שמירת מוחות 5 – רון אסולין

גיל: 36.

סטטוס משפחתי: בזוגיות.

איפה נולדת? בחולון.

השכלה: סיימתי תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל ותואר שני באוניברסיטת קליפורניה, לוס-אנג’לס (UCLA)

ספר על האמנות/תחומי המחקר שלך ועל פרויקט שאתה עובד עליו כרגע. כבר תקופה ארוכה שהעיסוק שלי בפיסול עובר דרך עדשת המצלמה של הקולנוע. שלא בכוונה, שתי התערוכות שהצגתי בשנה שעברה וזו שתוצג בשנה הבאה יצרו עבורי מעין טרילוגיה, כשכל אחת מהן מאמצת שפה של ז’אנר קולנועי אחר. “אמעריקע”, שהצגתי במוזיאון פתח-תקווה, פעלה כסט לסרט נואר, ו”Wasteland”, שהוצגה במחלקה לאמנות בבצלאל, נוצרה בהשראת סרטי מערבונים שנראו לי תואמים, למרבה האימה, את הלך הרוח של המקום והזמן הזה. בשני המקרים העלילה הקולנועית שימשה אותי כאלגוריה לעבודה בסטודיו: הבריחה וההסתתרות של גיבור הסרט האפל או השאיפה לשליטה וכיבוש של הקאובוי האמריקאי הפכו למוטיבציות פיסוליות. אבל מעבר לסיפורים שהסרטים האלה מגוללים, העיסוק בקולנוע התחיל אצלי מתוך עניין במנגנון שלו – אשלייתי, מניפולטיבי, מכני, דו-מימדי – לכאורה ההפך מכל מה שמצופה ממני כפסל. אני חושב על השימוש שלי במנגנון הזה ככלי שמצד אחד מצליח לעוות את שפת הפיסול עצמה, כשפה ששואפת לנפח ועומק, ומצד שני מאמן את המבט שחודר מעבר למשטח הדו-מימדי אל תוך מנגנוני הפעולה של חפצים ודימויים שמרכיבים את הסביבה שלי.

רון אסולין, “אמעריקע”, 2025, מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

גם המיצב שאני עובד עליו בימים אלה מקיים יחסים הדוקים עם המדיום הזה, והוא התחיל ממועדון קולנוע יחד עם הצלמת חן כהן והאוצרת טל יחס. כשהתחלנו אותו, אני עבדתי על “אמעריקע”, והעניין בפילם-נואר שלח אותנו אל שורשיו ההיסטוריים – הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. משם הגענו לסרט “מטרופוליס” של פריץ לאנג (1927), סרט מדע בדיוני שמציג דיסטופיה פוטוריסטית שמתרחשת בימינו אנו, בשנת 2026. הוא מתאר עיר שבה ההמון חי בעולם תת-קרקעי, משועבד לתחזק מכונה הפועלת לרווחת האליטה שמתגוררת מעליו. כשהפועלים מבקשים לפרק את המכונה, הם מגלים שהם לכודים בתוכה, והסיום הפשרני של הסרט הופך לפרופגנדה קפיטליסטית שמבטאת את חוסר האפשרות לדמיין חברה אחרת, שמעבר לקפיטליזם.
אמנות עבורי מתקיימת בזכות היכולת לדמיין, והמצב הזה כגבול של היכולת האנושית המקודשת הזו מושך אותי: לגעת באותה נקודת קצה, תוך כדי שאני מנסה לדמיין כיצד המכונה מפסיקה להיות פונקציונלית ולעמוד לשירותו של מנגנון כלכלי ואידיאולוגי. המיצב יוצג בתערוכה זוגית במוזיאון בת-ים במהלך 2027, שזו גם שנת המאה לסרט, כשהמבנה הייחודי של המוזיאון ישמש זירה סייט-ספציפית לדיאלוג איתו.

