שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

הפתיחה החגיגית של הביאנלה בוונציה זימנה לבאים בשעריה לא רק קרנבל של תצוגת אמנות, אלא גם עצרות מחאה נגד השתתפותן של רוסיה וישראל בתערוכה, שביתת אמנים של 24 שעות והפגנות בתוך חללי התערוכה וברחבי העיר. כתבת האמנות של ״הארץ״ נעמה ריבה נסעה לוונציה ודיווחה משם על שנאת ישראל. בהפגנה הפרו-פלסטינית של ברית “אמנות ולא ג’נוסייד” היא איתרה את האקדח המעשן: כרזה ובה דימוי אנטישמי. שבוע לאחר מכן זיהה דוד שפרבר את הכרזה ושייכה לקולקטיב האמנות האינדונזי טארינג-פאדי. במאמר ארוך קשר שפרבר בינה לבין השערורייה שליוותה את הדוקומנטה ה-15 והסיק כי בבסיס השיח הדה-קולוניאלי העכשווי מצויה אנטישמיות שאי-אפשר להכחישה אלא רק להתכחש לה, כפי שהדיון הביקורתי, לרבות זה שנערך בישראל בשנים האחרונות, עשה.

שפרבר מסמיך כבר בפסקה הראשונה של מאמרו בין הדמות בעלת האף הנשרי המחודד, הכיתוב ״אמנות אינה מנרמלת ג׳נוסייד״ והכרזה ״פלסטין היא העתיד של העולם״. כל זה – אנטישמיות. גלילה במאמר והתבוננות בחומרים החזותיים שמצויים בו קושרת בין הדימויים האנטישמיים מתוך כרזות ״צדק לעם״ של טארינג-פאדי, שהוצגו והוסרו מדוקומנטה 15, לדגלי פלסטין שאמני הביאנלה בוונציה כיסו בהם את עבודותיהם ביום השביתה, לשירו של המשורר והאינטלקטואל רפעת אל-ערעיר ״אם עלי למות״ שפותח את התערוכה בחלל הארסנלה (אל-ערעיר נהרג בהפצצה של צה״ל בשג׳עיה בדצמבר 2023 – הוא, אחיו ואחותו וארבעת ילדיה), לבאנר “Free Palestine” – כאילו מהלך אחד ויחיד, מחושל והכרחי, נמתח בין היהודי עם האף הארוך, הקריאה לשחרור פלסטין, ההפגנה נגד הג׳נוסייד בעזה ושיר שכתב אחד מקורבנותיו.

הפגנה בביאנלה בוונציה, 2026. הכרזה של טארינג-פאדי

שפרבר דורש לעסוק בדימויים עצמם – ולא, כפי שדנו רבים בדימויים של הדוקומנטה ה-15 (כולל כותב שורות אלה), בתנאי הקריאה, בצורות ההפצה ובאופני ההתקבלות שלהם. במקום לעסוק בהקשר ההופעה של הדימוי, הוא כותב, יש לחזור אל הדימוי ואל צורת הפעולה שלו; לשאול מה עושה הדימוי ולא כיצד הוא נקרא. אבל האם אפשר להפריד בין השאלות הללו? האם הדימוי פועל בנבדל ובמנותק מן האתרים, הבמות, הנרטיבים והשיחים שבהם הוא פועל? זוהי תפיסה תמימה או מיתממת של הדימוי בחברת ראווה – חברה שמתקיימת מבעד לשטף הבלתי נדלה של דימויים, דימויים שאינם מתקיימים בנפרד מן העולם החברתי ואינם רק שיקופים או ייצוגים שלו, אלא מקיימים בתוכם, כך טען גי דבור, את מכלול היחסים החברתיים שמוצקו ונקרשו ומופיעים כעת כתמונות נייחות או נעות. החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, מחקר התרבות החזותית עסוק בניסיון להבין מה מקפלים בתוכם הדימויים, כיצד הם פועלים ומה הם עושים. ההנחה שאפשר להבין את הדימויים באופן מיידי וספונטני, במנותק מדיון בהקשרם, באופני הנראות השונים שלהם, בהיסטוריות שהם נושאים על גבם, מדובבים או מסתירים – היא הנחה נואלת. לא כל שכן כעת, בעידן האלגוריתמים החישוביים והייצור הגנרטיבי של דימויים, כאשר תשתיות החישוב ופלטפורמות ההפצה מכריעות את תוכן הדימויים עצמם, את אופן הופעתם ואת צורת פעולתם.

