שמירת מוחות 6 – עודד ידעיה

גיל: 77.

סטטוס משפחתי: נשוי, אב לשניים, סב לארבעה.

איפה נולדת? ישראל.

השכלה: תואר ראשון ב-School of Visual Arts בניו-יורק (SVA), 1976; אקוויוואלנט למאסטר, משרד החינוך, 1988.

פרויקט שאתה עובד עליו: הפרויקט הראשון שלי (1973–1988) היה צילום דוקומנטרי אישי, אנטיתזה לאלבומי משפחה. פרויקט שני (1990–2003) עסק בקיבוץ, במילואים, בעבודה וביחסים עם הסביבה. הפרויקט הזה כלל טקסטים שהיו מונחים על התצלום ביחסים ויזואליים משתנים, יחסים שהקשו גם על קריאת הטקסטים וגם על קריאת התצלום. תערוכה ראשונה בפרויקט זה הוצגה במוזיאון ישראל (1990), ואחרונה (בווידיאו) הוצגה במוזיאון הרצליה (2003). הפרויקט הבא, שנמשך עד היום, עבר לעיסוק בפוליטי המיידי. 20 שנה של הפגנות עם פלסטינים ועכשיו השתתפות בנוכחות מגינה. תוך כדי גם חלה הפרדה – הטקסט ירד מהתצלום והפך לפרויקט נפרד, והצילום עבר מתיעודי למנותק, מבוים, גוף יחיד נוכח.
מרגע שהטקסט ירד מהתצלומים הוא הפך לסיפור עלילתי, פרוזה, לא ממואר, שבו הנרטיב והדמיון, העכשווי והזיכרון, תופסים מקום עיקרי, תוך הנמכה של העדות. הספר הראשון, “ברגד”, בהוצאת אפיק, עסק בשתי תקופות בחייה של הדמות הראשית – ההפגנות היום והשירות הצבאי בעבר. הספר השני, טרם פורסם, מדלג בין שתי דמויות בקיבוץ של תחילת שנות ה-90 – בן הקיבוץ והזר שרוצה להשתלב.

איך אתה מתפרנס? מנהל בית-הספר מנשר.

עודד ידעיה, בדרך להר סביח, ביתא, 2021

למה אתה בוחר להישאר כאן, והאם זו באמת בחירה? כשגמרתי לימודים בניו-יורק (1976), האופציה להישאר שם בכלל לא עמדה על הפרק; משפחה וחברים כמובן, אבל גם המחשבה שישראל מקום מצוין – לא כלכלית בהשוואה לניו-יורק, אבל נוחה וטובה מוסרית – היתה מאוד יציבה. לצערי הרבה השתנה. המקום הזה הוא רע מבחינה מוסרית כבר עשרות שנים. אני נשאר כאן מתוך מחויבות לבית-הספר ולקהילה מאוד מצומצמת מתוך כלל האזרחים, מחויבות לבת שנשארה בארץ עם שני ילדיה הגדולים (הבת הגדולה וילדיה עזבו), ומתוך מחויבות לעזור לפלסטינים בעשרות השנים שנותרו עד השחרור מהכיבוש. מבחינה כלכלית אני יכול לעזוב, והאופציה לחצי-חצי עדיין על השולחן.

יש עבודות אמנות שעוזרות לך לעבד את השהות בארץ, מחזקות או מחלישות את הקשר אליה? כל מה שמוצג בגלריה מנשר, וגם של חברים – דוד ריב, רענן חרל”פ, בוגרי/ות מנשר, מרצים/ות במנשר. אני כמובן מתחבר לאמנות פוליטית, אבל שהיא גם נסיונית, חכמה, לא חד-ממדית. אני אוהב אמנות חדשנית, מהודקת, גם אם איננה פוליטית, ומצר על כך שדווקא למוזיאונים הגדולים אין התעוזה שאני רואה בביאנלות, כי יש כאן אמנים/ות רבים/ות שאינם נופלים מאלו הפועלים באירופה, בארה”ב ובשאר העולם. לאחרונה התווכחתי עם אנשים שטענו נגד ארבע ביאנלות שעוסקות בפוסט-קולוניאליזם. אז הלוואי שגם אנחנו נגיע לפוסט, ומצד שני – יש אמנים רבים שעוסקים בביקורת “המצב”.