איך אתה מתפרנס וממה אתה חי? הוראת אמנות, שזה בעצם להעביר ידע לא שימושי לדור הבא, אוטופיה. אני מלמד במחלקה לאמנות בבצלאל ובמחלקה לארכיטקטורה בטכניון. בימים אלה אני מסיים את תפקידי כמורה במגמת אמנות בתיכון בעיר. בחיי היומיום יש כמובן מתח בין השאיפה התמידית להיות בסטודיו לבין הרצון להיות מורה טוב עבור הסטודנטים. אבל באופן עמוק יותר, אני חושב שאמנות היא כלי להעברה ושיתוף של מידע במובן הרחב שלו, כך שהפוזיציה של המורה מרגישה לי טבעית ומשלימה את זו של האמן בסטודיו.

רון אסולין, “Body Press”, “אמעריקע”, זוג נעליים, 2024, צילום: אלעד שריג

למה אתה בוחר להישאר כאן, והאם זו באמת בחירה? השאלה הזו כמובן מרחפת, אבל אם לפני לימודי התואר השני המחשבות האלה היו בגדר פנטזיות ומצאתי בהן הנאה כלשהי, החוויה של החיים בארה”ב הבהירה לי עד כמה הבחירה הזו קשה. אני מתקשה לראות איך אני שוב שם את עצמי וולונטרית בעמדה של המהגר.

יש עבודות אמנות שעוזרות לך לעבד את השהות בארץ, מחזקות או מחלישות את הקשר אליה? בתחילת השנה חברים ואני השקנו בוק קלאב של ספרות עברית, מדף שבשנים האחרונות די התעלמתי ממנו, וברור שהבחירה הזו מגיעה מאותו צורך לקשר למקום. התחלנו עם “זכרון דברים” של יעקב שבתאי, שהתנועה בו בין כאן לשם, כתנועה מעגלית שמניעה המלחמה, נראית כאילו מתארת את הימים האלה. וכך גם התחושה שעולה כבר בשורות הראשונות שהגעת אחרי השיא, אם בכלל היה כזה, ושמעכשיו נגזר עליך לחזות רק בהתפוררותן האטית של הדמויות והעיר. הכל מתואר באיזו רפיסות שקשה שלא להתחבר אליה.
לצד אותה רפיסות, אני חושב למשל על העבודה של טל אנגלשטיין שהוצגה ב-2024 בדירה ליד שוק הכרמל, והפכה אותה לסליק של ריחות גנובים ושיחות מצותתות. האמנות נכחה שם בחלל מת, ריק ומוזנח, והיא היתה תלויה בהבל הפה של המציאות, כמעין ישות נאלחת שעסוקה בחטטנות. ובאמת מה אפשר עוד לצפות מאמן שמציג במציאות כזאת? להיות מניפולטיבי, לגנוב, לפעול מתוך דירת מסתור. זו לא רק עבודה מצוינת שבמקרה קרתה כאן, אלא עבודה שנוצרה מתוך האגרסיביות של המקום הזה, וכאפשרות להערים עליה. היכולת הזו של האמנות לשכלל את הפרקטיקות שלה מול המציאות מראה לי גם את הערך של יצירה כאן.

רון אסולין, “1#Wasteland”, שקית ניילון, תיק עור, נעלי עקב, בטון, ברזל בניין, גדר, משענת כיסא, 2025, צילום: אלעד שריג

מה החוויה שלך כאמן ישראלי בשדה הבינלאומי? אני לא מרגיש שצברתי מספיק חוויות בשדה הזה, אבל מהמעט שחוויתי, זה על גבול הבלתי אפשרי לחיות בארץ ולהצליח לבסס קשר חדש בחו”ל. במהלך השהות בלוס-אנג’לס נוצרו לא מעט קשרים, כמה מהם עם גלריות גדולות, שאחת מהן הציעה לעזור לי עם השהייה בוויזת אמן. אבל ברגע שהחלטתי לחזור לארץ, האפשרויות האלו התפיידו. חלק מזה גם בגללי, אני לא יודע אם זה מתוך הפנמה, הימנעות, או דווקא הבנה עמוקה של המניעים להחרמה שלנו, אבל גם אני בעצמי עשיתי מאמצים אפסיים כדי לשנות את המצב. כשאני חושב לשלוח מייל, אני חושב על כל החדשות המזעזעות האחרות שהגיעו מישראל באותו בוקר, וזה מרגיש לי גס לשלוח דימויים מתערוכה שקורית במקביל ובתוך אותה מציאות.

