הסטודיו ברחוב תושיה – על אמנות במרחב המקומי

בתחילת מרץ 2026, במוצאי שבת, התנפץ חלון הסטודיו שלי ברחוב תושיה בתל-אביב. ההדף מנפילת טיל איראני, שהתפוצץ לא הרחק משם, טילטל את חלל היצירה שלי. נצנוצי הזכוכיות השבורות כיסו את הרצפה, כבשו את ניצוצות ההשראה, כאילו האור עצמו נשבר יחד איתן והתפזר לרסיסים חסרי משמעות. המקום הבטוח, אותו מרחב פנימי, מבוצר ומבודד שבו אני נפגש במסתור עם מלאכי נפשי ומפלצותי הפרטיות, הופר באכזריות. שוב חדר הציבורי הפרוע אל תוך השיחה האינטימית שבין האמן ליצירתו, כמו פולש ללא רשות שמסרב לעזוב.

עמדתי מול קו החלון השבור, נושם את הקור החודר פנימה, וחשבתי על הציור כחלון – דימוי מוכר כל-כך בהיסטוריה של האמנות, מרמברנדט ועד רותקו. אך המחשבה הזו פרחה מהר. הקור השתיק את ההגיגים והחליף את הרעיונות הפילוסופיים בתחושה גולמית של פגיעות. היה בכך משהו אלים באמת – לא רק רעיון מופשט, אלא תנאי קיום ממשי, גשמי. הסטודיו, שתמיד סימל עבורי הפרדה, מקלט יצירה מוגן, חדל מלהיות מרחב מופרד. הוא נעשה חלק מרצף אחד ארוך ומתמשך עם הרחוב הסואן, עם השמיים האפורים, עם הסכנה האורבת בכל רגע. בישראל אין גבול אטום בין הפנים לחוץ.

את מחשבותי על מרחב החוץ ועל מקומה של האמנות בו אני נושא כבר שנים רבות, עוד מימי הלימודים והתצוגות הראשונות. מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023 הן נעשו דחופות, כמעט נואשות. אולי הן החלו אף להתגבש עוד קודם לכן, בהפגנות ההמוניות של 2023, בהליכה ברחובות טעונים רגשית וברגעים שבהם הציבורי תפס מקום חזק מכדי להתעלם ממנו או להדחיקו. כך או כך, בהמשך אותו שבוע טראומטי, בדרכי בפעם השלישית אל המקלט השכונתי, מותש, התגבשה בי ההכרעה: לא ניתן עוד להישאר רק בתוך הסטודיו, מנותק ומבודד. יש לחשוב מחדש על האמנות במרחב הציבורי, במקום שבו היא חשופה, פגיעה, חסרת הגנה. בכל צעד נוסף במדרגות המקלט, כאילו הגוף עצמו כתב את הטקסט הזה תוך כדי תנועה.

בקורס שאני מלמד בבצלאל אני מדגיש תמיד שאמנות במרחב הציבורי אינה דבר אחד ואחיד. היא מתפצלת למופעים שונים ומגוונים: פיסול קבוע ואנדרטאות נצחיות, מיצגים זמניים וחולפים, פעולות מחאה ספונטניות, אמנות קהילתית שמתבססת על דיאלוג. כל אחד מהם פועל אחרת, בזמן אחר, מול סביבה אחרת לחלוטין. כעת, מחוץ לסביבה האקדמית הנוחה, הבנתי שעלי לחזור לשאלות היסוד הפשוטות ביותר – מהו המרחב היום, בעידן הזה של מלחמות וטילים, ומיהו הציבור שאליו האמנות פונה? האם הוא עדיין קיים כישות מגובשת, או שמא התפזר לרסיסים כמו הזכוכית על רצפתי?

בשנים האחרונות, ובמיוחד בעוצמה רבה מאז פרוץ המלחמה, משהו בהגדרות הללו התערער באופן יסודי. הרחוב אינו עוד רק מקום מעבר אנונימי בין נקודה A לנקודה B. הוא הפך למקום של דריכות מתמדת, של ערנות, מקום שבו המציאות מתרחשת בכל רגע, לפעמים בצורה שקטה, ולפעמים באופן אלים ומפתיע. הגבול הדק בין האישי לציבורי מיטשטש יותר ויותר. הסטודיו כבר אינו מנותק לחלוטין מהעולם שבחוץ. המקלט השכונתי הופך לרגע למרחב משותף, שבו אנשים זרים חולקים לא רק אוויר, אלא גם פחדים, סיפורים, שתיקות. בתוך תנאים כאלה, גם האמנות משתנה באופן בלתי נמנע: היא מגיבה באופן שונה, מתערבת בסיטואציה, נמשכת אל תוך הכאוס. לעתים נדמה שהיא מתקשה פשוט להתקיים, כאילו המרחב עצמו דוחה אותה.

