אם זה יומן, זה יומן שבור

עומר שיזף: בוא נתחיל מלדבר על החומר. במשך תקופה ארוכה ציירת על נייר, ואז על עץ, ואז עברת לאלומיניום. יש באלומיניום משהו אטום. זה חומר שלא סופג צבע.

יואב וינפלד: לקח לי זמן להבין שבכל בחירה לא מודעת במצע קיים יסוד עקרוני־נפשי. המעבר מנייר לעץ הגיע אחרי כמה שנים של עבודה ב־airbrush, ותחושה שצריך להעשיר את השימוש שלי בו מעבר להתזה על משטח. בשביל זה נדרשתי למשטח קשיח, שלפני השטח שלו יש איכויות אחרות, נוכחות ונפח. אחרי תקופה של עבודה עם אקריליק ועם צבע תעשייתי ששפכתי על עץ, הרגשתי שאין לי מה להגיד יותר, כרגע, בטכניקה הזאת.

שיזף: למעשה בחרת במצע שלא סופח את החומר. הצבע מותז או מוצף, והוא מתקשה על המשטח ללא ספיגה או חיבור אליו. ואני חושב בהקשר הזה על שם התערוכה, “שיא הרגש”. אני חושב על השיא הזה במובן של הצפה רגשית, כמו מים שעולים על גדותיהם. ומצד שני, נדמה לי שהתערוכה עצמה לא מישירה מבט. שכל העבודות בה הן מין “הצדה” של הפנים או הסתכלות דרך זגוגית. אז מצד אחד השם של התערוכה קורא למחשבה על הצפה ועל הצפה רגשית, ומצד שני בעבודות יש דווקא מיסוך, שהוא לכאורה ההפך מזה. אז למה “שיא הרגש”?

וינפלד: זה שם שהוא גם אירוני, יש ניגוד בין הטון של הציורים ובין הכותרת הזאת. זה חלק מהתרבות שלנו, רדיפה מתמשכת אחרי שיאים רגשיים, בין אם הם אמיתיים או לא. אבל זה גם הדבר עצמו, שהוא לא אירוני בכלל – אתה נמצא בסיטואציה שבה אי־אפשר להכיל את מה שקורה. כמו צבע שלא נספג במשטח.

שיזף: השיא הרגשי הזה, איך הוא מתבטא חזותית?

וינפלד: זה למעשה אנטי שיא הרגש. הסיטואציה שהייתי בה – גיס חטוף, טיפול בילד שברגע הזה שני ההורים שלו אינם – הייתה כל כך מטורפת, והמערך הרגשי צריך לשמור בתוכה על איזון, אז הוא מווסת כל זמן. השיא וחוסר היכולת להרגיש נפגשים מהכיוון השני, בפרסה.

יואב וינפלד, מתוך ספר האמן “שיא הרגש”

שיזף: אני יכול להציע פרשנות אחרת: “שיא הרגש” זה אלבום של משינה, להקה שגדלת עליה. יש בזה היבט ביוגרפי. גם התערוכה עצמה אוטוביוגרפית, בטח ביחס לתערוכות הקודמות שלך, שבהן התרחקת מהעיסוק בסיפור אישי.

וינפלד: זה נכון שבגיל שמונה לקחתי מאחי הגדול את האלבום הזה – כלומר, דיסק – שמתי אותו במערכת והתאהבתי. אבל גם בחינוך האמנותי שלי וגם כאדם גדלתי בעמדה שלפיה הביוגרפיה לא חייבת להופיע בתוך האמנות, שאין לה בהכרח מקום. הנחת היסוד שלי הייתה שהעבודה אמורה לעסוק ב”דברים חשובים”, קיומיים, עקרוניים. נכון שגם עבודות קודמות שלי נגעו באזורים רגשיים אינטימיים, אבל לפחות בפרונט הן עסקו יותר במדיום או בפורמט. כאן, לעומת זאת, היה רגע בתהליך שבו הסיטואציה המאוד־אינטימית יוצאת אל הפרונט.

