פריחת מוחות 72 – הדס רשף

לפני שמתחילים: זה לא פשוט למלא שאלון שכזה בתקופה הזאת. למען האמת, קיבלתי את ההזמנה למלא אותו כבר לפני כשנה, וקיוויתי שאצליח לנסח משהו שמתאים למצב. אבל יום לאחר מכן החלה המלחמה עם איראן, ושום דבר לא הרגיש נכון. כולי תקווה שהפעם, בלי עין הרע, לא יחל שום מבצע או אירוע קטסטרופלי נוסף.

גיל: 43.

מצב משפחתי: נשואה + 1.

איפה גדלת? ערד.

השכלה: B.Ed.F.A באמנות ובחינוך במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, ו-M.A באתנולוגיה ובאנתרופולוגיה תרבותית מאוניברסיטת אדם מיצקביץ’ בפוזנן, פולין. נושא התזה: “שינויים דינמיים בתודעות לאומיות ובמבנים של זהויות בישראל היהודית והרב-תרבותית”. עובדת על דוקטורט במחלקות ללימודי יהדות ותולדות האמנות באוניברסיטה החופשית של ברלין. נושא הדוקטורט: “העיסוק המודרני באמנות יהודית – הבניה ואיקונוקלזם”, בהנחיית פרופ’ טל אילן ופרופ’ קארין גלודובץ’.

כמה שנים כבר בחו”ל? 12.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: בזכות המחקר, האמן שהכי נכנס לי ללב הוא מקס ליברמן זצ”ל. לפני המחקר לא הכרתי אותו בכלל. הוא היה אחת הדמויות הכי חשובות בקידום אמנות מודרנית בגרמניה של מפנה המאה, אבל גם השעיר לעזאזל שחטף את כל ההתקפות האנטישמיות באופן שאיפשר לעשות שיעור מהי אנטישמיות דרך הסיפור שלו. אבל הוא החזיר ונאבק באנטישמים ותמך באמנים צעירים גם כשהיה זקן ופחות התחבר לסגנונות החדשים. הוא גם היה בוועד ההקמה של בצלאל ושל המוזיאון היהודי בברלין. יש מכתב מרגש שהוא כתב לקראת מותו לביאליק ודיזנגוף לאחר שהוא פוטר ממשרתו כנשיא האקדמיה המלכותית לאמנויות, ומוזיאון תל-אביב החליטו לקרוא אולם על שמו. במכתב הוא מצר על חלום ההיטמעות שנשבר ומצהיר על תמיכתו בציונות. היום אין יותר אולם על שמו, וגם סיפורו די נשכח בארץ, אבל מקס ליברמן יכול ללמד אותנו שיעור חשוב על תולדות האמנות המודרנית שדרכו אפשר להבין מה קורה היום בהקשר של יהודים וישראל.