יום לפני אותו ערב עמדתי במקום אחר לחלוטין. בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון התקיימה פתיחת התערוכה “מדרש פתוח”, שאצרה מיכל שכנאי. צלילי נבל עדינים מילאו את החלל, שיחות נינוחות נעו בין אוהבי אמנות, אווירה של חגיגה תרבותית. בתערוכה הזו אני מציג טריפטיכון “אנדרטאי” שפיסלתי כפועל בניין בבטון גולמי. במרכזו, דמותו של שמשון הגיבור בעל ראש אריה שואג, אותו גיבור מקראי שתלש את שערי עזה והביאם לחברון, שנלחם באריה בידיים חשופות ולבסוף אמר “תמות נפשי עם פלשתים”. דמות מורכבת של כוח עליון ושל קריסה טרגית, של פעולה אימננטית מן הקצה אל הקצה. הדימוי הזה נולד מתוך השנה האחרונה, שבה יצאתי לשיטוטים ארוכים ברחבי הארץ הפצועה.

שמשון הגיבור, תקריב פאנל אמצעי, צילום: פיטר יעקב מלץ

בינואר האחרון, בדרכי אל קיבוץ כפר-גלעדי במסגרת פרויקט “המצפן” של המוזיאון הנייד מבוסס הקהילה זומו ¹, עצרתי מול פסל “האריה השואג” ² של מלניקוב בתל-חי. הפסל מלווה במשפט “טוב למות בעד ארצנו”, החרוט היטב בתודעתם של דורות של ישראלים, כמו קעקוע קולקטיבי. הפסל עצמו נטוע בעמדה של כוח בלתי מעורער. הוא אינו מתלבט, אינו מהסס. הוא עומד זקוף, מצהיר, נושא על גבו רעיון של הקרבה ושל גבורה כאילו היו מצב טבעי, כורח בלתי נמנע.

כאשר מביטים במרחב הישראלי כולו, רואים עד כמה האנדרטה היא מרכיב מרכזי באמנות הציבורית כאן. הארץ מלאה באנדרטות, הן פזורות כמעט בכל צומת, בכל גבעה, בכל אתר זיכרון. הן מסמנות את הנוף, מגדירות את אסתטיקת הזיכרון הלאומי, יוצרות רצף של נקודות שבהן העבר נוכח בהווה באופן מתמיד ומכאיב. במובן הזה, האמנות הציבורית בישראל קשורה קשר הדוק להנצחה, לזיכרון הקולקטיבי. בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמות שבאו בעקבותיהם, נדמה שהמגמה הזו רק תתחזק. יוקמו אנדרטאות רבות חדשות, רבות מהן מוסדיות, מתוכננות בקפידה על-ידי אדריכלים ומעצבים ולעתים אמנים.

כמה חודשים קודם לכן, בעוטף עזה, פגשתי מציאות אחרת לחלוטין, פרועה יותר, אורגנית יותר. הוזמנתי להעביר סדנה במסגרת “הניצוץ”, הפרויקט הנפלא של זומו עם בני נוער מהעוטף. הסדנה עצמה היתה טעונה רגשית, מלאה בשאלות קשות ותשובות חלקיות. אחריה נסעתי לאזור ההנצחה של הנובה (האתר הוקם ביוזמתו של אמיר חודורוב בשיתוף קק”ל). שם פגשתי זיכרון שאינו מוסדי כלל. זיכרון שצומח ישירות מהשטח, כמעט ללא תיווך אמנותי או שפה רשמית.

לפני שחזרתי הביתה יצאתי לשוטט בשדות הפתוחים של האזור. ההליכה הזו, בתוך מרחב ריק ומחוספס, עוררה בי תחושה עמוקה של חוסר יציבות. הקרקע הרגישה כאילו אינה מחזיקה, כאילו כל צעד עלול להיות האחרון. זו לא היתה רק תחושה פיזית גרידא, אלא חוויה פסיכולוגית עמוקה יותר. תחושת קרקע עקורה, תלושה, תחושה שרבים כל-כך בישראל חשים בכל מרחב הארץ בשנים האחרונות.