נדמה שהדימוי האנטישמי שונה. הוא מופיע ומובנו ברור לכל. אין צורך בהקשר כדי להסבירו. להפך, בחינתו בהקשרו מאפשרת את הרלטיביזציה שלו, את תירוצו ולכן את הבנתו. היא גורעת מההלם שמעוררת הופעתו. אבל אין דימוי ללא הקשר, וגם שפרבר קורא את הדימוי בתוך הקשר – זה של המעבר מן האנטישמית הישנה לחדשה. זהו הקשר מיוחד כי על אף שנדמה כי הוא היסטורי ומבטא תהליך ושינוי, הוא למעשה תמידי. הוא אוחז בקבוע שרק מופעיו משתנים. האנטישמיות מאז ולעולם – שנאת היהודים בנבדלותם מן המערב שמתגלגלת כעת לשנאת היהודים כמייצגי המערב – היא המובן הספונטני של הדימוי, ההסבר הראשון והאחרון, ובה נעוצה משמעותו לא רק של הדימוי האנטישמי, אלא של כל שרשרת הדימויים מהביאנלה בוונציה שנפרסת במאמר. זהו ההקשר הטרום-הקשרי, הקריאה שנגד אופני הקריאה. את הדימוי האנטישמי יש לקרוע מסביבתו כדי לחלץ מתוכו את מובנו הפנימי. האנטישמיות הנצחית, האינסופית, מופיעה מיד.

לשם כך יש לנקות את כל המציאות הממשית שמקיפה אותו. הדימוי מופיע בנפרד מן המציאות, ללא קשר אליה. לכן יש כל-כך מעט ממנה במאמרו של שפרבר. ה-7 באוקטובר מופיע, כמובן: הטבח והכחשת הטבח. אבל אין מלחמה בעזה, אין עשרות אלפי בני-אדם חפים מפשע שנהרגו, אין הרס שיטתי של בתי מגורים ותשתיות אזרחיות, אין עקירה המונית, אין מניעת סיוע הומניטרי ואין רעב, אין פשעי מלחמה והתהדרות בהם, אין קריאה לשיטוח ולהשמדה. לכל אלה, מעשי ידיו של הצבא הישראלי בהוראת ממשלת ישראל ובתמיכת רוב הציבור הישראלי, אין זכר במאמר. כיוון שלא יכול להיות קשר בין אלה לבין ההפגנות בביאנלה, הקריאות להחרמת הביתן הישראלי, הכרזות נגד הג’נוסייד – כל זה רק קצף על פני המים; המים שמתחוללת בהם סערה אחת, סערת האנטישמיות. אין מציאות, רק דימוי: הדימוי של האנטישמיות הנצחית.

Entrance to the Arsenale, poem by Refaat al-Areer , If I Must Die, 2023, and a painting by Issa Samb, צילום: קרן גולדברג

****

אולם האנטישמיות אינה רק דימוי מוכר ומובן, אינסופי ונצחי. האנטישמיות מתקיימת כשיח חברתי הנטוע בתוך מציאות פוליטית קונקרטית, ולכן הדרישה לעסוק בדימוי בלי לדון בשיח (תנאי קריאה, אופן התקבלות) ובלי להידרש למציאות (מלחמת עזה) לכל הפחות מוזרה. למעשה, יש להבין דרישה זו כחלק משיח האנטישמיות העכשווי, השיח על אודות האנטישמיות, שמאמרו של שפרבר לוקח בו חלק, ולא רק מעיר עליו. שיח האנטישמית התעצם בשנים האחרונות והוא ער ושוקק היום כפי שלא היה זה עשורים רבים. אין זה דיון אקדמי בלבד; יש לו משמעויות מרחיקות לכת על עולם התרבות האירופי, האמריקאי ובדרום הגלובלי – משמעויות צנזוריאליות, תקציביות וחברתיות.

