הפריבילגיה של ה”אין תקציב”

יש משהו מאוד מפתה בסיפורים על יוזמות תרבות שקמו “יש מאין”. אנחנו אוהבים את הדמות הזאת – מישהי שלא חיכתה לתקציב, לא ביקשה רשות, לא קיבלה בניין, ובכל זאת הצליחה להקים משהו משמעותי. יש בזה חירות, תעוזה, דמיון. אבל בעיני הסיפורים האלה מייצרים גם אשליה מסוכנת. הם גורמים לזה להיראות כמעט טבעי, אפילו רומנטי, כאילו תרבות יכולה להיוולד רק מכוח הרצון, וכאילו אם יש לך מספיק חזון והתמדה – תסתדרי.

אבל שום דבר לא נוצר יש מאין. מאחורי כל סיפור כזה יש תמיד מישהי שמשלמת. בזמן, בגוף, במערכת העצבים, במשפחה, ביציבות, לפעמים גם בכסף עקיף. לכן השאלה החשובה מבחינתי היא לא רק איך קמה יוזמה עצמאית, אלא מי בכלל יכולה להרשות לעצמה להקים אותה.

אני חושבת על זה כבר הרבה זמן. חשבתי על זה גם כשהקשבתי לסיפורים על יוזמות כמו בית ריק או המפעל בירושלים – סיפורים על חודשים ארוכים של עבודה כמעט התנדבותית, על בנייה מלמטה, על מסירות מוחלטת. ובכל פעם עלתה בי אותה שאלה: על חשבון מה זה היה אפשרי? מי החזיק את החיים עצמם בזמן שמישהו אחר החזיק את המוסד? משפחה? עבודה אחרת? הון חברתי? גב כלכלי? בזמנו זו היתה עבורי שאלה על אחרים. אחר-כך, כשבניתי את מה שבניתי בטירת-כרמל, הבנתי שזו גם שאלה עלי.

מתוך תערוכה בשיתוף מתנ”ס מקומי

כי גם אני, במובן מסוים, הייתי פריבילגית. לא מפני שקיבלתי תנאים אידיאליים, אלא מפני שהיו לי תנאים שאיפשרו לי לקחת על עצמי כמות עצומה של עבודה כמעט לא מתוגמלת, ולהמשיך לשאת אותה לאורך זמן. וכשאני אומרת את זה, אני לא מנסה להקטין את מה שנבנה, אלא להפך: לדייק את המחיר שלו. כי כל עוד אנחנו מספרות את הסיפורים האלה רק כסיפורי השראה, אנחנו מחמיצות את העובדה הפשוטה והלא נעימה – פרקריות עצמית זמינה רק לכמה מן האנשים.

זאת, בעיני, נקודה קריטית. לא כל מי שיש לה קול, רעיון, חזון, טעם או יכולת אוצרותית יכולה להרשות לעצמה להחליף בגופה ובזמנה את מה שהמדינה והרשות המקומית לא מספקות. כדי לעשות את זה צריך שיצטלבו יותר מדי תנאים בבת אחת: רצון, כישרון, יכולת מקצועית, קשרים, זמן, סיבולת, ולפעמים גם בן-זוג עם משכורת, משפחה תומכת, או פשוט מספיק יציבות כדי לשרוד תקופה ארוכה של חוסר ודאות. ולכן, כל עוד השדה התרבותי נשען על יוזמות שנולדות מתוך פרקריות עצמית, הוא יהיה לא רק סלקטיבי – הוא גם יהיה דליל. לא מפני שאין עוד אנשים מוכשרים או נחושים, אלא מפני שלרובם אין אפשרות לשלם את המחיר.

בטירת-כרמל הבנתי את זה באופן חד במיוחד. כשהתחלתי לעבוד שם, היה לי ברור די מהר שהבעיה בעיר היא לא רק שאין תקציב ושאין גלריה. הבעיה עמוקה יותר: לאמנות עכשווית כמעט לא היה שם הון סימבולי. היא לא היתה חלק ממה שמדמיינים כשחושבים על העיר, לא חלק ממה שמצופה לפגוש במרחב היומיומי, לא משהו שהעיר כבר יודעת להכיל. ובמובן הזה, העבודה שלי לא היתה רק להציג אמנות בעיר, אלא להגדיל את ההון התרבותי של העיר עצמה – להפוך את טירת-כרמל למקום שאפשר בכלל לדמיין בו ייצור תרבותי עכשווי מתמשך.

מתוך התערוכה “אתה כאן”, צילום: ורה גייליס

מתוך זה הבנתי גם שלא נכון לחכות לבניין. למעשה, הרבה פעמים דווקא ההנחה שמוסד חייב להתחיל מבניין היא מה שעוצר יוזמות בפריפריה. בניין הוא לא רק חלום; הוא גם נטל. הוא דורש תחזוקה, ניקיון, כוח אדם, ניהול, וכמובן גם קהל שיגיע אליו. אבל בעיר שבה אמנות עכשווית עדיין לא מחזיקה מספיק הון סימבולי, בניין יפה לא ייצור קהל מעצמו. ולכן עבורי השאלה לא היתה איך להשיג חלל “נכון”, אלא איך לבנות תשתית במקום שבו אנשים כבר נמצאים.