ספרי על המחקר שלך. התחלתי את המסע האקדמי שלי עם שאלות רבות בנוגע למשמעות של עשיית אמנות במציאות הכה מורכבת בישראל. שיח האמנות הרגיש לי יותר ויותר אגרסיבי, חסר סובלנות. אני ראיתי תמיד באמנות מקום של אפורים, של מורכבויות ורגישויות. במקום שאמנות תהיה מקום לפיוס, לא פעם העניין הציבורי באמנות התפרץ בהקשר של קיטוב. במקביל הרגשתי שחסרים לי נושאים להתכתב איתם כאשה ישראלית ויהודייה בתוך העשייה האמנותית הפרטית שלי, והתחלתי להתעניין בהיסטוריה ובאמנות היהודית שבין התנ”ך לפלמ”ח, או יותר נכון, לתהות למה אני לא יודעת כמעט כלום על ההיסטוריה התרבותית של עצמי ואיך זה משפיע עלי כאמנית וכבת-אדם. התחלתי תואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל-אביב, ולקראת סוף השנה קיבלתי מילגה מממשלת פולין ללימודים בפוזנן. לא ידעתי אם אממש סמסטר או שניים, ולבסוף המילגה נמשכה שנתיים עד סיום התואר.
באופן כמעט אירוני, הייתי צריכה להתרחק מישראל כדי להביט בתרבות הישראלית והיהודית מחדש. נסעתי לפולין כדי להכיר את התרבות, את השפה, את ההיסטוריה, גם אלה העכשוויים וגם מה שהושמד ואבד. למעשה עד היום לא ביקרתי בשום מחנה ריכוז או השמדה, למרות שסבא שלי יוסף ז”ל נולד באושווינצ’ם, העיירה שלידה הוקם מחנה ההשמדה אושוויץ. רציתי לעסוק בעיקר בחיים שאבדו, ולא רק בקטגוריה שואה. המרצים הפולנים נתנו לי כלים מתודולוגיים ובסיס תיאורטי מצוין למחקר תרבות, אך עצם זה שהם לא היו יהודים או ישראלים נתן לי חופש גדול לעסוק בסוגיות רגישות ומורכבות באופנים שאני לא חושבת שהייתי יכולה אם הייתי נשארת בארץ.
החלק הראשון של התזה ביקש לענות על השאלה מדוע כישראלית-יהודייה אני די בורה בכל הנוגע להיסטוריה היהודית, לפחות כל מה שקרה אחרי חורבן בית שני ומלבד פוגרומים, שואה וציונות, שזה למעשה רוב ההיסטוריה היהודית. ניתחתי את חשיבות מערכות החינוך בארץ והסילבוסים הנבחרים בהתגבשות תודעות קולקטיביות והאופן שבו מחקר אקדמי הופך לידע שדרך מערכת החינוך מעצב אותנו כחברה. התעניינתי בתהליך שבו התגבש הידע בפועל – על-ידי מי, באיזה אופן, היכן ומתי – בשביל לנסות להבין כיצד ההיסטוריה של כתיבת ההיסטוריה התגבשה במקביל להתפתחות מערכות החינוך בארץ. באופן היסטורי יש בישראל (לפחות) ארבע מערכות חינוך: ממלכתית (יהודית-חילונית); ממלכתית-דתית; עצמאית, זו של החרדים, וערבית. בחסות המדינה נוצרו באופן ממוסד ארבעה ציבורים בעלי לפחות ארבע תודעות לאומיות שונות, שממשיכות לקרוע את החברה הישראלית באופן שהיום אנחנו חווים קיצון אכזרי שלו. לכן אם רוצים תיקון אמיתי לחברה הישראלית השסועה, חייבים מערכת חינוך אחת דו-לשונית שוויונית עם התאמות סקטוריאליות אך בסיס יסודי משותף.

ספרים על אמנות יהודית

התמודדתי בתזה גם עם שאלה דומה על הבורות של עצמי ביחס לאמנות יהודית: מדוע בכל שנות לימודי תולדות האמנות שלי בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים, במדרשה בבית ברל ובאוניברסיטת תל-אביב, לא למדתי ולו שיעור אחד על אמנות יהודית; וגם אמנות ישראלית כאילו הפכה רלבנטית רק משנות ה-70. הגישה הרווחת היא שנו, ברור, הרי אין אמנות יהודית בגלל הדיבר השני (“לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ”), וגם אם היתה, אז זו תוארה בבוז או כ”יודאיקה” או “שאגאלית”, כקיטש גלותי סנטימנטלי אילוסטרטיבי – מלות הגנאי האיומות שיכולות להיצמד ל”דודה” תחת הרובריקה “מתנ”סי”. גיליתי שמצב דומה קיים גם בלימודי מוזיקה ותיאטרון. בפועל למצב המחקר והנגישות לחומרים על אמנות יהודית יש השפעה לא פחותה מהחשיבות החומרים שמורים ורכזים פדגוגיים מחליטים ללמד. זה למעשה את הבסיס לדוקטורט שלי עכשיו.

