קוראות וקוראים יקרים,
האם אמנות במרחב הציבורי היא מתנה או נטל? השבוע נפרד המרכז הרפואי שהם בפרדס-חנה, בית-החולים הגריאטרי-שיקומי הגדול בישראל, מארבעה פסלי חוצות של האמנית הוותיקה שלומית אברבוך. הפסלים המתנשאים לגבהים של שלושה עד שמונה מטרים, ניצבים במשך שלושה עשורים בין המדשאות רחבות הידיים של המוסד, לצד פסל נוסף שלא הוסר. אברבוך תרמה אותם לבית-החולים בשנת 1995. כעת, לטענת ההנהלה, הם “התיישנו מאוד”.
הלב יוצא אל אברבוך, שעבדה על הפסלים במשך כמעט שנה, ולא פחות מכך אל מעמדה השברירי של האמנות בישראל. כל חומר מתבלה, בפרט כזה הניצב בחוץ וחשוף לשמש, לגשם ולרוח. תחזוקה ורסטורציה הן תנאים הכרחיים לקיומה של אמנות חוצות, אך לא פעם הן נעדרות מסדר העדיפויות המוסדי. קשה להשלים עם ההחלטה של בית-החולים להימנע מהשקעה – שעשויה להיות משמעותית, אולם היא נדרשת פעם ב-30 שנה – בתחזוקת יצירות שניתנו לו במתנה. קשה גם לא לשער שלו היה מדובר בפסלים של אמנים עם מעמד חזק יותר בשדה, ובפרט גברים, הם או בני משפחותיהם היו מוצאים דרך להפעיל לחץ ולמנוע את סילוק היצירות.
ובינתיים ב”ערב רב”:
אופק כנפו כותב על תערוכתם של כרמי דרור ובועז פרנס בגלריה החיצונית בבצלאל: “ברגע הראשון נדמה שמדובר בתערוכה הקוראת להתנגדות, האדם מול המכונה. אלא שהתערוכה מסרבת בתוקף לקריאה כזאת. היא אינה מציגה את הבינה המלאכותית כאיום חיצוני על האמנות, אלא חושפת כיצד האמנות עצמה כבר פועלת מתוך לוגיקה של רמיקס, ציטוט ומחזור”.
צאלה קוטלר הדרי כותבת על סימפוזיון אמנות הקרמיקה הבינלאומי משנות ה-60 בעין-הוד: “כשהדלת בסדנת הקרמיקה בעין-הוד נפתחה בסתיו 1966, נחשף לעיני המבקרים חלל עבודה פעיל, צפוף ותזזיתי: כ-20 אמניות ואמני קרמיקה לשים ושורפים חומר, תוך כדי עבודה משותפת ליד השולחנות ומסביב לתנורים. מדגימים שיטות, מפגינים ידע, טעם, מורשת לאומית וסגנון אישי”.
מיכל נאמן כותבת על “נבוכים“, התערוכה המשותפת של בן אלון וליאם אמיל שמבון שהוצגה בסדנאות האמנים בתל-אביב.
במדור “בדיקת מציאות” מתארח מתן בן-טולילה.
מערכת “ערב רב” מרכינה ראש ומשתתפת בצער על מותה של האמנית, המאיירת והסופרת תמי בצלאלי.
תום פימה:
המניקור הוא הדרך הכי זולה שמצאת כדי לא לתת לאפלה לבלוע אותך
אוצר: רון ברטוש
תערוכת יחיד חדשה לאמנית תום פימה בגלריה בארי בתל-אביב (אוצר: רון ברטוש). בציורים אינטימיים של נשים צעירות במרחב הביתי, פימה מתבוננת במצבי ביניים של בהייה, תלישות ועיסוק זעיר, ומעניקה להם איכות חרישית ומתוחה. בעולם רווי דימויים, מסכים ואוטומציה, ובצל תחושת אפלה ואי-ודאות, היא נאחזת במלאכת הציור כדרך להחזיק צורה, נוכחות ומשמעות.
גלריה בארי, בית רומנו, דרך יפו 9, תל-אביב–יפו, קומה 1
שעות פתיחה:
שני, שלישי, רביעי, 11:00–18:00
חמישי, 12:00–19:00
שישי, 10:00–14:00
שבת, 11:00–14:00
דוא”ל

תום פימה, קן, 2026. צילום: לנה גומון
שבוע העיצוב ירושלים
״שער ניצחון״
ערב פתיחה: 9.7.2026, בשעה 19:00
תחת התמה “שער ניצחון”, שבוע העיצוב ירושלים בוחן השנה את המפגש בין ספורט לעיצוב ואת האופן שבו מושגים כמו ניצחון, תחרות ושייכות מתורגמים לשפה חזותית ותרבותית. דרך הפריזמה הספורטיבית מבקש שבוע העיצוב לבחון גם את מקומם של מושגי הניצחון וההפסד במציאות המקומית, ולשאול כיצד החיים בתוך מאבקים מתמשכים מעצבים את האופן שבו אנו מדמיינים הישג, הכרעה ותקווה. על רקע אירועי הספורט הבינלאומיים של קיץ 2026, מציע שבוע העיצוב מבט מחודש על הספורט כמרחב חברתי, פוליטי ורגשי. צבעי קבוצות, סמלים, דגלים, אופנת ספורט ואצטדיונים מעצבים זהות ותודעה קולקטיבית, והופכים את זירות הספורט למרחבים של רגש, כוח ושייכות.
במהלך האירוע יוצגו עשרות עבודות עיצוב חדשות, לצד תוכנית תוכן רחבה של הקרנות, מופעים, מיצגים, שיחות ומוזיקה, מתחם אוכל מבית פלורה, פעילות מיוחדת לילדים ועוד.
9-16.7.2026 בבית הנסן, הכניסה חופשית




השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.