מקום לשברירי

משה רואס מחזיק באמתחתו אוסף חפצים שבקלות היה יכול להתמיין ולהיטמע באוסף מוזיאלי אתנוגרפי. אלא שרואס הוא אמן ולא מנהל מוזיאון, והחפצים שהוא אוסף נטמעים אל תוך גוף העבודה שלו באופן מנוגד לחלוטין להיגיון שבו חפץ מוצא את מקומו במוסד המוזיאלי. רואס משתמש בכל רדימייד כחוליה נפרדת בעמוד שדרה המורכב גם מאלמנטים פרי מלאכת כפיו. יחד הם חוברים לשרשראות של אינפורמציה חזותית, שבה העשוי והמצוי נפרשים שווי ערך במשקלם ובחשיבותם.

כמו בעמוד שדרה, כל אחד מן הפסלים בתערוכה “כפתור ופרח” הוא בבחינת תגובת שרשרת אנכית – אירוע מתגלגל שבו כל שלב מוליד את השלב הבא, בדומה לתנועתו של מסר עצבי בחוט השדרה. דבר תלוי בדבר, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מבנית, והמכלול הופך למוליך של המבט בין שמיים לקרקע, בין התקרה לרצפה. המבנה האנכי של “חוליה חוליה” מתהווה באמצעות שימוש חוזר באלמנט הוו; הווים בתערוכה מופיעים במגוון גדלים, צורות וחומרים. השם שנבחר עבורה עשוי, ולא בכדי, משני עצמים וביניהם ו’ החיבור.

אל מול ריבוי הווים, שמייצרים תחביר של היתלות של דבר אחד במשנהו, בולט בחריגותו פרט שמגלם תנועה הפוכה, של היפרדות – זוג מלקחיים המיועדים לאחיזה של גושי קרח גדולים. המלקחיים, התלויים במאונך, מוטמעים, כמעט מוסווים, בשרשרת של טבעות בחלקו העליון של הפסל “רקמה”. הם עשויים ברזל יצוק מחליד ופתוחים לרווחה, כמעט לכדי קו ישר. הפתיחה היא תוצר ישיר של המפגש בין כוח הכבידה למכניקה של המלקחיים. הפיזיקליות הזו מולידה התמרה לכדי דימוי אחר – משקפיים; מכשיר מכני שאוחז מים הופך למכשיר ראייה. בניגוד לרובה המכריע של התערוכה, שכל כולה, כאמור, היאחזות של דבר בדבר באמצעות היתלות, השחלה, ליפוף, שזירה, הטמעה, שיבוץ, ציפוי ועוד – המלקחיים הפתוחים הם רגע של פעירת מרווח. בחריגותם, המלקחיים-משקפיים מזמינים לחשוב דרכם את התערוכה כולה, להשתמש בהם כמעין מטונימיה פיסולית למכלול המוצג לפנינו.

משה רואס, כפתור ופרח, מראה הצבה, 2026, צילום: כרמית חסין

כדי לתפוס את המלקחיים כמשקפיים עלינו לסובב את המבט ב-90 מעלות – שינוי אופטי שבעקבותיו הפסלים האנכיים הופכים לפסלים אופקיים, שורות-שורות בחלל, כמו משפטים ארוכים יותר ופחות, פסלים מרובי אובייקטים המשולים למלים. ריבוי ה”מלים” או החוליות שמהן עשויה כל שדרה פיסולית מפתה את הצופה להתמסר להתענגות חומרית על טקסטורות, פני שטח, צבעוניות ושלל איכויות חושניות. התנועה שנוצרת בחלל היא של התקרבות יתרה, מפגש עם פיסול שהוא כמעט בגדר מגע. הפנטזיה על המגע מחזירה אותנו לרעיון האוסף האתנוגרפי, שנשען על יכולתו של חפץ לגרום לצופה לדמיין את השימוש בו, ודרך כך את החיים במקום ובזמן אחר. אך שמה של התערוכה, “כפתור ופרח”, מסגיר שרואס מתבונן בהתענגות הזו כדימוי כשלעצמו. היכולת להיות דבר-מה ובה בעת להתבונן בהוויה הזו כבדימוי היא תנועה של התקרבות והתרחקות, של מיקוד וטשטוש – ואז מיקוד מחדש. מפגש שכזה עם אובייקטים, שנשען על חוויה רפלקטיבית, שייך לשדה המחשבה של האמנות.