עודד ידעיה, לפני יציאה, קדום, 2022

מה החוויה שלך כאמן ישראלי בשדה הבינלאומי? בתחילת שנות ה-90 הצגתי בניו-יורק אצל ברטה אורדנג. עם טקסטים בעברית לא חשבתי שאצליח למכור. רונית, אשתי, הציגה אצלה וגם בגלריות אחרות. חשנו אהדה עצומה לאמנות ישראלית. ברטה גם אמרה שאם רק ביבי יבוא (היה אז שגריר באו”ם וחבר), אז המכירות יהיו בשמיים. הוא בא פעמיים, לא היתה התנפלות אחרי זה, אבל בתחילת שנות האלפיים ישראלי אחר פתח גלריה שמצליחה מאוד עד היום, וההצלחות של רובנר עם השואה ולבנון ושל גיטלין ואחרים – ראיתי איך זה קורה. היום הבת שלי, קולנוענית, גרה ליד לוס-אנג’לס, והחרם הוא משם עד ניו-יורק.

חיית או עבדת בחו”ל בעבר, מה גרם לך לחזור? למדתי ארבע שנים בניו-יורק. חזרתי בגלל משפחה, חברים, לא חשבתי שישראל תיהפך למנוולת. אנחנו (חבורת הצלמים/ות) נסענו ב-1972 לערים שונות בעולם, כי בארץ לא היה מסלול צילום באף בית-ספר. כולנו חזרנו יום אחרי סיום הלימודים.
כשאתה לומד בארה”ב אתה כמעט לא יודע על צילום אירופי חוץ משניים-שלושה בולטים מאוד. בשנה ראשונה עשיתי תצלום שהיה די העתק מספר שהורי קנו לי בגיל 15, “המצלמה המחייכת”. הכיתה והמורה השתגעו מהתצלום, לא הכירו את המקור. כשחזרתי לארץ התחלתי להכיר – בהדרגה, ואחרי זה בקאמרה של אז וגם במנשר היום, הכנסתי כקורס חובה “צילום ואמנות ישראלית”. בוגרי המדרשה ובצלאל לא הכירו את זה. לא ניכנס עכשיו לניתוח הבדלים וזרמים.

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? קודם כל לסיים עם הכיבוש, אחר-כך לשר תרבות שינער קריטריונים ויתמוך בצורה חכמה גם באיכות, גם באמנות עם ערכים, וגם באמנות עממית, רק לא במסחרית. כתבתי בסוף שנות ה-80 מאמר ב”קו 10″ שנקרא “בדרך לתפקוד חברתי”. חזון אחרית הימים מבחינתי.

עודד ידעיה, קווינס, ניו יורק, 1972

מה היית מאחל לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשר? שתהיה מעניינת, חדשנית, ערכית. בעיני אמנות צריכה לחדש: במישור התוכן להגיד משהו שלא נאמר בתולדות התחום, וגם להגיד משהו חדש על מהות קיומית – יכול להיות פוליטי-חברתי, בהחלט יכול להיות גם במישור האישי. רצוי מאוד שהאמנות גם תחדש במישור שאינו מתמצה רק באמצעים, בטכניקה, בשפה.

מה אתה חש לגבי נשות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? לשהייה ולהצלחה בחו”ל יש שני ערוצים. הראשון – להיות מפורסם בעולם, בספרי ההיסטוריה, להתפרנס. לגיטימי לגמרי, כי מכאן קשה להגיע לתודעה. למרות כל החידושים, צריך להיות במקום, להכיר אנשים שקובעים וכו’. אני לא מקנא, קשה לי עם למכור את עצמי, אבל מכיר בזה כפעולה  הכרחית למי שרוצה לפרוץ. הסיבה השנייה – המקום הגרוע הזה, סיבה נוספת ומוצדקת לשהייה אי-שם.

עודד ידעיה, כריכת הספר “ברגד”

יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? לעבוד מוקדם בבוקר, לפני שהמציאות מוציאה אותך מריכוז. אני מרוכז במה שאני עושה לפי לוח-זמנים. מה שמפריע זה לא רק הפיצול בין צילום לכתיבה, אלא גם עבודה, משפחה, סביבה. תמיד עדיף סביבה נקייה, שבה אתה יכול לחלום את היצירה גם בשינה וגם ביקיצה, אבל אני מאלו המתפשרים, אבל לא על התוכן.

מה הדבר הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה?  מותם של תלמידה ובוגר, מותם של אלפי חיילים ואזרחים, מותם של עשרות אלפים עזתים, לבנונים וחברים בשטחים. וכמובן פציעות, כולל פציעה שלי במסיק. במישור המכללה – השבתות וירידה במספר הסטודנטים.

משהו נוסף שהיית רוצה לשתף? להזכיר לחברי וחברותי שאמנות – אמירה עדינה, חכמה ויפה ככל שתהיה – אינה משפיעה הרבה על המציאות בטווח המיידי. אנחנו חייבים לתרום גם במישור הציבורי, גם בלי האמנות.