למה את גרה איפה שאת גרה? במהלך שהותי בפוזנן התחלתי לבקר יותר ויותר בברלין. אוטובוס זול, ארבע שעות וקצת חברים ישראלים שאיפשרו להתמודד עם הגעגועים טוב יותר. לקראת סוף השנה הראשונה הכרתי בברלין את בן-זוגי, וכשסיימתי את הלימודים עברנו לגור יחד. כיוון שאין לי אזרחות נוספת, השלב הראשון היה התמודדות עם הבירוקרטיה – איך לארגן ויזה, איך להישאר. רבים אמרו לי דבר זהה: אם מחליטים מוצאים את הדרך. אם יש אזרחות וכסף זה עוזר, אבל אפשר גם בלי. התחלתי עם ויזת לימודי שפה, למדתי גרמנית, ותוך כדי התחלתי לכתוב את הצעת המחקר לדוקטורט. אחרי שהתקבלתי הגיע השלב של חיפוש מילגה. בגרמניה יש תוכניות מילגה לפי מפלגות פוליטיות ולפי זרם דתי, ועבור יהודים יש את ELES (קרן המלגות ארנסט לודוויג ארליך), שתומכת הן בסטודנטים יהודים והן במי שעורכים מחקר בנושא יהדות. ההשתתפות בתוכנית היתה משמעותית גם בגלל הסמינרים המקצועיים המצוינים שהארגון מחייב והיכרות עם קולגות בתחום.

על מה את עובדת עכשיו? עכשיו אני עובדת על מחקר הדוקטורט. אם בעבודת התזה השאלה על ההעדר או לפחות המקום השולי של תולדות האמנות היהודית עוד היתה תמימה יחסית, בדוקטורט כבר היה ברור לי שמדובר לא פחות מאשר כלי נשק. כל תחום ידע צריך קודם לחקור כדי שזה יעובד לספר לימוד נגיש ופשוט יחסית לתלמידים, אבל מה עושים כאשר זהו תחום נפיץ? וכאן תרימו גבה: אמנות יהודית? נפיץ? ואני אגיד: כן. נפיץ. כשאתם מסתכלים על המחאות על הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, או הבוז והמהומות סביב השתתפות ישראל באירוויזיון, אתם יכולים להגיד: טוב, אנחנו באמת במלחמה נוראית, ההרס בעזה, הכיבוש, הם אנטישמים וכו’. אבל אני רואה מנגנון שאני יכולה להתחקות אחריו כבר בערך מהמאה ה-18. כן. מובן שזה מורכב, בשביל זה אני כותבת דוקטורט וזה לוקח כל-כך הרבה זמן. כמו הרבה דיסציפלינות של מדעי הרוח, גם תולדות האמנות זהו תחום מודרני שהחל להתפתח ולהתמסד במהלך המאה ה-19 במקביל לתהליכים אחרים, כמו לאומיות או תורת הגזע. בישראל אוהבים להתייחס לעצמנו כאל פריפריה שולית שלמי אכפת ממנה ומה אנחנו עושים מעצמנו, אבל למען האמת בכל התהליכים האלה היחס ליהודים וליהדות לא היה שולי כלל וכלל, בלשון המעטה. לפעמים ישראל והיהודים הם דווקא כאילו מרכז העולם. לדוגמה, כשאנחנו חושבים על הנאורות: הנאורות! עידן החילון! הרציונליזם! זכויות לעם! שוויון! היציאה מהגטו! התבוללות! אוניברסליזם! אבל אז קוראות את וולטר, ומגלות שכשהוא ביקש לכתוב היסטוריה אוניברסלית של כל התרבויות בעולם, הוא בעצם כתב היסטוריה שמנסה להפריך כל אפשרות של תרומה יהודית לציביליזציה האנושית. עבורו, יהודים הם שבט ערבי נודד, קטן, גס רוח ונטול אמנויות, שכל דבר הם רק לקחו, אימצו, חיקו או שדדו מאחרים. כאשר וולטר כתב היסטוריה עולמית, הוא רצה להוכיח ששום דבר לא מקורו מהיהודים או מבני ישראל. אוהבים להגיד שוולטר בסך-הכל “השתמש ביהודים” כדי להתנגח בכנסייה ובשביל להפיץ רעיונות של חילון ורציונליזם. אבל כשקוראים את החיבורים שלו מבינים שהוא רוצה להציג את ישו כדמות המופת המוסרית, כמודל לחיקוי, כאדם ולא כבן האל, ומתקף את המוסר הנוצרי נגד ממסד כנסייתי מושחת. ומהו הניגוד למוסר הנוצרי? ניחשתם נכון. היהדות והיהודים. זאת אומרת, ההיסטוריה האוניברסלית של הנאורות נכתבה ממניע אנטי-יהודי.