לא רק שמה של התערוכה מייצר את ההתרחקות והתפיסה של המכלול (של כל פסל בפני עצמו ושל כולם יחד). התנועה בין קרוב לרחוק מצויה בה באופן עקבי. בראש ובראשונה אלו הקצוות, עליונים ותחתונים, הממסגרים כל פסל במלה ראשונה ואחרונה. הווים המחוברים ישירות לתקרה הם חלקו הראשון (או האחרון) של כל פסל; הם עשויים במיוחד עבורם ולא דומים לשום וו שימושי הקיים בעולם. יחד עם זאת, הם זהים עבור כל הפסלים; בכך הם מייצרים אחידות שמפלרטטת עם פונקציונליות בתוך הוורסטיליות הפיסולית. האחידות הזו היא בבחינת יישור לימין (או לשמאל) של פִּסקה. רואס מכנה את הווים הללו נטיפי ווים, כאילו הפסלים זלגו מטה והתמצקו באופן טבעי מהתקרה אל החלל. המלים האחרונות הן אלה שמייצרות את המרווח בין הפסל לקרקע, והן תמיד רגע של תחתית במהותן – רגל של במבי, קרס, קצה של טקסטיל שנפרם עד כדי היעלמות (כמו משפט שמסתיים בשלוש נקודות) או קצה של מוט מתכתי מחודד לכדי נקודה דוקרת.

משה רואס, כפתור ופרח, מראה הצבה, 2026, צילום: כרמית חסין

משה רואס, רקמה (תקריב), פליז ופלדה, זכוכית, כותנה ומשי, פלוק (Flocking), 275×40×30 ס”מ, 2026, צילום: כרמית חסין

בזכות המבנה המלבני של החלל, הנעדר כל חלוקה פנימית, זום-אאוט מפרטי הפרטים לכלל העבודות מאפשר תפיסה סימולטנית של התערוכה כולה. אז גם ניכרים נטיפי הווים כתחילית משותפת, או שִכבה גיאולוגית עליונה. העבודות נעשות לגוף עבודות, פשוטו כמשמעו, ולא רק איבר ועוד איבר, חוליה ועוד חוליה, או מלה ועוד מלה. את המבט הכולל רואס מתאר כתל ארכיאולוגי שנפרס על כל מרכיביו ומאבד את השכבתיות הכרונולוגית שלו. על כן אפשר לחזור ולומר שהאופן שבו רואס מפסל בחפצים שאסף הפוך להיגיון מוזיאלי של תצוגת אוסף. הזמן, הניכר בדרך כלל בפני השטח של החפצים, הופך לאיכות פיסולית ולא נתון שמפריד, ממיין ומארגן אובייקטים בתוך חדרים, בוויטרינות ועל פני פדסטלים. הזמן הוא הזיכרון של מלאכת הכפיים, הידע האנושי שהושקע, נטען ונטמן בכל אובייקט, והוא מתערבב עם העבר הקרוב מאוד של הפעולות הפיסוליות של רואס עצמו ובמו ידיו, בין אם אלה התערבויות בקיים ובין אם אלה חלקים מיוצרים מאפס.

לפיכך, ההפרדה בין החפצים המצויים לאלה המיוצרים בידי האמן אינה בהכרח ניכרת, ולעתים תכופות אף מתעתעת. העדר ההפרדה בין העצמים השונים לבין הווים המחברים ביניהם היא עקרונית – הווים בעצמם עשויים כתכשיטים, והחלוקה הדיכוטומית שבין מחזיק למוחזק מופרת עד לא קיימת. שיאה של הפיכת הוו מאמצעי חיבור לאלמנט פיסולי בפני עצמו היא בעבודה “שמשות”, שבה הווים הופכים לתפרחות מפוארות ובלבן כדור קריסטלי ורוד. המתח הזה בין מחזיק למוחזק, בין נושא לנישא, מצייר את הפסלים כמתנערים מכל אחריות להחזיק מעמד. יחד עם זאת, מלאכת הכפיים המדוקדקת, זו שמזמינה את המבט הקרוב מאוד, כמו דורשת מאיתנו להיזהר בהם ומטילה עלינו את מלוא האחריות.

