויותר (אולי אפילו עתיקה יותר מהרשימה שעלתה כאן) – אבל מי יעז לומר שעדיף לראותה באגף לארכיאלוגיה (שלא לומר אתנוגרפיה) – שהרי הוא מיועד לאמנויות של “האחר”. בחלק של “האמנות הגבוהה” במוזיאון ישכנו רק יצירות שעברו את מבחן הלגיטימציה: ציור ופיסול (ובשנים האחרונות גם צילום, או וידאו ארט וניו מדיה – אבל עברו מעל 100 שנים מאז המצאת הצילום ועד הכרה בו כמדיום אמנות לגיטימי). העובדה שאנחנו מנהלים שיח על לגיטימיות של חומר או טכניקה כזו או אחרת, היא תעודת עניות לאסון שחולל המודרניזם. במקום לדון בטיבה של עבודה והשגיה (או כשלונה) אנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה על דיון סרק האם יכולה להיות אמנות טובה בטקסטיל וחרוזים. לא יאומן.
אילת זהר
| |אילת זהר, לכתוב על ״האסון שחולל המודרניזם״ זה קלישאה שכבר אף אחד לא ממש אומר בשדה האמנות העולמי. מודרניזם הוא תופעה גלובלית. ובכלל, אסיה לא זקוקה להגנתך, היא מסדרת יפה בלעדיך. נראה שאת פונה, שוב, דווקא למערב מדומיין, נרדפת על ידי פנטום של המערב. בכתיבה שלך יש נופך פרנואידי, נטול אמביוונציה. עוד רגע תטעני שהמודרניזם אחראי על הג׳נוסייד והציונות והלאומנות למרות שכל כך הרבה אמנים ואמניות מודרניים היא מתנגדי משטר, פעילי מחתרת, דיסידנטים פוליטיים. יש הרבה מודרניזמים, גם במערב וגם מחוצה לו. מפתיע שמישהי כמוך עדיין נאחזת בתפישות כל כך דיכוטומיות.
לאורה
| |אהה… תודה על התזכורת, כן. זה ברור לי – אילת. אין אף אירוע בהיסטוריה האנושית שלא היה כרוך בנסיבות ובכרוניקה של אירועים שקדמו לו. קחי למשל את ההיסטוריה הפרטית שלי: קרוב משפחתי נרצח בידי סכינאי ערבי/”פלסטיני”, שכנתי (בחורה בודדה ושקטה שגידלה חתול) מדירת החדר בבניין שלי נרצחה בידי “לוחם התנגדות” פלסטיני: היכן: בקפיטריה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. אני עצמי הייתי על אוטובוס בתווך בין שני רוצחים ערבים/”פלסטיניים” מתאבדים שהתפוצצו סימולטנית בירושלים… זו רק דגימה חלקית. הרשימה ארוכה. לא הפכתי לאדם תאב נקם. לא זנחתי את החמלה. הייתי חלק ממחנה השמאל, במידה רבה אני עדיין מסונף אליו. בשביעי באוקטובר 2023 ראיתי ונחשפתי לדברים – לאופל – שאף בן אנוש לא מסוגל להכיל בנפש. ואני לא מדבר על “תליינות מטאפורית”. לא לא… הנאום ההוא של מנהיג החמאס (מ2022) שהבטיח בגרון ניחר לעקור מהגוף של היהודים את הלבבות והכבדים – לא היה מטאפורי. זו היתה הבטחה שמומשה.אהה… השאלה “מי התחיל” לא מעסיקה אותי כלל. אני תוהה לאן ממשיכים – ואיך ממשיכים. איך מחלימים ואיך שורדים.
אהרן.
| |[…] להודות לאילת זהר על הטקסט “נקודת העיוורון“, שממשיך את הדיון של דוד שפרבר ושאול סתר על השיח […]
לאצור, לא לקשט! – ערב רב Erev Rav
| |איילת זהר, לא בטוחה שלתשובתך כיוונתי. מלאכות מסורתיות מעבר לטכניקות והיופי הרב היה ויש להן תוקף פונקציונאלי שימושי לאדם בחיי היום יום שלו. מרגע שקופדה ה-ו’ מהאומנות ונותרה רק המילה אמנות , מלאכות מסורתיות קבלו לגיטימציה “מהאחות הגדולה האמנות”, נוכסו לטובת מייצבים שאפתניים, השיח האמנותי הורחב בעבור עצמו, תוך שביעות רצון וטפיחה עצמית על השכם. יאללה לטרנד הבא.