מוזיאון תל־אביב, מדריך לשנת תרצ”ט, 1939, באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות

בזכות האמנציפציה יהודים זכו להתקבל לאקדמיות לאמנות, ובין האמנים היהודים המפורסמים אפשר למנות למשל את מוריץ דניאל אופנהיים, מרדכי (מארק) אנטוקולסקי, יוזף ישראלס, קמיל פיסרו. אז מה הבעיה? בגדול: גם אם יש אמנים ממוצא יהודי, האמנות שלהם היא לא בהכרח יהודית, וגם אם הם מתארים נושאים יהודיים, הסגנון שלהם לא יהודי, והיו מי שהוסיפו שגם אם יש אמנות שיצרו יהודים, היא עלובה ומכוערת. הסגנון הוא עניין מרכזי, כי זה היה הבסיס לזיהוי והגדרת האמנות הלאומית והגזעית. אחרי מלחמת העולם השנייה, השימוש האנטישמי בתיוג של זהות יהודית הובן כסכנה שיש להימנע ממנה. הן אמנים והן היסטוריונים ומבקרי אמנות ביקשו להימנע מהמונח “אמנות יהודית” או “אמנים יהודים” כי הבינו עד כמה הוא טעון. אבל במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, השיח סב סביב התפיסה שבגלל שיהודים חיים בין לאומים רבים, הסגנון שלהם הוא בהכרח חיקוי או אימוץ של האומה “המארחת שלהם”. במקביל, סגנון יהודי אותנטי חייב היה להיות נאמן למוצא היהודי הפלסטיני/מזרחי/אוריינטלי/אסייתי – מארץ ישראל. זאת גם הסיבה שבמהלך המאה ה-19 בתי-כנסת רבים ברחבי אירופה נבנו בסגנון אוריינטלי, שאמור להציג מיד את הזהות המזרחית היהודית, הקשר לבית-המקדש, אך בגלל שזה לא שרד, השתמשו בסגנונות מצריים, ערביים-מוריים או אוריינטליים גנריים. רוב בתי-כנסת אלה, אגב, נהרסו בדיוק בגלל שהם נתפסו כנטע זר במרחב המערבי-נוצרי בליל הבדולח.
לגבי אמנות ישראלית, יש היום יותר ויותר מחקר אקדמי, אבל הרבה מהחיבורים על האמנות הישראלית נכתבו יותר כתיאוריה והגות מאשר ממש מחקרים אקדמיים. יש עבודה רבה לנתח היבטים רבים בתולדות האמנות הישראלית מחדש על סמך מקורות ראשוניים והתבוננות, עם הצלבת הקשרים היסטוריים ותרבותיים. לדוגמה הרקע הביוגרפי והפעילות האמנותית של אמנים לפני שעלו לארץ, קשרים בין אמנים יהודים במרכזים תרבותיים שונים, משמעות פעילות תחת האימפריה העות’מאנית וביחס ליישוב הישן, השפעת מלחמת העולם הראשונה, שלטון המנדט הבריטי, האנטישמיות, השואה והקמת מדינת ישראל. במחקר אני מתמקדת בשיח על האמנות היהודית, ואפשר לראות שזה היה עניין מרכזי שלא באמת דעך עד היום, אבל חוקרים מאוחרים יותר בחרו לנסח את ההתייחסות לזה באופן שמטשטש את המרכזיות שלו. הסיבות לכך רבות וצריך לנתח זאת בזהירות. דבר נוסף שעוזר מאוד למחקר הוא תהליך דיגיטציה ונגישות אונליין, בעיקר על-ידי מוזיאונים וארכיונים. חומרים רבים כגון תיקי ארכיון וקטלוגים ישנים ממוזיאון תל-אביב נגישים דרך אתר הספרייה הלאומית, וזה כל-כך חשוב.¹ דווקא מוזיאון ישראל מפגר מאחור, וזה נורא. מלא באינטראקטיביות, אבל לא יעיל כשמחפשים מידע או דימויים באיכות טובה. עבור חוקרים שלא גרים בארץ הדברים האלה קריטיים ומשפיעים על אפשרויות המחקר, על אחת כמה וכמה מאז הקורונה והמלחמה.