ככה הגעתי, אחרי קירות של מקלט, אל הקירות של המרכז המסחרי. זה לא היה פתרון של “אין ברירה”, אלא החלטה אוצרותית מדויקת. במקום כזה יש זרימה יומיומית של חיים: אנשים הולכים לסופר, לקופת-חולים, לסידורים שלהם. הם לא באים במיוחד לאמנות, אבל הם נתקלים בה. שוב ושוב. היא נכנסת למסלול היומי שלהם. במובן הזה, העבודה במרכז המסחרי אינה רק הצבה של אמנות במקום לא צפוי, אלא בנייה של מפגש עם אמנות בתוך החיים עצמם.

וגם כאן חשוב לי להגיד: זה לא רק רעיון. זו פיזיות של עבודה. לתלות. לפרק. לנקות. לחזור לקיר. לסדר. לתקן. להחזיק. לעבוד עם עשר אצבעות. להחזיר את המקום למצב תצוגה. לדאוג שגם בין תערוכה לתערוכה לא תיווצר תחושת ריק מוחלט. כשאני תולה שלט שמודיע שהתערוכה הבאה כבר בדרך, אני לא רק מוסרת מידע – אני מתחזקת מוסד. אני מייצרת רצף. אני לא נותנת לקיר לחזור להיות “כלום”. במובן הזה, אוצרות היא לא רק רעיון ולא רק בחירת עבודות; היא גם תחזוקה, חזרתיות ועבודה ידנית ממשית שמחזיקה נוכחות תרבותית במקום שלא נבנה עבורה.

מתוך התערוכה “אתה כאן”, צילום: ורה גייליס

במקביל, בהעדר כמעט מוחלט של הון כלכלי, כל הפרויקט נשען על הון סימבולי. לא יכולתי להציע לאמנים את מה שהיה צריך להציע להם מבחינה חומרית. יכולתי להציע להם מסגרת, שפה, נראות, הקשר, לגיטימציה מקצועית. אבל ההון הסימבולי הזה לא נוצר רק עבור האמנים. הוא נוצר גם עבור העיר. טירת-כרמל התחילה להיות קצת יותר קריאה כמקום שבו אמנות עכשווית יכולה לקרות, ולא רק כעיר שמופיעה ברקע של סיפורים אחרים.

וכאן נכנסת גם העירייה. אני חושבת שחשוב לומר את זה בבהירות: העירייה לא בנתה את התשתית הזאת. היא לא יצרה את המרחב האוצרותי, לא את הרצף, לא את הלגיטימציה, לא את השפה. אבל ברגע שהתשתית הזו כבר הוכיחה את עצמה, היה לה נוח להשתמש בה. זה קרה בשיתופי פעולה, זה קרה סביב תערוכות על נושאים ציבוריים כמו אלימות במשפחה, וזה קורה גם ברמת המענקים: העירייה מחזיקה בגישה הפורמלית לערוצי המימון, אבל התוכן, המבנה, הכיוון האוצרותי — כל אלה מגיעים מבחוץ, מתוך פלטפורמה שהיא לא יצרה. במלים אחרות: הרשות נהנית מערך סימבולי ותרבותי שהיא לא השקיעה בבנייתו באופן מלא.

גם הקהל של המקום נבנה מתוך אותה לוגיקה. לא היה כאן “ציבור אמנות” מוכן מראש. אני עצמי מהגרת, ובתחילת הדרך נשענתי לא מעט על אמנים שהכרתי מפרויקטים קודמים, על קשרים שנבנו לאורך זמן, על אמון, על שפה משותפת. וגם הקהל לא נוצר משום מקום. לצד העובדה שהמרכז המסחרי מבטיח חשיפה רחבה מאוד – כמעט כל תושבת ותושב שעוברים שם רואים את העבודה – נוצר גם גרעין מעורב יותר, אקטיבי יותר. ובתוך הגרעין הזה, הקהל הרוסי הוא חלק משמעותי. אנשים הגיעו לפתיחות, להרצאות, התעניינו, חזרו, עקבו. במובן הזה, הגלריה בלי קירות לא רק מציגה אמנות של מהגרים; היא גם נבנית מתוך רשתות מהגרות של עבודה, שפה, אמון וקבלה.

מתוך התערוכה הראשונה בגלריה, צילום: יעל שוורץ

אני חושבת שזה מחזיר אותנו לשאלה הראשונה. אם אנחנו באמת רוצות שדה תרבותי הוגן יותר, אי-אפשר להסתפק בהערצה ליוזמות עצמאיות שקמו בלי כסף. צריך לשאול מה מאפשר אותן, ולמי זה בכלל אפשרי. כי כל עוד רק מי שיש לה מספיק גב, זמן, קשרים ומשאבים יכולה לקחת על עצמה פרקריות עצמית ממושכת, אנחנו נמשיך לראות רק חלק קטן מהיוזמות שיכלו להתקיים. השדה לא רק לא שוויוני; הוא גם מפסיד המון קולות, רעיונות, מוסדות פוטנציאליים ופעילות תרבותית ממקומות אחרים ומקבוצות אחרות.

ולכן בעיני המסקנה אינה שצריך להפסיק יוזמות עצמאיות, אלא להפך: אם אנחנו רוצות שהן יהיו פחות סלקטיביות ופחות נדירות, המדינה חייבת לממן תרבות. לא רק בניינים, ולא רק מוסדות גדולים, אלא גם את העבודה האוצרותית עצמה – את מי שמייצרות רצף, נראות, אמון, קהל, ואת האפשרות שאמנות תיכנס לחיי היומיום של עיר. בלי זה, נמשיך לקבל בעיקר את היוזמות של מי שיכולות להרשות לעצמן יוזמה. וזו כבר לא שאלה של השראה, אלא של צדק חלוקתי, של מדיניות תרבות, ושל השאלה למי בכלל מותר להיות סובייקט יוזם.