נ.ג
| |קונטקסט יכול להסביר דימוי, אבל הוא לא בהכרח צריך להצדיק אותו. מורכבות יכולה לעזור להבין איך הדימוי נוצר, אבל היא צריך לשאול גם מה הדימוי עושה בעולם לאחר שהוא מופץ? במקרה של טארינג פאדי, גם אם העבודה צומחת מתוך הקשר אינדונזי אנטי־מיליטריסטי, אנטי־אימפריאליסטי, עדיין נותרת השאלה מדוע ביקורת על ישראל (המוצדקת ככל שתהיה) צריכה להיות דווקא באמצעות מוטיבים חזותיים אנטישמיים מוכרים. כאשר דימויים כאלה מוצגים במוסדות אמנות מרכזיים, הם אינם רק נקראים מחדש בתוך הקשר מורכב; הם גם מקבלים לגיטימציה, ממשיכים להתגלגל, ולהעמיק את הנרמול של אנטישמיות ושל האלימות הגלומה בה. לכן אין די באמירה “קונטקסט הוא המפתח”, צריך גם לשאול מה גבולות ההקשר, ומהי האחריות האתית של אמנים, אוצרים ומוסדות כאשר הם מציגים דימויים בעלי היסטוריה של דה־הומניזציה. הבעיה היא שבפועל, בשם עמדה שאמורה לפרק היררכיות קולוניאליות, נוצרת היררכיה חדשה ופטרונית: בין המערבי, שנדרש לאחריות מלאה על דימוייו, לבין הלא־מערבי, שמוסבר דרך ההקשר שלו ולכן מקבל פטור חלקי מאחריות.
talbo
| |קצת הקשר רלבנטי מחוץ לבועת האמנות:
1. רוב חוות הבוטים שעוסקות בהפצת דיסאינפורמציה אנטי ישראלית עם מאפיינים אנטישמיים מסורתיים מובהקים בקמפיין שהושק במקביל לטבח בבוקר ה-7 באוקטובר יושבות בדרום מזרח אסיה, בעיקר באינדונזיה, פקיסטן, הפיליפינים ומלזיה (השאר, לפי דו”ח גופים לא ישראלים שחקרו את הנושא, ברוסיה).
2. כנ”ל לגבי חשבונות משפיענים ענקיים שמתחזים לעזתים ומפיצים סרטונים מזויפים ומידע שקרי, בשילוב קריקטורות, ממים, ותיאוריות קונספירציה אנטישמיות מסורתיות ונאציות מובהקות, שנחשפו לפני כמה חודשים עם הוספת הפיצ’ר של מיקום חשבון בX.
2. כל מי שמסתובב בטיקטוק ונחשף לחשבונות מדרום מזרח אסיה נתקל בשימוש רווח בשפה עתירת רפרנסים נאציים ישירים ומרומזים שנעים בין הכחשת שואה לאימוץ דימויים של סבון, מקלחות, משרפות וכו’. לא נראה לי שאפשר לחזור פה על שמות החשבונות, אבל יש להם חיבה עזה לתיאורי אלימות מינית נגד יהודים.
3. בשנים האחרונות מתנהל קמפיין דיסאינפורמציה מאורגן לשכתוב כל ערך בוויקיפדיה שקשור לישראל, ליהדות, ליהודים ולהיסטוריה של האזור בהובלת קבוצת עורכים מדרום מזרח אסיה שנעלו את הערכים המשוכתבים לערעורים או תיקונים. לפני שבוע מייסד וויקיפדיה הועף לכל החיים מהאפשרות לערוך בוויקי על רקע זה. הפלטפורמה היא עדיין מקור מרכזי למנועי AI.
מן הסתם הרקע לאנטישמיות בגרמניה, אנגליה, קנדה, פקיסטן אלג’יריה ומלזיה יהיה שונה במקורותיו, אבל בסופו של דבר, אין פה משהו מאוד עמום או מתוחכם. זה בדיוק מה שזה נראה.
מ/ש
| |אהרן, אילת זהר צודקת. הסכסוך נמשך 100 שנה מאז מאורעות תרפא, תרפט, תרצז, מלחמת העצמאות, הפידאיון, אש”ף, האוטובוסים המתפוצצים ועוד ועוד.
י.ד.
| |[…] לפתוח בדיון של אילת זהר ברשימתה של קרן גולדברג. בעיניי, האופן שבו מאמרה קורא את […]
מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה – ערב רב Erev Rav
| |