נסיכי הגאות והשפל

בן אלון וליאם אמיל שמבון בחרו לקרוא לתערוכה שלהם “נבוכים” (אוצר: איתן בוגנים). המלה הזו נפרשת לשלל אספקטים שמבנים את ההצבה: מבוכה בוודאי, אבל כזו ש(כבר)מנסים להשתלט עליה. המאבק עם המבוכה הוא חלק מתוכן ההצבה; היא מגולמת במוצגים לא רק כרגש אותנטי שמטעין את התערוכה, אלא גם, בריחוק מסוים, כנושא להבניה ולהדגמה, חלק מרכזי בקשת הרגשית שנפרשת.

מבוך הוא נגזרת של נבוכים. הוא מתגלה במסלול העקלקל בין החללים והדברים שמוכלים בהם. מרחף, כמובן, השם רב-המוניטין “מורה נבוכים”, שממנו נגזרים המבוך, המבוכה והנבכים. מדובר למעשה בשני “נסיכים” – כינוי עם קריצה הממקם את האמנים הצעירים במקומו של החניך, הסטודנט, המתבגר, האמן הצעיר ש”מחפש את עצמו” (בהגזמה לא-מידתית אומר שגם המלט היה נסיך וסטודנט צעיר).

אכן, מדובר בדיוקנם של האמנים כאנשים צעירים, שנוסף לתהייתם ותעייתם במסלול המבוכי של תערוכה משותפת ראשונה, הם גם מתערטלים ובו בזמן מסתירים נבכי גוף ונפש. הם מצביעים על תחבולות ההסתרה והמיסוך בצד הגילוי והערטול שלהן. ההעלמה של העלמים מזמינה גם פרישת יריעות שהן בו בזמן יריעות ממסכות ואלמנט של תפאורה, של תצוגה, של הראיה, מרחב להקרנת דימוי ותמונה. באמנות פלסטית הרי רואים ומתבוננים בתשומת לב, ולהתבוננות בתשומת לב יש קצה פתולוגי מובהק וקיצוני של הצצה, או שמא מציצנות, והמציץ הוא הנפגע או העשוי לפגוע. אבל אציין את האופן הרב-משמעי של הלך הרוח של התצוגה, שמאפשר לכל באי המבוך לחשוב על עצמם ועל חוויותיהם במרחב של “נבוכים” כחוויות של מציצנות ברוכה.

בן אלון וליאם שמבון, מראה הצבה מתוך נבוכים, צילום: אלעד שריג

בין דוגמאותיו הבולטות ביותר “רומן החניכה” מתחילת המאה העשרים הוא “נבוכותיו של החניך טרלס”, מאת רוברט מוסיל. התערוכה היא במובן מסוים תערוכת חניכה. בעבודות הצילום של בן אלון למשל, בדימוי המכנסיים התלויים על גבי חלון שתריסו פתוח למחצה: הדימוי כולל בתוכו את אלמנט ההתפשטות (של נער, בחור, אבא מבוגר) עם הפתיחה למרחב הראייה: חלון ותריס. שאר הפתחים חסומים. דלת, חלון או ארון מונעים את המרחב הזה והופכים אותו למקום מסתור, מקלט לחשאיותם של בני-הנוער. בולטת גם החגורה בתצלום, שמתארכת וגדלה לממדי אנוש, שהרווח הריק בה מנכיח עצמו כחלק פנימי לחגורה (של האב; אמצעי שליטה מאיים). הבקע שבלב הפס האנכי מחולל ריק מכונן בקרבו (אנכי כמו המכנסיים שהם בן-זוג אפשרי לחגורה), והחלון הקטן שנפתח בחגורה משייך אותה למשפחת “הסגורים הפתוחים”. למדיום הצילום שייך גם התצלום של בן, התמונה של המפל מאמריקה, היכן שכל הדברים הם ביג סייז, כך שהמפל הוא גם תמונה שמקשטת חדר (של מתבגר?) וגם מראה לנו זרימה ענקית, וירילית, רבת אונים וססגונית הנדמית כלבה רותחת (ושייכת למחלקת ה”גאות”). אבל היא גם קפואה. קפואה כדימוי (ויש אנלוגיה למפל הגדול: מפל רוק קטן שאלון מפריש מפיו; יורק לכוס ששתה ממנה). הרי כל תמונה היא קטועה, כמו הרווח הפעור בחגורה. נדמה שזה דינה של כל תמונה, היא frame, היא חותכת בין מה ששייך לְמָה שנשאר בחוץ, מסגרת שחותכת, שמגבילה את מה שמראים, מה שנראה לעין.

אפשר להיזכר כאן במין סיפור, בסצנה מדומיינת שמצייר לנו פרויד על אודות הפטישיסט, שיש לו “בחירת אובייקט” מיוחדת במינה, שכן כילד (וזו התמונה) הוא שוכן למרגלות אמו ומציץ מעלה כדי לברר את טיב ההנחה, ה”תיאוריה המינית” שלו, שלאמא “יש” פאלוס. תוך כדי שהוא נמנע מלדעת (אוקטב מאנוני כינה את הניסוח הזה: “אני יודע, אבל אף על פי כן…” ), הוא מוצא מוצא: הימנעות מלראות ברגע הקריטי, והמרת הידיעה באמונה. אותה אמונה מתוחזקת היטב על-ידי היצמדות לפריים מוגבל שהוא הדבר האחרון שנראה: חתיכת בד, פרווה, נעלי עקב, מראה ממוסגר, מעין תמונה שבה יופיע הדבר כשהוא ללא מתום, הפוך לגוף החסר (לאם “אין”, היא חסרה). מבחינת הפטישיסט, “אין לו ויש לו” בעת ובעונה אחת. המפל הוא ראווה כתומה זוהרת שרותמת את המבט אליה. הפטישיסט ממיר את החוסר בהכברה של דימוי חלקלק ומפתה. זה מה שעומד ביסודו של חזיון הראווה, הספקטקל (למשל של אתר תיירות מאמריקה).