משה רואס, העדר, נחושת, אמייל, 70×60×3.5 ס”מ, 2026, צילום: כרמית חסין

משה רואס, שמשות (תקריב), פלדה, אלומיניום ופליז, קוורץ ורוד ואבן חול גירנית, 220×80×86 ס”מ, 2026, צילום: כרמית חסין

פגיעותם של הפסלים – העשויים מחפצים ששרדו את תלאות הזמן ושערכם ניתן להם מתוקף כך – היא חלק אינטגרלי ממהותם; איכות פיסולית שהיא בגדר עמדה. זוהי עמדה שרואה בתלייה על בלימה סוג של מבנה, החלטה הנדסית שמצריכה מיומנות, אחריות ולפני הכל – אמון. יש מקום במציאות לשברירי, מעורערת ככל שתהיה המציאות הזו.

“קשה לקבל את הכפפת חופש הפעולה הרחב של האמנות למופע של החזקת מעמד”, נכתב לאחרונה בביקורת על ספר שירה שהפליא, לדברי המבקר, ללכוד את שבריריותם של החיים בישראל בשנים האחרונות. הכוונה, אני חושבת, היא שכדי לעסוק בשבריריות צריך לעשות שני דברים, לכאורה סותרים, במקביל: להיות שברירי בעצמך ולהתבונן בעולם באותה שבריריות עצמה. התערוכה “כפתור ופרח” אוחזת בחופש הפעולה של האמנות בשתי ידיים וחוגגת אותו. רואס, נע ונד בעולם, חומד לעצמו חפצים עשויים להפליא, אוסף אותם ואז מחזיר אותם לעולם כמשיב אבידות. כל חפץ הופך לאיבר בגוף פיסולי חי ונושם, כאשר חיות הפסלים נובעת מהתחביר השברירי שלהם – חלקי הפסל, בין אם נמצאו ובין אם יוצרו בידי האמן, אחוזים זה בזה באמצעות מגע בלבד, ובקלות יכולים להתפרק ולקרוס. האמן פוטר את עצמו מ”להציג” את החפץ, הוא משחרר אותו מכל פודיום או ויטרינה, ומאפשר לו להיות מצוי במגע עם אוויר העולם ולחיות על הקצה. אם לחזור לדימוי המלקחיים – העבודות כולן מכילות את האנרגיה של אחיזה בגוש קרח, התחושה שעוד רגע תאבד האחיזה, הדבר יחליק ויחמוק מבעד לידיים, מטפורית וקונקרטית גם יחד.

משה רואס, כפתור ופרח, מראה הצבה, 2026, צילום: כרמית חסין

עבודות האמייל בתערוכה עשויות באמצעות פיזור של אבקות זכוכית ושריפות חוזרות ונשנות המתיכות את הרכיבים לאירוע חומרי כתמי ואחדותי. על פניו, אלו עבודות מנוגדות וכמעט זרות לתחביר דמוי השרשרת המגולם בפסלים. אך הניגודיות הזו נחווית בתוך התערוכה כנוכחות משלימה – קפסולות דחוסות של זמן וחומר המחזיקות סוד של חפץ בודד ושל היקום כולו בעת ובעונה אחת. אל מול המצב האחוז והמוחזק בפסלים, עבודות האמייל הן זליגה והתמוססות במהותן. שמה של אחת העבודות הללו, “העדר”, מטעין אותה באיכות קדם-הווייתית – אנרגיה שטרם התממשה כחומר, חומר שטרם מצא את צורתו כדבר בעולם, או דבר בעולם שטרם מצא את מקומו.

הדימוי בדף הנחיתה של האתר האישי של רואס הוא סריקה של משפט בכתב ידה של סבתו לונה. זהו משפט על משפט: “הייתי רוצה לתת לך את המשפט היפה ביותר”. הוא נכתב בכתב יד רועד ושבור בשלביה הראשונים של דמנציה, כתגובה לבקשת הנכד ממנה לתובנת חיים. לונה מעניקה לנכדה האמן את הרצון העז לנסח תובנה כתובנה כשלעצמה. כוח חיים רועד ומשתוקק המצוי כולו במרווח בין מה שאנו רוצים למה שאנו יכולים, בהיותנו תמיד תלויים על בלימה.

*

“כפתור ופרח” / משה רואס

אוצר: ד”ר קובי בן-מאיר

מוזיאון חיפה לאמנות

נעילה: 27.6.26