יונים אחדות רועות בדשא בגינה הקטנה. מאחורי השיחים אורב חתול צעיר. החתולים המבוגרים יודעים, אבל הוא צעיר. הוא מנמיך את גופו ומזדחל חרישית בין הצללים. היונים, ספק מטומטמות ועצלניות ספק רגועות כי הן יודעות, ממשיכות בשלהן. ואז, מהיר כברק, הוא מזנק ממעבה השיח. הוא עשה הכל נכון, והוא באמת חתול מוכשר בשיא כוחו. אבל היונים, באדישות עצלה, ממריאות קלות, מדדות באוויר פחות ממטר ונוחתות בשלווה סטואית בנקודה שבה הפסיקו. כי ציפור, וזה מה שהחתול שלנו מבין כעת, משמעותה אחת: מימד נוסף. החתול נע ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. לכל היותר מטפס על עץ. היונה, יש לה מימד נוסף. היא נוסקת.
הצייר הוא תמיד החתול הזה. הצייר הוא תמיד בגירעון של מימד.
כשאסף רומאנו מצייר ציפורים, הוא מצייר את הדרמה של המימד החסר: לכן אין להן עולם, הן כלואות בדו-מימד.
הוא רושם אותן במיומנות של אורניתולוג, צפר-חוקר. רגיש לדקיקות הנוצות, לקלילות השלד, לתזזיתיות התנועה, לבר-חלופיותו של הרגע. למעשה ניתן לומר שרומאנו ממשיך מסורת שהיא ראשית האמנות המערבית. אני מתכוון לפרנציסקוס מאסיזי המדבר עם הציפורים של ג’וטו. בציפורים החיוורות ההן, רוחות רפאים של עצמן, המאזינות להטפותיו של נזיר באסיזי, באה לידי ביטוי תסיסה אינטלקטואלית שהביאה לקריאה מחודשת באריסטו. האריסטוטליות יש בה זיקה למעין “מדעי הטבע”. יש בה חיבה למיון, לקטלוג, למדידה, למתן שמות. בפשטות, להתבוננות בעולם הזה. והנה פרנציסקוס הקדוש (1181–1226) מטיף לציפורים, כעין סמל מובהק של הנצרות האריסטוטלית הזו. וג’וטו פורץ כאן את קיר הזהב של הציור הימי-ביניימי עם נסיונותיו לתיאור עומק. כמו החתול שלנו, הוא נזקק למימד נוסף, ונאמן לקוד האריסטוטלי המחייב יצירת אמנות לאחדות הזמן והחלל – הוא נוטש את הכלליות של הציור הימי-ביניימי, המתרחש בכל מקום ובכל זמן ומתאר אירוע אחד במקום אחד בשעה אחת.

אסף רומאנו, ללא כותרת, מתוך התערוכה ״ גלויות מארצ לא לי”, עפרונות צבעוניים על נייר, 29.7X21 ס”מ, 2026, סריקות: סטודיו HC