במרכז דיון זה עומד מושג האנטישמיות החדשה, ולפיו בשונה מן האנטישמיות הקלאסית, שבה היהודי נרדף על נבדלותו ושונותו מן המערב הנוצרי, הישראלי-היהודי של ימינו מזוהה עם המערב ועם חטאיו – עם ההתרחבות הקולוניאלית, הכיבוש הזר, דחיקת העמים הילידים ודיכוים וניצול משאבי הארץ, כל זה מתוך היתרון הכלכלי-טכנולוגי כלומר מכוח הזרוע. מכאן שהיהודי הפך למין שעיר לעזאזל שנושא את חטאי המערב כולו ונשלח לארץ גזירה כדי לאפשר למערב להתנקות מהם. לכן, כאשר באותה כרזה של הקולקטיב האינדונזי טארינג-פאדי מופיעים איש מוסד בדמות חזיר קפיטליסטי (הישראלי שמוציא לפועל את התוכנית האימפריאלית האמריקאית) ויהודי עם פאות  ושיני ערפד (היהודי כמוצץ את כוחות העולם) – ההתלכדות הזאת מראה שבתוך המחאה נגד ההגמון העולמי ובת-בריתו במזרח התיכון משונעים מוטיבים אנטישמיים קלאסיים.

אבל את הצימוד בין היהודי לישראלי ובין הישראלי לחייל ולמתנחל לא יצרו טארינג-פאדי וגם לא עולם האמנות הבינלאומי או השיח הדה-קולוניאלי. ישראל היא שעמלה על יצירתה. ממשלת ישראל מדברת בשם העם היהודי כולו, שמה עצמה לנציגתו ובאת-כוחו, נושאת את דברו ומגוננת עליו – ועושה זאת דרך גזל קרקעות פלסטיניות, כיבוש והתנחלות, עקירה וגירוש; כל זה בשם היהדות ולמען תקומת העם היהודי. מה שהיה יסוד מוסד באידיאולוגיה הציונית-ישראלית – מדינת ישראל כמוצב האחרון של התרבות המערבית במזרח, הדמוקרטיה היחידה במרכז התיכון, וילה בג’ונגל – נגלה בשנים האחרונות בגרסתו האפלה, בדמות המראה שלו: קליפת הדמוקרטיה מושלת, מצג התרבות הליברלית קורס, וישראל מוליכה פרויקט קולוניאלי מאוחר ומתמשך, ברוטלי יותר ויותר, שנתמך בידי ממשלות אירופה וארצות-הברית. וכאשר ממשלת ישראל עושה זאת בשם העם היהודי, מחריבה את עזה ומתנחלת בגדה המערבית כדי ששואה שנייה לא תתרחש, מעשיה מעוררים אנטישמיות ברחבי העולם ומסכנים יהודים, פה ושם.

כך, אל מול הצימוד הזה בין ישראל הכובשת והעם היהודי – כל ביקורת על האחד היא בהכרח גם שנאת האחר. ואמנם הזיהוי בין התנגדות למעשי ישראל לבין אנטישמיות היה לאחד הפרויקטים האידיאולוגיים החשובים של ממשלת ישראל, מהמהלכים הגדולים של בנימין נתניהו ואחד המוצלחים שבהם. גם בו, כמו ברבים אחרים, אין קואליציה ואין אופוזיציה, כל ישראל חברים. וכך גם לאחר שנתיים של מלחמת נקם ושמד בעזה, מי שיוצא להפגנות נגדה הוא אנטישמי; צריך רק לגרד את המעטה התרבותי ולמצוא את עילת העילות, את הטעם המקדמי והארכאי לכל ביקורת על מדינת ישראל: שנאת ישראל. את האנטישמים המוצהרים באגפים שונים בימין האירופי הפרו-ישראלי אפשר להזמין לכנסים בישראל; עם האנטישמיות התיאולוגית המפורשת בחלקים של הימין הנוצרי האמריקאי אפשר לערוך בריתות פוליטיות. אבל בשמאל הבינלאומי, לא משנה כמה יהודים יימנו עם שורותיו, שם מצויה האנטישמיות האמיתית. הנה, דימוי אחד מוכיח זאת. מצאנו אותו, וכל הביקורת על ישראל טמאה – ולכן מפוקפקת.

