“תרבות היא צורה של התמרדות”

שירין נשאט (Shirin Neshat) נולדה באיראן, עזבה את המדינה ללימודים בארה”ב בגיל 17, ערב המהפכה האסלאמית, ושבה אליה לביקור אחד ויחיד לאחר 11 שנים, ביקור ששינה את חייה והחל את דרכה כאמנית. נשאט מתבוננת במציאות הפוליטית של איראן בכלל, ובהשפעתה המכרעת על הנשים במדינה, מפרספקטיבה מזרחית ומערבית כאחד. “כשאתה לומד להכיר אשה, אתה יכול ללמוד על המבנה והאידיאולוגיה של המדינה שלה”, אומרת נשאט. ואכן, ביצירותיה מהשנים 1993–1998, ניסחה נשאט את המציאות הפוליטית-פטריארכלית של איראן הפוסט-מהפכנית ואת אפליית הנשים דרך מערכת מורכבת חזותית ולשונית. אף שעברו מאז 36 שנה, למרבה הצער ניסוח זה אקטואלי גם היום. מעשה הצילום והכתיבה, מבחינתה של נשאט, הם אמצעים ליצירת שיח. בעיני משמרות-המהפכה האיראניים, אמנותה היא חציית גבולות; עצם העובדה שהאמנית מביעה את עצמה נתפסת כאילו חשפה עצמה בפרהסיה, עם רעלה או בלעדיה.

הסדרה “נשות אללה” (“Women of Allah“), שבה אתרכז, היא היצירה הראשונה המוכרת של נשאט לאחר ביקורה באיראן. היצירה מורכבת מתצלומים מבוימים של דמויות נשיות בשחור-לבן. על גבי התצלומים הוסיפה נשאט קליגרפיה בדיו בשפה הפרסית, שנראית כקעקוע. באמצעות שילוב של דימוי, טקסט וגוף, נשאט מייצרת שפה חזותית ייחודית, המאפשרת לה לבחון את האופן שבו נשים מיוצגות, נתפסות ופועלות בתוך מערכת הכוח התרבותית. המחאה של נשאט מתעצמת, כפי שאראה בהמשך, מעצם המפגש בין האישי לקולקטיבי, כמו גם בין האסתטי לפוליטי, בעת ובעונה אחת.

הסדרה רבת רבדים. הרובד החזותי מתבטא בבימוי, בקומפוזיציה ובאופן שבו פני האשה מוצגות – מוסתרות או קטועות או נועצות מבט ישיר בצופה. הרובד הטקסטואלי, הקליגרפיה שעל פני הנשים, מוסיפה לתצלום ליריות, מאחר שבטקסט מוטמעים קטעי פואמות של משוררות איראניות פמיניסטיות, ויש בהם מן החידתיות. הרובד הסמיוטי בא לידי ביטוי באופן שבו הדימוי והכתב פועלים יחד כמערכת של סימנים וסמלים, התורמים למסתורין האופף את התצלומים מלכתחילה.

נשאט היא מורדת. היא בחרה לשחק דווקא לפי חוקי משמרות-המהפכה; החיג’אב תמיד נוכח בתצלומיה. שלושת חלקי הגוף הגלויים למצלמה ולצופה – פנים, כף יד, כף רגל – חשופים בהתאם לקוד הלבוש המחייב. נשאט ממקמת את הטקסט הקליגרפי בדיוק במרחב המותר, ובכך הופכת את האזורים החשופים ממילא לשטח טעון ורב-משמעות. אותם איברים גלויים הופכים דרך הכתיבה מאלמנט של ציות לקוד הלבוש לאלמנט של סרבנות. אין זה מפתיע שנשאט בחרה שירה פמיניסטית איראנית, שהיא לרוב חתרנית. “השירה היא הקול המילולי והסימבולי של הנשים שהמיניות והאינדיבידואליות שלהן נמחקו על-ידי החיג’אב או הרעלה”, אומרת נשאט.