מוזיאון תל־אביב, מדריך לשנת תרצ”ט, 1939, באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות

לאמנים שקוראים זאת אגיד: חפשו ללמוד על האמנות היהודית, כי זה לא רק ידע כללי ומקור השראה פורה, זאת ההיסטוריה התרבותית שלנו. אלה חומרים עשירים להתכתב איתם וגם ללמוד על יהדות ועל עצמנו באופן בלתי אמצעי שאיננו כפייה או שיוצר אנטגוניזם. מהעת המודרנית, אמנים ואמניות יהודים התמודדו עם דברים רבים דומים למה שאנחנו חווים היום, ואפשר ללמוד מהם הרבה מאוד, חוץ מזה שרבים היו פשוט אמנים מעולים.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות ה-7.10? שאלה מוזרה. צריך להוריד את ה”האם” ולהחליף ב”איך”. אני לא מכירה אדם אחד שחייו לא השתנו. אבל בהחלט על כל אחת ואחד זה השפיע אחרת. באופן אישי, זה תאריך יום-ההולדת שלי. תיכננתי מראש לארח חברים ביום הזה, ועל הבוקר כשהתעוררתי עם הודעה מהמשפחה שהיו אזעקות בערד – דבר חריג עד אז – והתחלתי להתעדכן, שלחתי לכולם עדכון שהם עדיין מוזמנים להגיע כדי לא לעבור את זה לבד, וזה היה למען האמת מזל. המבוגרים היו במטבח, קראנו חדשות, היינו בהלם, בכינו, עקבנו אחרי עדכונים, והילדים שיחקו בסלון שמחים. בברלין היו חגיגות עם בקלאוות וזיקוקים בזמן שאנחנו עוד ניסינו להבין בכלל מה קורה. זה שיש בכירים שמעיזים לומר שהם לא ידעו מה קורה עד שעות מאוחרות זה שקר גס, כי גם בברלין ידענו על הכל מיד דרך הרשתות החברתיות. בימים הראשונים קיוויתי למצוא איזה חיבור ישראלי-פלסטיני להתמודד עם זה ביחד, אבל אז החלו שמועות ברשתות החברתיות שיש קריאה לג’יהאד עולמי, ועברתי התקף חרדה. פשוט התחלתי לרעוד ולא תיפקדתי. זה היה גם רגע שבו נפער פער בין חברים בארץ ובין מי שלא בארץ. כתבתי באיזו קבוצה אם מישהו שמע על זה, והתגובות היו: “הדס, תורידי את זה, כולנו פה בחרדה, זה לא מתאים”. אז הורדתי כי הבנתי, אבל זה היה עצוב מאוד. בסוף דווקא חברה פלסטינית היתה זו שכתבה לי, “חכי, אני אבדוק במקורות ערביים”, ועידכנה שלמרות השמועה, לא נראה שזה ממש רציני. אני מכירה תודה על זה עד היום, שבאותו הרגע הנוראי היא היתה מי שנתנה איזה מענה. כמו שהיו ישראלים שדימיינו מחבלי חמאס פורצים להם הביתה בתל-אביב, אני חששתי ככה בברלין. פחדתי לפתוח את הדלת, שמישהו יספר שגרה בדירה הזאת אשה ישראלית. אני יודעת שעבור ישראלים בארץ לא תמיד פשוט להבין עד כמה גם מי שלא בארץ לא יכולים להתנתק וכיצד גם מחו”ל חווים את הדברים כאילו אנחנו ממש שם, מה גם שבאמת המשפחה והחברים שם. התקשרתי לבנזוג וביקשתי שניסע להורים שלו, שגרים 25 ק”מ מאיתנו, לא רחוק מברלין. הוא ענה לי: בסדר, אבל הבטחתי לילדה שנלך קודם לשעת סיפור בספרייה, ובואי נרכוב באופניים. הסכמתי והתחלתי לארוז. לא נרגעתי עד שהוא הגיע. רכבנו לגן של הילדה והלכנו לספרייה. ברלין היא עיר מאוד מעורבת, זה משהו שאני בדרך כלל אוהבת. אבל באותו אחר-צהריים פחדתי מכל דבר, כולל מאמהות עם ילדים שדיברו בערבית. חששתי ללכת לבד לשירותים ובטח שלדבר עם הילדה בעברית. כשסוף כל סוף זה נגמר, יצאנו לדרך. הילדה על המושב אופניים של הבנזוג ואני עם תיקים שהכבידו והקשו עוד יותר על הרכיבה. כשהתחלנו להתרחק מהעיר, לאט-לאט