שיזף: התערוכה היא יומן?

וינפלד: אם זה יומן, אז זה יומן מאוד שבור, כי הוא לא מספר סיפור. זאת תערוכה שהייתה יכולה להיות מוצגת בלי כל הסיפור, והיא הייתה עומדת. חוץ מעבודה אחת שנטועה ברגע מסוים במציאות ובזמן – “שיר ערש”, שבה בן־זוגי טל מרדים את אלמוג, האחיין שלו – אין בתערוכה סימנים ביוגרפיים או התייחסות לרגעים ספציפיים.

שיזף: והיא גם ממשיכה את העיסוק בתמות ובשאלות שהיו נוכחות בעבודה שלך עוד לפני המאורע המחולל.

וינפלד: כן. תהיות על פעולת הציור, מחשבה על דימוי, סוגים שונים של מיסוך, היעדר. אבל גם שאלה עקרונית כמו “איך הדימוי עובד על הצופה” לא יכולה להתקיים מחוץ להקשר. אם תרצה ואם לא תרצה, כשאתה שואל את השאלה הזו בזמן מלחמה, אתה שואל בהכרח איך חיים בזמן המלחמה המסוימת הזו מעצבים את הסביבה הביתית והסביבה הרגשית.

יואב וינפלד, מתוך ספר האמן “שיא הרגש”

שיזף: בוא נדבר רגע על המוטיב הילדי בתערוכה. יש שם כמה הופעות של ילד, בכמה וריאציות. הממד הסיפורי, הביוגרפי, ברור לכאורה. אבל למעשה אלמוג הוא לא הילד היחיד שמופיע בעבודות.

וינפלד: נכון. העבודה “בן מביט מטה” בעצם מבוססות על צילום מגיל שמונה של אחי, שקוראים לו בן. הסיטואציה בציורים האלה היא של ילד שקוע בעולם שלו, מביט במבט מזוגג, בוהה בחלל ברגע של אינטרוספקציה.

המבט של מבוגר על ילד תמיד מוגבל, אתה לא באמת יכול להיכנס פנימה ולהבין. חשבתי הרבה על ספרי ילדים בתקופה הזאת, על “תירס חם” ועל “מיץ פטל”. יש פרשנות של “מיץ פטל” שאני מאוד אוהב, שאומרת שהג’ירפה והאריה הם ההורים, והארנב הוא הילד. ההורים לא מצליחים להגיע אל הילד אלא דרך משחק, וכל ההתנהלות שלהם לפני שהם מבינים את זה בעצם נורא גסה – אין להם באמת גישה אליו. זו פרשנות מרגשת בעיני, כי לכל ילד יש גבול של עולם פנימי לא חדיר. עולם שהמבוגר יכול להגיע רק עד הפתח שלו. הדרך היחידה להבין עוברת דרך המשחק – דרך הסימנים, אבל גם דרך האופן שבו המשחק משוחק, דרך הפורמליות שלו.

ויש קווי דמיון בין התבוננות במשחק של ילד להתבוננות באמנות. כשאתה מסתכל על ציור, אתה רואה את הדימוי, אבל גם את האופן שבו הוא נוצר – את המוטיבציה לפעולה הספציפית על המשטח. במקרה שלי זו התזה, צבע שנוזל, סטנסילים וסוגים שונים של מגבלות. זה בדיוק כמו להסתכל על ילד משחק: אתה לא רואה רק את התוכן, את המכונית או הבובה, אלא גם איך משחקים בהן – אם זה חזרתי, אם יש קטיעות. אתה בעצם מנסה להבין מה השאיפה הנסתרת בתוך המשחק.

שיזף: אבל כשמסתכלים על הפנים זה סיפור אחר. הפנים הן דבר פגיע, האיבר עם הכי הרבה אינפורמציה – מצד אחד מאיים, מצד שני מסגיר את הרגש. אצלך אנחנו רואים את הילד ללא הבעה. אנחנו רואים רק את הפגיעוּת. 