אסף רומאנו, ללא כותרת, מתוך התערוכה ״ גלויות מארצ לא לי”, עפרונות צבעוניים על נייר, 29.7X21 ס”מ, 2026, סריקות: סטודיו HC
הציור המערבי נולד כשג’וטו צייר את הדרורים והפשושים והיונים בניסיון כמעט מחקרי לתאר ציפורים שונות עם המאפיינים שלהן. אגב כך הוא יצר, כמעט בטעות וכתוצאת לוואי, מכונה מוזרה שנותנת לצופה להתארח בסובייקטיביות שלו. הוא מביט בעולם ואנחנו מביטים במבטו.
רישומי הציפורים של רומאנו (מילולית: האיש מרומא) הם חוליה בשרשרת הזאת. עם הנייר הריק הם ממשיכים את הדיון במימד החסר. עם הפירוט וההתבוננות הם ממשיכים את הרעיון שיש להתבונן בעולם ולא להסיק את הידע ממקורות סמכות חיצוניים. ציוריו חוגגים את הקשר בין מיון, קיטלוג ואפיון לבין הומניזם ואהבת אדם. הם ממשיכים את המסורת המאפשרת לצופה להתארח בחוויה של האמן ולצופה לשמוע מה ציפור קטנה לחשה לצייר.
העבודה בעפרונות על נייר היא אינטימית. היא מעלה על הדעת כתיבה. ההתבוננות בציפורים מעלה על הדעת יומן, אולי נוסח הסופר ג’י.אי. בייקר (“הבז”, “גבעת הקיץ”). ציפורים, אחרי ככלות הכל, הן דבר כה לא מדגמן, כה תזזיתי, כה בר-חלוף, שלא פלא שהן קשורות במערך אסוציאטיבי לעולם הרגש. אנחנו אומרים: “יש לו ציפורים בראש”, את היקר לנו מכנים “ציפור הנפש”. משורר “שיר השירים” קורא לאהובתו “יונתי”. ואכן, הרישומים רוויים בחמלה כלפי החיים הנשגבים והשבריריים.
בהביטי באחד הרישומים כאן נזכרתי בשורה של אלתרמן מ “שיר משמר”:
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וּמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוֹף וְרַעַד רַב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב?אסף רומאנו, ללא כותרת, מתוך התערוכה ״ גלויות מארצ לא לי”, עפרונות צבעוניים על נייר, 29.7X21 ס”מ, 2026, סריקות: סטודיו HC
רישומי הציפורים של רומאנו הם חוליה בשרשרת מפוארת של ציפורים בתולדות האמנות. מהציפורים בכלוב שליאונרדו היה קונה בשוק – ומשחרר, דרך החוחית האלמותית של קארל פבריציוס, ועד היונה של פיקאסו. אלו הם רישומים מופתיים, עדינים, קשובים, אטיים, רכים, המזכירים לנו שיעור בן 700 שנה: זה לא בציפור הרכה והעדינה, זה במבטו של הצייר. הם מזכירים לנו שההתבוננות בעולם היא אמונה במבט, אמונה בעולם, אמונה באדם, כי האלטרנטיבה היא פנייה לסמכות. הקומפוזיציות הנקיות והפשוטות רק מעצימות את התחושה שזהו רישום חוקר ברוח רישומי החקר של ליאונרדו או דירר. אלו הם ימים שבהם האמונה באדם היא מצרך נדיר עבורנו, המסרבים להביט על העולם רק ממעוף הציפור.
*
“גלויות מארצ לא לי”, אסף רומאנו
אוצרת: נירית דהן
גלריה בזל, רח’ בזל 34, תל-אביב
נעילה: 11.7.2026
שיח גלריה עם האוצרת והצייר: שבת, 27.6.26, בשעה 11:00
ניתן לקבוע סיור מודרך בתערוכה עם האוצרת ו/או מפגש עם רומאנו בטל’ 052-5689497







האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.
[…] הם חוליה בשרשרת מפוארת של ציפורים בתולדות האמנות”, כותב יונתן הירשפלד על תערוכתו של אסף רומאנו בגלריה בזל. “מהציפורים […]
רב ערב 24.06.26 – ערב רב Erev Rav
| |“[…] הצייר הוא תמיד החתול הזה. הצייר הוא תמיד בגירעון של מימד […]”
לבי לבי על הירשפלד. ממש אל מול עינינו הפך הכותב המדויק והחריף לגרפומן רשלן, למעין שכיר עט – קורבן לידע העצום שלו ואולי גם לצליל הלחשוש והרשרוש של המזומנים. התערוכה חובבנית עד כאב, ומגוחך לשפוך על הציורים הצנועים הללו ניצוצות רפרנס, ובוודאי שלא לעלוב בסופר הנפלא ג’י.אי. בייקר.
רונית שפיגלמן
| |רונית, היית מאוד עדינה הפעם. יונתן אכן יודע הרבה ובעל זיכרון מרהיב; הוא נחשב לשלפן הטקסטים המהיר והנגיש ביותר בשדה האמנות הים-תיכוני, ידו בכל. אין לי מושג אם מדובר בדחף כפייתי לחשיפה ולכתיבה, או פשוט בדרך לעשיית כסף קל – בכל מקרה, הוא הולך ונשחק. לקהל של דליטנטים קל להישבות בקסמו הרטורי ובשפת גופו המנייריסטית – מזכיר במשהו היסטוריון ופרשן ותיק מאד, אך לכל השאר מומלץ להתרחק מכל תערוכה, קטלוג, הרצאה, שיעור זום, פינת תרבות בטלוויזיה, סדנה, סיור גלריות או עיתון יומי, וכן מכל ה”ז’יל דלזים” וה”קרל גוסטב יונגים” שהוא נוהג להתרועע עמם. בקיצור, שמרו נפשכם.
נדב ש.
| |