השימוש של נשאט בקליגרפיה גם הוא מעשה חתרני. לעין המקומית, היא נראית כקישוט פָּנים השאוב מטקס החינה, ולא כך היא. הקליגרפיה הפרסית נחשבה לאמנות עילית משחר ההיסטוריה. לתחום זה נדרשות הכשרה ממושכת, שליטה טכנית והיכרות עם מסורות קלאסיות של פרופורציות וסגנונות כתב. הקליגרפיה נלמדה בסדנאות חניכה, בבתי-מלאכה ובמסגרת מדרסות של חוגים דתיים שהכשירו נערים. המחקר ההיסטורי מכיר רק אשה אחת, בת המאה ה-16 – זיינב ח’תון (Zaynab Khatun) – ששמה יצא למרחקים כקליגרפית. והנה גם שירין נשאט שולטת במסורת הגברית העתיקה.

Shirin Neshat, Speechless, 1996, Los Angeles County Museum of Art, purchased with funds provided by Jamie McCourt through the 2012 Collectors Committee, © Shirin Neshat, courtesy Gladstone Gallery, New York and Brussels, digital courtesy Museum Associates/LACMA

נוסף לאלמנט של כתיבה אמנותית, יש לציין שהקליגרפיה התפתחה כעיטור חזותי התופס את מקומו של הציור הפיגורטיבי. כתיבה קליגרפית של פסוקי קוראן, קטעי שירה וכרזות אמוּניות היא אלמנט דקורטיבי במסגדים ובמבנים ציבוריים. עובדה זו משפיעה לעתים גם היא על המבט המערבי, התופס בטעות את הקליגרפיה של נשאט על חלקי הגוף הנשי כאילו הכילה פסוקי קוראן.

את שפע הרבדים שטומנת בחובה הסדרה “נשות אללה” אתאר בשלוש עבודות: “דוממת” (1996 ,”Speechless”) “ללא כותרת” (Untitled, 1996) ו”מרידה חרישית” (1994 ,”Rebellious Silence”). אל יצירות אלו אוסיף את עבודת הווידיאו “מערבולת” .(1998 “Turbulent”)

בעבודה “דוממת” נגלית מתוך החיג’אב מחצית פניה העגומות של האמנית עצמה, כשהן מכוסות בקליגרפיה כל-כך אינטנסיבית, עד שהיא נראית כרעלה. בתוך הטקסט הסמיך והחידתי מוטמע קטע מתוך “אני מרחמת על הגינה” (1963), פואמה שכתבה המשוררת פורוע פרוח’זאד (Forugh Farrokhzad), ששירתה נחשבת איקונוקלסטית (מנפצת סמלים) ופמיניסטית:

אִישׁ לֹא חוֹשֵׁב עַל הַפְּרָחִים

אִישׁ לֹא חוֹשֵׁב עַל הַדָּגִים

אִישׁ לֹא רוֹצֶה לְהַאֲמִין

שֶׁהַגִּנָּה גּוֹסֶסֶת…

וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֶפְשָׁר לָקַחַת אֶת הַגִּנָּה לְבֵית-חוֹלִים

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת…

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת…

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת…

וְלֵב הַגִּנָּה מִתְנַפֵּחַ מִתַּחַת לְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וּמוֹחָה שֶׁל הַגִּנָּה מִתְרוֹקֵן אַט אַט

מִזִּכְרוֹנוֹת יְרֻקִּים”.

(מפרסית: אורלי נוי)

זוהי אלגוריה על קריסה מוסרית. נשאט יוצרת מטמורפוזה בדימוי של האשה הדוממת. האשה המסורתית שבתצלום אינה מושתקת. האמנית מעניקה לה קול חברתי-פוליטי, המשמיע דבר שירה הנתפס בעיני המשטר כאיום על הסדר הקיים. לבסוף, נסתר אך נפיץ, צץ מתוך חשכת החיג’אב אובייקט מוכסף. במבט ראשון הוא נראה כעגיל. במבט שני, העגיל נראה כקנה של רובה המופנה אל הצופה. שני החפצים שרירים וקיימים בתצלום, והם נעים בין קישוטיות לאיום. המבט הישיר והחודר של העין הימנית שנשאט נועצת בצופה משדר שבריריות ואיום בה בעת, וכך הופך את הצופה לחלק מהסיפור. עתה הוא מעורב.