המועקה בחזה התחילה להשתחרר. באוקטובר הימים כבר הופכים קצרים, והקילומטרים האחרונים לפני שמגיעים ליישוב הם כביש ליד יער. כשהגענו ליער כבר היה חושך מוחלט, החרדות רקדו את ריקוד הפולחן שלהם בנשמה שלי ויכולתי לראות ביער פרטיזנים מסתתרים מחיילים נאצים וגם את הנוח’בות על אופנועים וטיוטות עם הקלשניקובים. ואז הילדה אומרת לי: “אמא, אולי יש מפלצות ביער?”, ואני אוספת את עצמי ועונה לה: “מה פתאום, ואם יש, אולי הן חמודות?”. הייתי שם איתה כמה ימים עד יעבור זעם. ואז ב-19.10.2023 פורסם המכתב הבזוי של מגזין “Artforum”, שיצא נגד מדינת ישראל בלי לומר מלה על התקפת החמאס. השם הראשון שם היה של נן גולדין. כשהייתי נערה ולמדתי צילום היא היתה הצלמת האהובה עלי. מבחינתי באותו הרגע עולם האמנות שפעם ראיתי עצמי חלק ממנו נעלם כמו לא היה מעולם. מצד שני, אני מעריכה ומוקירה אפילו יותר את העשייה האמנותית בארץ, שיתופי הפעולה הכל-כך חשובים. זאת הדרך הנכונה ואת זה צריך לחזק. בברלין התחילו באופן די מיידי הפגנות נגד ישראל, כולל על-ידי אמנים ובאוניברסיטה שלי. בהתחלה הממשלה נבהלה וניסתה למנוע את זה, אבל אז הם חטפו שטף ביקורת שזה נגד חופש הביטוי, ביטלו את זה מיד, אבל מאז זה הפך לקטע כאילו גרמניה מדכאת ביקורת נגד ישראל, אבל האמת היא שנראה שגרמניה היא אחד המקומות היחידים שמנסים להפריד בין ביקורת הוגנת והכרחית נגד ממשלת ישראל ובין אנטישמיות ושנאת יהודים חסרת רסן. זאת היתה כאפה מצלצלת ראשונה במציאות החדשה שאנחנו מתמודדים איתה.
טבח ה-7באוקטובר התרחש אחרי תקופה ארוכה שבה עבדתי על הפרק על אנטישמיות ואמנות יהודית. צללתי למחשכים עגומים קשים מאוד. הופתעתי לגלות לא רק את מרכזיות האמנות בשיח האנטישמי, אלא שכמעט בכל אחד מהחיבורים האנטישמיים הקנוניים יש מקום מרכזי לאמנות. פתאום אותם רעיונות ופרקטיקות מלפני מאה שנה הפכו להיות פוסטים באינסטגרם ובטוויטר ז”ל, עם עשרות אלפי לייקים ותגובות נאצה. זה היה גם השלב שבו הרשתות החברתיות הפכו לדבר המסוכן והרעיל שהן היום, כאילו בן יום. בהתחלה הורדתי את כולן מהטלפון, לאט חלק חזרו כי זאת גם התקשורת שלי עם אנשים שיקרים לי מהארץ. אבל אני משתדלת בזהירות רבה. אזהרת הטריגר מתה. אני חושבת שאפשר לדבר על זה באופן קולקטיבי – ראינו יותר מדי תמונות וסרטונים שעדיף היה לא לראות, וקראנו יותר מדי תיאורים שעדיף היה שלא נקרא. זה פצע את הנפש שלנו באופן בלתי הפיך.
מבחינתי אחת הסיבות החשובות ללמוד היום את הדפוסים האנטי-יהודיים היא לדעת בדיוק לזהות אותם ולדעת מתי מדובר בביקורת לגיטימית ומתי לא, הן נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה, שעושים שימוש ציני באנטישמיות כדי להתחמק מביקורת, והן נגד האנטי-יהודים עצמם, שהרימו את הראש. המחקר שלי, שהתחיל מנושא יחסית שולי ולא אופנתי שעוסק בין היתר בנושאים כמו ציונות ואנטישמיות, הפך בן לילה לאקטואלי. הטקסטים ההיסטוריים השתלבו בחוויות האישיות שלי ושל חברים וקולגות, באקטואליה, ובאמת במהלך המלחמה היו ימים שלמים שלא יכולתי לתפקד בכלל. אני מקווה למרות זאת שאצליח 555 בעזרת השכינה, האלות והריטלין לסיים לכתוב אותו, כי הוא הפך רלבנטי לחיינו באופן אקוטי.