בן אלון, ללא כותרת, 2023

לכאן אשייך את התמונה שארג שמבון – רישום של שני שעונים לא מסונכרנים על מסך אדי מים במקלחת. הדימוי האפמרלי הזה, היינו המוּעָד להתפוגג, שקיומו על גבול ההתאיינות, נתפס בעדשה ועבר המרה לבד העשוי בסריגה חומרית שמפיקה ציור אטום, חומרי כדבעי, כך שהדימוי הקלוש משמר את אפקט הקיימות המתקתקת שלו. הזמן הוא המקור והאחרית של הנבוכים ומבוכתם. מתבקש כמובן לראות בעבודה מחווה לעבודת השעונים משנות ה-90 של פליקס גונזלס טורס, הזמן כעתיד של התפוגגות ואבדון, או איום באובדן.

ליד העבודה הזו תלוי תצלום-חטף של ילדה קסומה (אחות של אלון), שעליה מודבקים מחוגי שעון שמנגנונו עובד, גם אם אינו מסונכרן עם הזמן. אל העבודה מצורפת נבואה שבבלתי נמנע: “בקרוב תהיי אשה” – על כל האימה והתקווה שנושאת האמירה.

אלון ושמבון מדברים לא פעם במחוות ובציטוטים, שהרי מימד החזרה הוא בלתי נמנע במחוות ציטוט. מבחינת הנבוכים, הם אלו שהגיעו מאוחר, הם יורשים של נוסחים, ה”משתה” כבר חלף. ההתייחסות למוטיבים שירשו וחשיפת הירושה ככזו הן שניים ממנועי המשמעות. כידוע, אין אפשרות להימלט ממשמעות, אין מנוס, היא תמיד כבר שם ומלפנינו, מאז ומעולם קדמה לנו, להוותנו. כלומר, הם כפופים לחזרה, אבל כזו שהיא תמיד כבר אחרת.

“מתחקה אחר מכניקה לוליינית” של אלון הוא פיסת מנגנון המסתמן כפרט מוגדל של פח אשפה גרמני. אלון משהה את הגילוי שאינו ניתן לזיהוי מיידי, ומתברר בסופו של דבר כשייך לפס ייצור של פחי אשפה לכל סוגי הפסולת שאנו מייצרים.

ליאם שמבון, Boys, 2026

השרטוטים של שמבון מגלמים בשחור-לבן דמויות תיאטרליות מלבניות עם טקסטורת עץ. כידוע, לעץ יש “עיניים”, גם העץ מציץ, מחזיר מבט. ליצורים צורה של צלב. לכבוד הצלב שבוקע מהדיקט אני מרשה לעצמי לצטט פסוק מהמגילה על-פי תומא, שבו המושיע הצלוב לעתיד אומר: “בקע עץ, אני שם”. הוא שם, בחומר הדל, או גם שם. ההגבהה האפשרית הזו מתמוססת אל תוך המחווה מחד גיסא, והגיחוך מאידך גיסא. מלבד חורי העיניים, הדמויות הבובתיות עשויות בקנה-מידה שהוא הפוך מראווה. יש להן שיתוף משפחתי עם תפאורה, בהיותן מעין אנימציה של גופים דמויי מנסרות עשויים מדיקט. דומני שהם מתחברים לפסלי המתכת המואנשים של ג’ואל שפירו משנות ה-70, והם מלווים ביערות שיותר משהם אפלים, הם מרחב לפעילויות קבוצתיות. באחד הציורים חוזר המסך כדימוי מצויר, ומתחתיו מציצים מרגלותיהם של גלמי העץ. הבובות ואולי בובונים הללו, למרות עליבותם, מעלים על הדעת סרטי אימה לבני הנעורים. סרטי קולנוע נתנו לצעצועים, לטבועים ולרוחות הרפאים מעמד כשל בני אלמוות דמוניים שמאיימים (דווקא) על נוער באשר הוא.

פרט נוסף מהתצוגה של פיסות הקרש: רישום הבובונים שמציג נשף מסכות הגובל ברשעה דמונית. המסכה אימתנית (המסכה היא החברה של המסך; מחביאים תוך כדי ערטול), והיא נמצאת סמוך לרישום ספק ארוטי, ספק קומי, ולא רחוק נמצא בובון שלישי, נו, מציצן. גם לוגיקה של לגו וגם איום מלווה בחרדה. כפסע בין אלו ובין קומיות מבדחת. קני-המידה המשתנים, מין חליפין בין האובייקטים שהם אך מעט יותר מדי גדולים בחברת הגופים המוקטנים: זו שהייה בארץ פלאות מבהילה ומבדחת, ומבדח כמו גם רוחש רעות הגולם של המהר”ל שעל מצחו כתובה א/מת (שלא לומר אימה, אימת מוות, גולם עץ בשרירותיות שהיא גם דמונית וגם חלומית).