כפילות מסרים מתרחשת גם ביצירה “ללא כותרת”, שבה נראית כף יד דקורטיבית ששתיים מאצבעותיה מונחות על שפתיה של אשה שרק חלקם התחתון של פניה גלוי. תנוחת האצבעות חושנית ויחד עם זאת ממשטרת וחוסמת את קולה של האשה. למרות זאת, האמירה של האשה פורצת דרך הטקסט המעטר את כף היד. הקליגרפיה מופיעה על גב כף היד, כאשר בתוך הטקסט טמונה שוב הפואמה החתרנית של פורוע פרוח’זאד. האזור שבין שורש כף היד לאצבעות גדוש בטקסט המתעגל כספירלה התחומה על-ידי אותיות מודגשות וכהות היוצרות צורת מעגל. על פני הספירלה כתובה באותיות גדולות קריאה דתית-עממית לעזרה והגנה מאלוהים בעת פחד. למבנה זה אלמנטים של טקסט ספירלי, מִגוון של סוגי אותיות בגדלים שונים, ותחינה לאל, והוא מזכיר קמיע קדמון. סוג אחר של קמיע נגלה כאשר מביטים על האצבעות. כל אצבע מוקפת באלמנט קישוטי החוזר על עצמו, וכך נוצר מראה מפוסל המזכיר חאמסה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Int’l Center of Photography (@icp)

כמו בעבודה “דוממת”, גם כאן חבויים סמלים המופיעים ונעלמים. שתי האצבעות הנוגעות בשפתיים משקפות, כאמור, חושניוּת נשית, כמו גם מוטיב של השתקה. תחת שני האלמנטים האלו רובץ אלמנט שלישי המוכר לאיראנים – סימבול של מרטיריוּת המבוסס על מעשיית עם פרסית עתיקת יומין. ואכן, לא פעם מביעה האמנית את געגועיה לתרבות הפרסית שמשמרות-המהפכה מנסים להכחיד. מעניין לציין שגם אז, בתקופת האימפריה הסאסאנית (224–651 לספירה), ערש התרבות הפרסית, הדת הזורואסטרית הטילה מגבלות על האוטונומיה של הנשים. יחד עם זאת, בטקסט סאסאני אזרחי/משפטי המכונה “ספר אלף השפיטות”, מהמאה השביעית לספירה, יש עדות לכך שנשים שירתו ככוהנות וכמורות דת. בתחום האזרחי, הנשים מילאו תפקידים של מנהלות עסקים, מנהלות חוות משפחתיות ועורכות-דין. מערכת המשפט כללה גם שופטות אחדות. ועוד אינפורמציה הקשורה ליצירה של נשאט: כפי שניתן לראות, האמנית אמנם חונטת את הנשים האיראניות שלה בשחורים, אולם היא גם מעניקה להן נשק שהוא לעתים גלוי ולעתים נרמז.