מאכס ליברמן 1847-1935 תערוכת זכרון, מוזיאון תל־אביב, תרצ”א (1935), באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות

ממה את חיה? עד לא מזמן קיבלתי את המלגה של ELES. לצערי היא נגמרה והדוקטורט עוד לא, אז אני חייבת לסיים אותו בהקדם.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? אחד היתרונות בלא לגור בארץ זה לבחור את צורת היהדות הנכונה לי, אילו חגים לחגוג וכיצד. זה דורש פעילות אקטיבית וגם סביבה חברתית עם תפיסה דומה, כי אם אין משפחה, כדאי לפחות לשתף פעולה עם חברים. הישראליות זה מורכב מאוד, אבל זה מה ומי שאני, לא משנה כמה זמן לא אגור בארץ, הלב שם ולכן חשוב כל-כך לשמור על המקום הזה. אני מקווה שדרך המחקר שלי אוכל לתרום לכך.

מי החברים.ות שלך שם? בעיקר ישראליות וישראלים, ומאז שהפכתי לאמא, בעיקר אמהות ישראליות. הבנזוג גרמני ויש את המשפחה שלו, אבל עם הלא ישראלים יש לפעמים חלוקה בין חברים ובין קולגות. חברים זה מי שהם גדלו איתם ולמדו יחד בבית-הספר, ואחרי התיכון יש רק קולגות. לעשות את המעבר מלהיות קולגה ללהיות חברה זה לא תמיד פשוט. אבל עם זאת, יש לי כמה חברים וקולגות לא ישראלים יקרים, שמזכירים שדברים יכולים להיות אחרת, והעולם יכול וצריך להיות אחרת.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? חושבת כפנטזיה. כשעזבתי לפני יותר מעשור הבנתי שגם אם תקום ממשלה מדהימה שתתחיל בתהליך של איחוי, תיקון, שלום, ייקח לפחות עוד איזה עשור עד שהמקום הזה יהיה מה שהוא יכול להיות. מאז הכל רק הידרדר. אני מקווה שאוכל להגיע יותר. זה בכל מקרה. מאז הקורונה ואז המלחמה נהיה קשה בטירוף לבקר. החרדה אם תהיה טיסה או לא, אם מחירי הטיסות יהיו שפויים, אם המשפחה תצליח לבקר או לא, מה יקרה ב”סבב” הבא, הבדידות, זה בלתי נסבל. בארץ יש את האנשים הכי טובים בעולם, ואוכל מעולה, ושמש וים ואני מתגעגעת נורא. תמיד כשטיסות מתבטלות ונתב”ג נסגר, התקשורת מדברת על “לא נורא, הקיץ לא תיסעו לחופשה בחו”ל”. זה כל-כך מנותק ודפוק. בגרמניה לא משנה המעמד והכסף, מקובל שכל משפחה נוסעת לשתי חופשות בשנה, כי מבינים כמה זה הכרחי לחיים בריאים. אבל אני רוצה לראות את המשפחה שלי ושהילדה תהיה עם סבתא וסבא, זה הכי חשוב.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? החזיקו מעמד. אל תיפלו לפופוליזם זול שמפריד בין קבוצות אנשים באופן גורף. מי שיכול, לכו לפוליטיקה. הפגנות לא מזיזות למנהיגים האטומים. אנחנו צריכים להרהר ולהגות, באמנות ובכתב, דרך התרבות, איזו חברה אנחנו רוצים להיות, איך אפשר להגיע לשם, ולמצוא את הדרכים להוציא זאת לפועל. והפיצו את הרעיון שכדי להציל את מדינת ישראל צריך מערכת חינוך דו-לשונית אחת לכולם.