זה היה שם?

“Visuals created by ml tools are statistical renderings, rather than images of actually existing objects. They shift the focus from photographic indexicality to stochastic discrimination. They no longer refer to facticity, let alone truth, but to probability”.
Hito Steyerl, Mean Images ¹

לפני הכניסה אל הגלריה השקופה הצמודה לקמפוס בצלאל במגרש-הרוסים ניצב שלט אדום בוהק עם שם התערוכה “Mean Images”, כמעין באנר פרסומי או חלון קופץ המזמין את הצופה להיכנס אל תוך מערכת הדימויים הפרושה בחלל עצמו.

בחלל הגלריה השקוף והמעגלי, המדמה אקווריום, מתברר כמעט באופן מיידי כי אין מדובר במערך תצוגה של אובייקטים סגורים, אלא פרישה כמעט אינסופית של דימויים. קירות הזכוכית ועשרות הדימויים התלויים יוצרים תחושה של ענן חזותי מתמשך, המדמה צלילה אל תוך אותה מערכת סגורה של הבינה המלאכותית. הדימויים המצטברים מופיעים כעודפות וכמין רעש, כמעט כמו גלילה בפיד אינסופי. המבט נע ללא הרף בין העבודות, עד שלרגעים נוצרת תחושת סחרור. אך דווקא בשל כך, כל העת מפציע דימוי חדש הלוכד את המבט ומאפשר להתעכב עליו.

שמה של התערוכה, “Mean Images” (“דימויים ממוצעים”), של כרמי דרור, בוגרת בצלאל ומורה במוסד, ובועז פרנס, בוגר בצלאל, שאצרה ד”ר חגית קיסר, שאול ממסתה של היטו שטיירל, אמנית וידיאו ומיצב, מסאית ותיאורטיקנית, הבוחנת בעבודותיה ובכתביה את השתנותו של הדימוי החזותי בעידן הקפיטליזם של הצריכה והמידע, או במלותיה: הקפיטליזם הפוסט-דמוקרטי. במסתה, שטיירל מנסה לנסח אחד מן השינויים הרדיקליים ביותר שחלו בדימוי בעידן הבינה המלאכותית – המעבר מן הדימוי הוויזואלי אל הדימוי שהוא תוצר של הסתברות.

בהיסטוריה של הצילום, וגם של הקולנוע, הדימוי נתפס כזכר למציאות ממשית. אור פגע באובייקט, עבר דרך העדשה ונצרב על הפילם, ובשלבים מאוחרים יותר על החיישן. יהיה נכון לומר כי צילום היה יכול להיות פעולה “שקרית” או מבוימת, אך עדיין התקיים קשר חומרי כלשהו בינו לבין המציאות. כפי שניסח זאת רולאן בארת בספרו “מחשבות על הצילום”, זהו ה”ça a été” (זה היה שם) של הצילום.² הצילום הוא עדות למגע אדם, למלחמה, לגוף ולרגע היסטורי.

כרמי דרור ובועז פרנס, פרט מתוך “Mean Images”, צילום: יובל אורבך

בעידן הדיגיטלי, וביתר שאת בעידן של דימויים גנרטיביים, הקשר בין הדימוי לבין העולם הממשי נשחק. בתוך הקשר זה, שטיירל טוענת כי בדימויים הנוצרים באמצעות בינה מלאכותית, עקרון ה”זה היה שם” של בארת מתערער. הדימוי האלגוריתמי הוא ספקולציה סטטיסטית מוחלטת. הוא נוצר מתוך ממוצעים, חיזויים וקורלציות של מיליארדי דימויים הקיימים במערכת. המערכת אינה מסוגלת לראות את המציאות, היא מחשבת את ההסתברויות של צורות, צבעים וסגנונות, ומתוך אלו מייצרת דימוי שדומה יותר למודל חיזוי פיננסי מאשר לדימוי המספק עדות לרגע שהתקיים. הוא תוצר של אלגוריתם הפועל  מתוך ארכיון דימויים סגור, המשכפל עצמו ללא הרף, בלי נקודת ייחוס הכרחית בעולם. על רקע זה מתחדדת השאלה על פעולת היצירה ועל מקומו של דימוי ציורי, מעשה ידי אדם, בעידן הבינה המלאכותית, שבו מערכות כמו  Midjourney, OpenAI  ו-Stability AI מייצרות אינספור דימויים בתוך שניות.

תערוכתם של דרור ופרנס מבקשת לבחון את השאלות הללו דרך המפגש שבין מערכת ייצור מבוססת בינה מלאכותית לבין פרקטיקה ציורית מסורתית. השאלה אולי אינה כיצד אמן מייצר דימוי, אלא כיצד דימוי מייצר דימויים אחרים, וכיצד פעולה אנושית של בחירה, ניסוח והכוונה מחליפה בהדרגה את פעולת הייצור הישירה.

בשל שקיפותו של חלל התערוכה, הגבול בין הפנים לחוץ נותר מטושטש. העוברים ושבים מציצים פנימה אל ההצפה החזותית, בעוד שהמבקרים בגלריה חשופים למבט החיצוני. החלל עצמו מתפקד כמסך או כממשק תצוגה, על אף שמדובר בדימויים מודפסים.