וינפלד: אולי יש קשר בין אטימות לפגיעות. היכולת לבכות ולדעת למה כואב לך זה דבר טוב, כי הבעת את הכאב ואת הקושי במילים. אבל כשהדברים נשארים לא מדוברים, כשהם קיימים רק כאיזשהו רגש גולמי ובלתי מעובד, זה יוצר שילוב של אטימות ושל פגיעוּת.

זה בולט במיוחד כשאתה מסתכל על ילד שעבר טראומה. אתה כל הזמן מנסה לחפש את הסימנים של הטראומה. אתה מבין שהוא לא פשוט יבכה רק “איפה אמא” או “איפה אבא”. אתה צריך לחפש את הביטוי דרך המשחק שלו: איפה יש חזרתיות, איפה יש תקיעוּת, איפה יש ביטוי חבוי של מצוקה או חוסר.

יואב וינפלד, מתוך ספר האמן “שיא הרגש”

שיזף: אני רואה ברבים מהציורים האלה שלושה ממדים, שלושה אופני פעולה. הראשון הוא הפיגורטיבי, ציור של דיוקנאות או חפצים. הדמויות תמיד עם מבט זגוגי, אטום או המום. הן לא באמת כאן, לא ברגע, ולא מישירות מבט. לא הילדים וגם לא המבוגרים. הממד השני הוא שפיכת צבע בלתי נשלטת, שבה ממש רואים את חוסר השליטה שלך, בניגוד לטכניקה של הרישום ב־airbrush. והממד השלישי הוא שכבת טקסטורה נוספת – צבע שנמוג, מסך, וילון – שמונחת מעל ומייצרת מרחק, ערפל.

וינפלד: זה איזשהו ניסיון שלי ליצור עומק לא באמצעים של פרספקטיבה, אלא דרך טריקים או המצאות של חומר. לייצר סיטואציה שבה יש דבר שנמצא מאחורי דבר. אני חושב לא מעט על מה שנמצא מאחורי הדימוי.

בעבודות קודמות נגעתי במחסום מסוים כדי להצביע על מה שיש או אין מאחוריו: ריק, דימוי אחר, זֵכר. כאן ניסיתי לעשות את זה דרך השכבות האלה. יש דבר מאחורי דבר מאחורי דבר. בגלל הרפלקטיביות של החומר, הדימוי משתנה עם התנועה של הצופה בחלל. העין של הצופה מנסה לאחוז בדימוי, והעומק יוצר רגעים שבהם הדימוי חומק מן העין. החמקמקות הזאת היא קצת כמו ניסיון ליצור משהו שאי־אפשר לצלם. איך מייצרים עבודה שאי־אפשר לצלם או להעביר בסטורי? מה שהעין לא מצליחה לתפוס הוא גם חלק מהפרדוקס של “שיא הרגש”.

שיזף: הבד התלוי או הווילון אלה דימויים שממשיכים את ההיגיון הזה? 

וינפלד: כדי לחשוב על הדבר שנמצא מאחורי הדבר צריך לפעמים גם לחסום את המבט. לוחות האלומיניום לא רק דוחים את הצבע, הם גם מעין מחסום. הבד התלוי הוא גם פלטה שחוסמת את המבט. החסימה מעידה על קיומו של דבר שהמבט לא יכול להשיג.

שיזף: באחת המשימות שקיבלנו בלימודים בתואר השני בבצלאל נדרשנו להציג את עצמנו. אני זוכר שהצגת את עצמך דרך וידיאו שצילמת בגיל 17 בפארק מתחת לבית שלך. זה היה וידיאו שנראה כאילו צולם בטלפון: אתה רץ שם בלילה והאורות נמרחים לגמרי. דימוי של תזוזה מהירה שהופכת את מה שמצולם למרוח ומופשט, כמו ילד שעשה פטריות. הדימוי השני שהצגת היה ציור של טיציאן ובו כומר שחצי מפניו מוסתרות מאחורי וילון והאצבע שלו תקועה בתוך ספר.