האימפריה הסאסאנית גייסה גם נשים למלחמה נגד האימפריה הרומית. מתיעוד של הקיסר הרומי יוליאנוס (331–363 לספירה) עולה כי נמצאו נשים לבושות וחמושות כגברים בין החיילים הסאסאנים המתים. היצירה השלישית והאחרונה מתוך “נשות אללה” שבה אדון היא “מרידה חרישית”. זו מתחברת היטב לרוח הגבורה הסאסאנית כאשר היא מבטאת, בין היתר, טקסט פוליטי של התנגדות למהפכת 1979.נשאט, כגיבורת התצלום, לבושה שחורים. רוב פניה מכוסות קליגרפיה, והיא נועצת מבט. נראה שהמבט החודר והמתריס הננעץ בצופה מרתיע הרבה יותר מאשר הרובה המוחזק במאונך. מנח הנשק מפלח את פני האמנית עצמה לשני חלקים שווים. הפיצול מאפשר את ההצפה של אלמנטים קונפליקטואליים הטמונים ביצירה – אלימות ונשיות, כוח וכניעה, דת ופוליטיקה, אהבה ומוות. הכוונת של הרובה ממוקמת במרכז מצחה של האשה. גם במקרה זה הכפילות נוכחת ומעוררת את השאלה אם מדובר באלמנט מיסטי המצביע על העין השלישית, ו/או אם הכוונת מדגישה את האיום על חייה של האשה. לכך מתחבר המראה הפיזי: הכתפיים המעוגלות הנשיות נעלמו, ונותרה תחתן מעין קליפה שחורה בעלת קווי מתאר של משולש מרוקן.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by KT Wong Foundation (@ktwongfoundation)

פניה של האשה מעוטרים בפואמה חתרנית בשם “נאמנות דרוכה” (“Allegiance with Wakefulness”), שכתבה המשוררת טאהרה ספטר-זאדה (Tahereh Saffarzadeh). היצירה, חלק משירת קדושים מעונים, כתובה בקליגרפיה במאוזן. הטקסט מסתיר את הפה, כמו ממשטר אותו ומשתיק אותו, ואילו האזור של העיניים והגבות חשוף מטקסט. בכך נשאט מחזקת ומגבירה את המבט המתריס מלכתחילה ומשחיזה אותו. עתה העיניים האנושיות נראות כמשקפת הצופה אל עבר העתיד הרחוק. ושוב, כפילות – מבט על המציאות מפריזמה שחורה, ו/או מבט מפריזמה ורודה? קשה לדעת אם אכן נטמן כאן זרע של אופטימיות בשל אופייה הקודר של היצירה, ההולכת ומתקדרת בעקבות אלמנט המרטיריות הפורץ עם מלות הפואמה:

הוֹ, קָדוֹשׁ מְעוּנֶּה,

אֱחֹז אֶת יָדַי

בְּיָדֶיךָ

שֶׁנִּכְרְתוּ מִן הַגַּשְׁמִיּוּת הָאַרְצִית

אֱחֹז אֶת יָדַי,

אֲנִי הַמְּשׁוֹרֶרֶת שֶׁלְּךָ.

בְּגוּף מְיֻסָּר

בָּאתִי לִהְיוֹת אִתְּךָ

וּבַיּוֹם הַמֻּבְטָח,

נִתְיַצֵּב וְנָקוּם”.

(תרגום: ד”ק)

בתצלומי “נשות אללה”, נשאט בוחרת לייצג את הגוף הנשי באמצעות איבר יחיד – פנים או כף יד או כף רגל. אלו זוהרים על הרקע השחור של החיג’אב, ובשל כך נטענים בעוצמה רבה. נשאט מאמצת את המסורת העתיקה של הקליגרפיה, אך גם מערערת עליה. מעשה הכתיבה ביצירות של נשאט אסתטי, אך מטרתו אינה קישוטיות, אלא הטמעת אלמנט ההתרסה הנחשף ומוצפן בו בזמן. בכך הופכים חלקי הגוף החשופים למרחב שבו סממני דת, זהות פמיניסטית וכוח – מתנגשים.

יצירה אחרת של נשאט, שנוצרה במדיום שונה ומתכתבת באופן מרתק עם “נשות אללה”, היא מיצב הווידיאו “מערבולת”, שזיכה את נשאט בפרס אריה הזהב של הביאנלה בוונציה 1999. גם כאן מצליחה האמנית להאיר בווירטואוזיות סוגיות של חירות ודיכוי, אפליה מגדרית ואי־צדק משווע, לצד מימד של חתרנות.