בועז פרנס, “Miele Ambrosino”, צילום: יובל אורבך

אל מול עומס הדימויים הגנרטיביים התלויים על קירות הזכוכית ניצב הציור של בועז פרנס, “Miele Ambrosino” – מחווה אקספרסיבית מופשטת של קווי שחור ולבן אגרסיביים, הנראים כרישום המתפרק תוך כדי פעולה, על רקע בהיר של אפור ולבן. במרכז היצירה יש כתם אדום בולט הנראה כהתפרצות, מעין פצע המסיט את תשומת הלב מהעובדה שאין דימוי ברור. אמנם יש רמזים לגוף או לשלד, אך אלה מתפוררים ונעלמים כלא היו אל מול משיחות המכחול האקספרסיביות.

ברגע הראשון נדמה שמדובר בתערוכה הקוראת להתנגדות, האדם מול המכונה. אלא שהתערוכה מסרבת בתוקף לקריאה כזאת. היא אינה מציגה את הבינה המלאכותית כאיום חיצוני על האמנות, אלא חושפת כיצד האמנות עצמה כבר פועלת מתוך לוגיקה של רמיקס, ציטוט ומחזור. גם ציורו של פרנס מבוסס על דימוי קיים. פרנס מתבסס על סמלה של חברת הדבש האיטלקית Miele Ambrosoli, שבו נראית דבורה המחזיקה בידה פרח. דימוי זה אינו עומד מחוץ לשרשרת תרגום הדימויים, אלא לוקח בה חלק פעיל. כך גם מתערער מושג המקור. שהרי אין כאן מקור במובן היציב של המלה, אלא מערך של תחנות ביניים, שבהן כל דימוי הוא בעת ובעונה אחת תוצאה ונקודת מוצא לדימויים אחרים.

כאן טמון אולי המהלך החזק ביותר של התערוכה. נקודת המוצא היא בשיתוף הפעולה בין דרור לפרנס. דרור ביקשה מפרנס לצייר ציור ייעודי עבור מערכת הבינה המלאכותית: ציור מופשט בשחור-לבן, עם כתם צבע אחד. היא הזינה את ציורו של פרנס לתוך המערכת – במקרה הזה מידג’רני – והמערכת ייצרה כמה דימויים. ככל שעולה רמת הפרסונליזציה (מבחן אסתטי שהמערכת מבקשת), כך התוצאות מתרחקות מהציור המקורי.

בעודף הדימויים התלויים ניתן לעקוב אחר תהליך ההתרחקות מהציור המקורי והחד-פעמי אל עבר אובדן ההילה באמצעות דימויים שהולכים ונעשים כללים יותר ויותר. זהו שלב נוסף בתהליך הבנימיני; לא רק אובדן ההילה של היצירה המשוכפלת, אלא הפיכתו של השכפול עצמו למצב קיום ראשוני של דימוי.

כרמי דרור ובועז פרנס, פרט מתוך “Mean Images”, צילום: יובל אורבך

בתחילה ניתן להבחין בקצה החלל, על הקיר הסמוך אל הציור המקורי, כיצד הדימויים הגנרטיביים הם תולדה ישירה שלו; השפה החזותית המפושטת, הגוונים הזהים, הקווים השחורים והכתם האדום שנשמר. ככל שנעים לאורך הקיר השקוף, כך הדימויים מתרחקים מן המקור. הצבעוניות משתנה, ואט-אט נוספים לדימויים גוני תכלת, ורוד ועוד, שכמה מהם נראים לקוחים ממשחק מחשב או מסרט עתידני נוסח “בלייד ראנר 2049”. הכתם האדום חוזר ומופיע שוב ושוב, אך בכל פעם הופעתו מקבלת צורה אחרת. לרגע הוא נראה כפיצוץ או קרינה כלשהי, מוקד אנרגיה, ולרגע הוא מתפזר כרסס או מופיע ככתם דם. מפעם לפעם הצבע האדום נטמע בתוך דימוי פיגורטיבי הנוצר על-ידי המערכת, ומתרחק עוד ועוד מהדימוי המקורי. אותם קווים שחורים של פרנס, שהיו רישום לא יציב, הופכים בכמה מהדימויים לצורות מזוהות יותר, דמויות, אובייקטים, עיניים, ידיים בעלות שש או ארבע אצבעות, סימנים גרפיים שמזכירים איור דיגיטלי. אפשר לזהות בהם הדים של קיטש מודרני, שפה גרפית בוטה ואפילו קלישאות אינטרנטיות רבות החוזרות באפליקציות כמו אינסטגרם, פינטרסט או מערכות השראה דומות. בכך נדמה שהוא מגיע לנקודה הרחוקה ביותר מן הציור המקורי, והצופה נסחף יחד עם הווריאציות השונות. עם זאת, אף אחד מהם אינו מתייצב כדימוי ייחודי או כבעל מקור ברור. זהו ״ממוצע חזותי״, דימוי שאינו מייצג אובייקט בעולם, “דימוי מצב אפס”, בלשונה של דרור, המנותק מן האינדקסיקליות שלו. הוא אינו זיכרון, אלא מתקיים מהיותו שכיח ומוכר; הוא בעצם הדבר שחוזר מספיק פעמים כדי להיראות טבעי.

התערוכה אינה ניצבת מחוץ ללוגיקה האלגוריתמית, אלא פועלת מתוכה. היא מציעה אלטרנטיבה להשקפתה של שטיירל, מבקרת את עודפות הדימויים – ובו בזמן נשענת עליה כאפקט אסתטי מרכזי. הסתירה הזאת היא שמעניקה לה את כוחה, אך בה בעת חושפת את מגבלותיה. היא מציעה נתיב לפעולה אמנותית שאינה מגולמת בדימויים, אלא בפרפורמנס של יצירתם, במחשבה כיצד אמן ואמנית יוצרים יחד, מתוך מערכת בינה מלאכותית, יצירה שיכולה להתחדש בכל רגע נתון.