וינפלד: נכון. זה היה וידיאו מנקודת מבט של נער שרץ בלילה, אולי בורח, כשהמבט שלו הולך ומיטשטש. בדיעבד אני חושב על זה לא רק כריצה או איבוד שליטה, אלא כסוג של מבט שסורק ומחפש כל הזמן את מה שמחוצה לו. העבודה של טיציאן, לעומת זאת – שהיא הציור האהוב עלי – מציגה מבט חסום. דווקא החסימה מעניקה לציור את הכוח שלו, והופכת את המבט לכמעט אלים. המיסוך הזה הוא סוג של אלימות שמופעלת על הדמות, אבל הפנייה שלה לצופה, דווקא בגלל שעין אחת חסומה, הופכת לאגרסיבית הרבה יותר. אלה שני מודלים של מבט: מבט שמסתכל כל הזמן החוצה, ומנגד האפשרות להיות ניבט. מצב שבו הדימוי הוא זה שמביט בך.

שיזף: בציור של טיציאן, חצי מהפנים בכל זאת חשופות. בציור שלך “מבעד”, הדמות מביטה מבעד לווילון משרדי. גם בו חצי מהדמות חשופה. רואים קודם כל את העיניים, את המבט. זו לא נוכחות נעדרת של רוח רפאים – שקיימת גם היא בתערוכה – אלא נוכחות ממשית. היא נמצאת שם, אתה פשוט לא מצליח לראות אותה לגמרי.

וינפלד: בספר “I Paint What I Want to See”, פיליפ גסטון כותב שכשצייר נכנס לסטודיו, הוא צריך שכל המורים שלו והציירים שהוא אוהב יֵצאו מהחדר. הווילון הזה של טיציאן והשקיפות הזו מלווים אותי כבר הרבה זמן. כנראה שהייתי צריך להפסיק לחשוב עליהם. הייתי צריך שטיציאן יֵצא מהחדר כדי שאוכל להתחיל לגעת בזה בעצמי, בדרך שלי.

יואב וינפלד, מתוך ספר האמן “שיא הרגש”

שיזף: כשמסתכלים על העבודות, השילוב בין החומר, המשטח והמיסוך מייצר בו־זמנית עומק ושטיחות. המתח הזה בא לידי ביטוי גם בארכיטקטורה של הגלריה: מגדל תצפית שרחבעם זאבי (גנדי) בנה כדי להשקיף על תל אביב, ושבנוי כמעט כמו מגדל תצפית צבאי. הפעולה שעשית על התצפית הזו היא חסימה של הנוף והפיכתו למופשט.

וינפלד: התצפית הופכת לסוג של בונקר. זה חלל אינטנסיבי מאוד. במקום לראות את הנוף, אתה מקבל רק חרכים בתוך חומר שדרכם אפשר להתבונן החוצה. החרכים יוצרים מעין פנורמה, אבל כזו שאין בה קו אופק ואין אפשרות למבט למרחק. בטקסט שלו The New “Depthiness”, טימותיאוס ורמולן טוען שאם אצל המודרניסט המחווה היא הבטחה לעומק טרנסצנדנטלי ואצל הפוסט־מודרניסט יש רק שטיחות שאין מאחוריה דבר, הרי שהאמן העכשווי הוא כמו צוללן שמסמן סוג חדש של עומק. עומק שמגיע מתוך מצב של חיפוש וסריקה. האמן יוצר מצבים שמעידים על העומק, אבל גם על חוסר האפשרות לגעת בו. העומק קיים רק בתיאוריה, כהבטחה שלא יכולה להתגשם.