אם חיית או עבדת בחו”ל בעבר, מה גרם לך לחזור? כשנסעתי ללוס אנג’לס היה לי ברור שאני עוזב על מנת לחזור. בן-הזוג שלי נשאר בארץ, ואת החופשות ביליתי כאן. הבחירה ללמוד שם היתה למרות המקום, ולא בזכותו. רציתי מאוד ללמוד בתוכנית הזו, אבל אמריקה היתה לי קשה. הרגשתי שמבעד לפני השטח המוכרים, יש פערים תרבותיים ונפשיים שקשה לי מאוד לגשר עליהם.

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? האמנות הישראלית צריכה קודם כל עוד קהל רגיש, ידען, מתמסר. משם יגיעו גם המשאבים החומריים, השיח האינטלקטואלי, המאבקים לשמור על חופש הביטוי שלה. הרגעים שבהם אני מרגיש שאין עם מי לדבר הם רגעים מדכאים עבורי כאמן. אני מאמין שזו גם אחת הסיבות שפניתי לחינוך מיד אחרי לימודי התואר הראשון. זו מוטיבציה שתמיד היתה שם, עוד לפני שנחשפתי לאפשרות של יצירה ואמנות, אבל כאמן אני מבין גם שהאינטרסים נפגשים.

רון אסולין,Wasteland”, Shoe Shine 2#”, נעליים, ויטרינה, 2025, צילום: אלעד שריג

מה היית מאחל לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשר? שיהיה פה שלום. ועד אז, שנצליח לנסח זהות מורכבת מספיק ביחס למציאות החיים כאן, זהות שיכולה לסדוק את הבינאריות המחשבתית שמגדירה את היחס אלינו. לא כי זה הרבה יותר מעניין אינטלקטואלית, אלא כי זו הדרך היחידה להיות בשיח עם המציאות.

איך אתה מרגיש כלפי אמנים.ות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? קנאה, הערצה, ותרנים? אני שמח מאוד לראות שזה קורה, ואני גם מודע למחיר שכמה מהם משלמים. אני זוכר שהסטודנטים ב-UCLA הוציאו מכתב שמבקש להחרים כל אמן שמציג או מקבל תמיכה ממוסד ישראלי. מאז זה רק הלך והחמיר, כך שאמן ישראלי היום נאלץ לרוב לבחור בין כאן לשם, אי-אפשר גם וגם, וזו החלטה מאוד כואבת. יחד עם זאת, רוב המפגש שלי עם שדה האמנות בחו”ל היה מתוך הפריזמה של אקדמיה אמריקאית, ששם החרם נוכח בעוצמות מאוד גבוהות. מחוץ לה, אני מאמין שאפשר למצוא חורים בחומת החרם אם אמן באמת רוצה בכך.

רון אסולין, פטרול חצות, סליל 8 מ״מ, חולצת פולו, מראה, נורה, 2025.

יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? לא, אין לי טקס כזה. לרוב חוסר היציבות הוא בשבילי דווקא כוח מניע של יצירתיות, והוא מיתרגם אצלי למצב פלסטי של פיסול. אני לא נכנס לסטודיו ומתנתק מהעולם בחוץ, אלא להפך, אני אוסף לסטודיו חפצים שמתארים את המציאות הזו. אובייקט מתחיל לעניין אותי כשהוא במצב של חוסר איזון, של תלישות או זרות ביחס לסביבה שלו, כי זה הרגע שבו נוצר עבורי מרווח לדמיון ולפעולה יצירתית. אני רואה את מה שכינית “השגרה הישראלית ההפכפכה” לא רק כתוצאה של המלחמה, אלא כמצב תודעתי שהיה כאן גם הרבה לפני כן, שיצר את הנוף שגדלתי בו ושעיצב את הזהות שלי כאמן.

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? אני חושב שהשנים האלה של המלחמה היו שנים מאוד משמעותיות עבורי כאמן, כשבסטודיו היתה תנועה הפוכה לזו של העולם בחוץ, וזה מצב מאוד מבלבל. מצד אחד הרבה כאב ותחושת דעיכה קולקטיבית, ומצד שני גילויים מסעירים והתפתחות במישור האישי.

לאתר של רון אסולין לחצו כאן

אינסטגרם: asulin_ron@