ביקור בפסל האריה השואג, צילום: גליה ארמלנד

ביושבי במקלט השכונתי, מאזין לחדשות בטלפון, שמעתי שוב ושוב מפי פוליטיקאים, אנשי צבא ופרשנים טלוויזיוניים אותן מלים: “מדינה איתנה”, “ארץ יפה” ו”מולדתי”. מושגים אלה נועדו לייצב קרקע תלושה, להחזיר תחושת ביטחון. הם דיברו על הצורך להגן עליה בערגה כמעט ארוטית. דחיסות דיבורם דחסה את המרחב שבו אנו חיים, הפכה אותו לצפוף, לחנוק.

מדי פעם בתקופה האחרונה, כדי להתרענן, יצאתי להליכות ארוכות מהסטודיו. חציתי את שכונת מונטיפיורי, איגפתי את הקריה הצבאית והגעתי לרחבת מוזיאון תל-אביב לאמנות. שם, מול פסל “עקידת יצחק” של מנשה קדישמן, המוצב מאז 1985 סמוך לבתי-המשפט, נזכרתי בתקופת “כיכר החטופים”, אז נחסם הפסל בגדרות מתכת והוצבו סביבו כסאות צהובים סמליים.

קדישמן עצמו כתב על עבודתו ³: “‘עקידת יצחק’ אינה סמל מופשט בעיני. היא חלק מן הביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחריי”. משפט זה מעניק לפסל עומק אישי וקולקטיבי כאחד, והוא מזכיר שהסיפור הזה חוזר על עצמו בכל דור מחדש, במחזוריות מקראית.

באותה תקופה הפכה הכיכר לזירה תוססת של מיצגים רבים, מחאות ספונטניות ופעולות זמניות. המרחב הציבורי נהפך לזירה של תגובה מיידית – אמירה ישירה, צורך נואש לבטא. האמנות עמדה בשירות המחאה, הפכה לכלי פוליטי חד.

ישבתי ליד הפסל והבנתי משהו עמוק על הלך הרוח הפוליטי-תרבותי בישראל בשנים האחרונות. מיתוס האריה השואג, שנוצר ב-1934, מנסח דימוי יסודי של הישראליות: און גברי, עמידה זקופה, ביטחון עצמי טעון בכוח פיזי. מולו התפתח מיתוס אחר: עקידת יצחק כפי שהיא מופיעה בפסליו של קדישמן. כאן ההקרבה אינה נובעת מאון גולמי, אלא מהכרח קיומי, ולעתים מתוך מודעות עמוקה למחיר הנורא. הבן נעקד לא מתוך ביטחון עצמי, אלא מתוך דרישה עליונה. העקידה הופכת לדימוי מרכזי של ישראליות מודרנית: חברה הנדרשת להקריב את בניה ובנותיה שוב ושוב, תוך הכרה מרה בכאב הבלתי נסבל.

עקידת יצחק של קדישמן בתקופת “כיכר החטופים”, צילום: פיטר יעקב מלץ

אם האריה השואג מייצג ברית לאומית המבוססת על כוח גרידא, הרי שהעקידה מציעה ברית מבוססת על הקרבה טהורה. כבר בסיפור המקראי עובר אברהם ברית מילה בגופו, אך נדרש גם לעקוד את פרי חלציו כדי לאשרר אותה באופן מוחלט. הברית הזו אינה רק פעולה פיזית, היא מבחן אכזרי של המשכיות, נאמנות ומסירות, גם במחיר ויתור על העתיד עצמו.

אירועי ה-7 באוקטובר עירערו את תחושת הביטחון והשליטה. בתוך מציאות של פגיעות גופניות ומיניות קשות ובלתי ניתנות להכלה, מהדהדת גם פגיעות עמוקה במישור הסמלי: דימויי האון שנקשרו בזהות הישראלית נסדקו ונחוו כסירוס מטפורי. בתוך השבר הזה, עם היציאה למלחמת “חרבות ברזל”, שבים ועולים דימויי עקידה כצל מתמשך.