שיזף: אני מתעניין ברגעים כאלה בתיאטרון, כשהשחקן מדבר בטלפון או מסתכל מהבמה החוצה. הרגעים האלה יוצרים הרחבה או גמישות של המרחב. הקהל רואה את הבמה, אבל ברגע שהשחקן אומר “אני יוצא רגע לזרוק את הזבל”, מתברר לו שהמרחב ממשיך כביכול גם מחוץ לבמה. גם בעבודות המוקדמות שלך אתה משחק עם חסימה של פני השטח. יוצר מצבים שבהם נדמה שיש משהו מאחורי שכבת הצבע, מעבר לציור עצמו. ברגע שאתה מסתכל על משהו דרך משהו או רואה דרך משהו עוד משהו, אז הדבר שדרכו אתה רואה כמעט מבוטל. 

וינפלד: יש כאן תנועת מטוטלת שהיא קצת כמו המשחק של ילד, כלומר, שהמשחק הוא לא הדבר עצמו, אלא כלי למשהו אחר. יש לנו בסוף רק את פני השטח. המחשבה שיש משהו מעבר לפני השטח, מעבר לדימוי, כבר נמצאת באזורי האמונה.

שיזף: ברגע שאתה מציב משטח שאפשר לראות דרכו, אתה מכריח אותי לשאול במה אני אמור להתמקד. נוצרת תחושה שאתה עובד עם נוכחות שהיא “שם ולא שם”. האובייקט הציורי הוא הרבה פעמים מעין שפיכה של צבע, משהו שמתכתב עם דבר קדום שנאחז בו, ואז הציור מאבד את המסומן הברור שלו. כשאתה מראה את הנוף דרך חרך באלומיניום, שהוא בעצמו דימוי, אני מוצא את עצמי שואל: האם הציור הוא בסך הכול חור? המשקל לא נמצא בהכרח באובייקט המצויר עצמו, אלא בפעולת המבט.

וינפלד: אפשר לחשוב על זה כעל מבט שזז ומחפש כל הזמן, וגם כעל חוסר יכולת להישאר במקום אחד. המושא משתנה מאובייקט למה שמעבר לו, מציור לציור, ממצבים שונים בחלל. התערוכה היא מערך שבו כל ציור הוא פרגמנט, שבר מתוך העולם שהיא מציעה. הפרגמנטים יוצרים תמונת מציאות. הנוף במגדל התצפית מייצר תמונת מציאות די מפורקת: הדימויים תלויים זה לצד זה ללא היררכיה.

יואב וינפלד, מתוך ספר האמן “שיא הרגש”

שיזף: לסיום, בוא נדבר על התמונה היחידה שמבוססת על צילום: “שיר ערש (7.10.23)”. זהו הדימוי של טל מרדים את אלמוג, שהזכרנו קודם. בשונה מיתר העבודות, זהו דימוי קונקרטי, שעשוי בדפוס רשת.

וינפלד: זה דימוי קונקרטי שמבוסס על רגע ספציפי, בחדר השינה של גאולה ואבי, ההורים של טל. רואים את טל ואלמוג, ואת הווילון שמאחוריהם. אין לי כמעט תמונות בטלפון מהימים שאחרי ה־7 באוקטובר, אבל ברגע הזה היה משהו פואטי שרציתי לצלם, בחיבוק ובאור שנכנס מהחלון. גם העבודה הזאת בנויה שכבה על שכבה, שכבה של צילום על שכבה של צבע. ההתקלפות של הצבע נותנת תחושה של פילם ישן, מתפורר.

שיזף: זו עבודה יוצאת דופן בתערוכה. למה בכל זאת היא נמצאת בה?

וינפלד: זה רגע מכונן. אני חושב עליו כמו על אבן שנופלת במים, וכל התערוכה היא האדוות שלה. “אדוות” פירושו שהדברים הולכים ומתרחקים מהספציפיות הביוגרפית של האירוע – אבל בסופו של דבר החיבוק, החמלה והקושי שנמצאים בעבודה הזו הם לב העניין. אין ברירה אלא להיות בתוך רגע שהוא ספציפי, לא רק מטאפורי.

*

השקת ספר האמן “שיא הרגש”

שיחה בהשתתפות סמדר שפי, מירב רוט ויואב וינפלד

יום שבת, 20.6.26, 12:00

ארטפורט