ה”מערבולת” מורכבת משני מסכים העומדים זה מול זה. בתווך יושב הקהל. משמע, עוד לפני שיופעלו, המסכים ניצבים משני צדי המתרס. כשמתחילה ההופעה, מופיעים על המסכים שני אולמות – האחד מלא גברים והאחר מלא בכסאות ריקים. זמר (Shoja Azari) וזמרת (Sussan Deyhim) נכנסים ונעמדים לפני המיקרופון. הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות. היא זוכה לשתיקה גמורה. הזמר, לבוש חולצה לבנה (סימן לתמיכה ברפובליקה האיסלאמית), נעמד בגבו אל קהל הגברים, ופניו מופנות אל הקהל “האמיתי” הצופה בווידיאו. הזמר פותח בביצוע פואמה של המשורר ג’לאל א-דין רומי מהמאה ה-13 בפרסית. הוא מצולם בתקריב. הזמרת נעמדת מול הכיסאות הריקים והקהל “האמיתי” צופה בה מהגב, מכוסה בשחור מכף רגל ועד ראש.

הזמרת עומדת וממתינה עד שהזמר יסיים את הופעתו. בסיטואציה זו, שבה היא ניצבת דוממת מול האולם הריק, היא נראית כצללית הזועקת בבדידותה. בסיום קטע השירה שלו, הזמר זוכה למחיאות כפיים סוערות. כשאלו מסתיימות, הזמרת מתחילה להשמיע את קולה בצלילים נטולי מלים. המצלמה, שהיתה נייחת עד כה, נעה סביב הזמרת וחושפת את לובן פניה הבוקעים מחשכת החיג’אב. שירתה של הזמרת מביעה סערה אדירה של רגשות. היא פותחת את השיר שלה במעין מלמול שקט מלווה נשימות עמוקות, הנשמע ונראה, בשל תנועת הידיים, כתפילה. לאחר מכן היא מרימה את קולה ופותחת בשירה מְלִיסְמָטִית של שפע תווים הנמתחים על הברה אחת מלאת עצב. היא ממשיכה לסלסל בקולה בתווים מקוטעים ההופכים לקינה, המסתיימת בסדרה של התנשפויות טקסיות, וחוזר חלילה.

לקראת הסוף הזמרת זועקת בקול קדומים, ואת צערה התהומי היא מלווה בתנועת ידיים ותנועות ראש האופייניות למקוננות המלוות את המת. המצלמה, שהתרכזה עד כה בפניה של הזמרת, מתרחקת, והאולם מתגלה, ריק ואדיש. שירתה של הזמרת מסתיימת בקול דממה דקה. נוסף להבדל המובן מאליו בין שירתו של הגבר לזו של האשה, נשאט מוסיפה לצלילים אלמנטים של צבעים מנוגדים, חללים מנוגדים ותנועות מצלמה שונות. כשהזמרים נעלמים מהבמה, מסיטה נשאט את הזרקור מהמזרח אל המערב. עתה היא פונה בדרישה אל הצופים היושבים במרחב שבין שני המסכים לבחון את טיבה של “קבלת האורחים” שמציע המערב לפליטים, לגולים ולמהגרים המבקשים למצוא מקלט בארצם.

שפע רבדים טמון ביצירתה של נשאט בכלל, וב”נשות אללה” וה”מערבולת” בפרט. משנחשף רובד אחד, צץ ונגלה תוכן אחר בלתי צפוי, רווי בפרדוקסים ובקונפליקטים. נשאט טוענת ש”אמנות היא נשק, ותרבות היא צורה של התמרדות”. וכך היא עומדת על במת התרבות ומביעה את מחאתה ברחבי העולם המערבי. כאשר “נשות אללה” נוחתות גם במתחף, המוזיאון הערבי לאמנות מודרנית שבדוחה, קטאר – ניתן לראות נצנוץ של אור בקצה החיג’אב.