ככל שישבתי בקרבת הפסל, הרגשתי על כתפיי את משקל העננה הרובצת על המרחב הציבורי – עננה תיאולוגית, ארכאית ומשיחית כאחת. מוביליה הם פוליטיקאים, אנשי ביטחון וחלקים נרחבים מהציבור, שמזינים אותה באופן יומיומי, לעתים אף ללא מודעות.

האמנות פועלת כיום במרחב שבו אידיאולוגיית תקומת עמנו נשזרת בגאולתה של מיניות פגועה, מטפורית ועמוקה. השיבה אל האון הגברי, עבור רבים מבני השליטה, מותנית בכריתת ברית מחודשת עם המימד האלוהי – ברית המתגלמת במבחני עקידה חדשים, כואבים אף יותר מקודמיהם.

ואכן, מבצע “שאגת הארי” שהוכרז בי”א באדר, עם תחילת המלחמה הנוכחית, נושא עימו מחווה ישירה לפסל האריה השואג ולציטוט האיקוני “טוב למות בעד ארצנו”. מתוך המציאות הזו תצוצנה יצירות אמנות חדשות: פסלים קבועים, פעולות קהילתיות ספונטניות, מיצגים שיגיבו באופן ביקורתי, נפשי, או לחלופין ימשיכו את הקו האידיאולוגי השולט.

אציין שתי דוגמאות מובהקות. ראשונה: מיצגו של הסטודנט דניאל מרלנד מבצלאל. לאחר תקופה של לחימה אינטנסיבית בשטח, הוא הגיע להתרעננות אל המרחב האקדמי. מחוץ לבניין ביצע, כשהוא לבוש מדים, תרגילים צבאיים; סרק את השטח, חיפש, נע בזהירות כאילו הוא עדיין בלב שדה הקרב.

פטרול, מיצג של דניאל מרלנד, צילום דניאל מרלנד

הפעולה הזו אינה רק פעולה אמנותית ואינה רק תגובה נפשית גולמית. היא מתקיימת דווקא במקום שבו הגבולות מתערערים: מה הוא, חייל או סטודנט לאמנות? מהו המרחב הזה, אקדמיה או שדה קרב? השאלות הללו נשארות פתוחות, ללא תשובה חד-משמעית, כפי שהן צריכות להישאר. הן מצביעות על מצב קיומי שבו הזהויות עצמן מתערבבות ומתמזגות. אני תוהה לעצמי ולקוראים: בכמה מאיתנו, האמנים הישראלים, ספוג החאקי?

הדוגמה השנייה: ההצעה שהתקבלה לאחרונה לאנדרטה לזכר נופלי מתקפת ה-7 באוקטובר באוניברסיטת תל-אביב, “מרחב זיכרון פתוח” של האדריכלית ליהי עין-גדי דוידוביץ ומשרד DMR & Co. אנדרטה זו מבוססת על סיכת החטופים המפורסמת ועל מדבקות ההנצחה שפוזרו בכל רחבי הארץ, כולל ציטוטים אישיים של הנופלים – זיכרון אישי שמתמזג עם הקולקטיבי.

אני יושב בזמן האחרון מעט מאוד בסטודיו שלי. החלפתי את הכיסא בספסל בשכונה. מביט בתנועת האנשים. אנשים הולכים ברחוב. נעים מכאן לשם. משוטטים, ממהרים, מחפשים. יש בתנועה הזו משהו פשוט מאוד ומנחם. התנועה הזו אינה דורשת פרשנות. היא אינה מבקשת להסביר. היא פשוט מתקיימת.

האמנות במרחב הישראלי תמשיך לנוע בין יצירות פוליטיות לבין הרצון להתרחק מהן. בין תגובה לבין שתיקה. יש בי גם כמיהה אחרת: לראות במרחב הציבורי אמנות שפשוט מתקיימת. אמנות שאינה מחויבת למציאות הפוליטית. פסלים קבועים שאינם נושאים על גבם את כל המשקל הפוליטי המובהק. מיצגים שאינם חלק ממחאה. יצירות שמאפשרות התבוננות שאינה נובעת רק מתוך כאב או מתוך תגובה.

ככל הנראה, נראה גם וגם. המרחב ימשיך להכיל תגובות, מחאות, זכרונות. אך אם נצליח לפגוש שוב אמנות שאינה תלויה במצב, שאינה כפופה לאירוע, שאינה נדרשת להסביר את עצמה, יהיה בכך משהו אחר. השבת האמון למרחב, ואולי מתוך זה גם השבת האמנות למרחב.