“Gaza – No Words – See Exhibit”, Tatreez Embroidery Project, organized by
Palestine Museum US, Venice, צילום: קרן גולדברג

טמאה, מפוקפקת וגם פושעת. בעשור האחרון הלכה והתרחבה הקרימינליזציה של האנטישמיות במדינות המערב – הפללה של מבעים שנחשבים אנטישמיים, שעל סמך הצימוד שעמלה עליו ממשלת ישראל, יכולים גם להיות ביקורת חריפה על המשטר הישראלי, על הכיבוש והאפרטהייד, וכן על הצימוד עצמו בין ישראל לעם היהודי. בגרמניה אמנים לא יכולים לקבל תקציב ממשלתי אם חתמו על עצומת BDS; מוסדות אמנות ותרבות לא יקבלו תקציב אם יעסיקו או יארחו אמנים אלה. בארצות-הברית הממשל האמריקאי מונע הקצאת משאבים לאוניברסיטאות בשל הטענה שהן לא מטפלות כיאות באנטישמיות שבקרבן. באופן זה, הפעולה נגד האנטישמיות היתה לכלי שרת בידיהם של משטרים לאומניים נגד מתנגדיהם – אוניברסיטאות עם כמה חוגים ליברליים, מוסדות אמנות עם כמה אירועים פרוגרסיביים, ואמנים ואמניות שתומכים במאבק הפלסטיני לשחרור ומוצאים את עצמם חשודים באנטישמיות ולכן נדחקים משדה היצירה הציבורית. מה שקרה בדוקומנטה ה-15 היה אות לבאות: דימוי אנטישמי בכרזה של קולקטיב אחד גרם להפיכתה של תערוכה שלמה לאנטישמית. גם חברי הקולקטיב רואנגרופה, שאצרו את התערוכה, הואשמו באנטישמיות, והעסקתם באקדמיות בגרמניה גררה סנקציות ממשלתיות והוטלה בספק, וזה רק קצה הקרחון. המאבק נגד האנטישמיות היה לצורת פעולה מרכזית של הכוח המדינתי ברבות מהמדינות שנשלטות על-ידי הימין הלאומני – וקושר בין הגנה על יהודים לתמיכה במעשיה של ישראל והשתקת הביקורת הציבורית עליהם. המאבק באנטישמיות הפך למזוהה עם הימין, ולכן מצוי מן העבר האחר למאבק בגזענות ובקסנופוביה וכלי שרת בפעולה נגד החברה המעורבת אתנית ולהשבת כוחו של האדם הלבן.

מאמרו של שפרבר לוקח חלק, ביודעין או שלא ביודעין, במהלך זה. הוקעתו את השיח הדה-קולוניאלי כנגוע כולו באנטישמיות והבנת המחאה נגד הג’נוסייד בעזה כגלגול של שנאת ישראל ההיסטורית ממקמות את המאמר בתוך הפרויקט של נתניהו ושל רשת הימין הלאומני הבינלאומית שטווה סביבו.

***

יש משהו מעט מגוחך בהצבעה על דימוי אחד, שצולם בהפגנה מרובת משתתפים, הופיע באיזה חשבון פייסבוק וכלל לא הופץ בצורה רחבה, כדימוי שיש לנתח באריכות ולגזור ממנו את שיבתה העיקשת של האנטישמיות בעולם האמנות הבינלאומי. וזאת בשעה ששיח האנטישמיות – זה שהמאמר של שפרבר לוקח בו חלק ואף מלבה – מתקיים במשלבים רבים ומציע תנועה סואנת של דימויים, סיפורים, עובדות ועובדות שכנגד, ומצוי היום בלב הדיון, וכן המשטור וההפללה, בעולם האמנות ומחוצה לו.

אל מול הדימוי האנטישמי, אני רוצה להציע שדימויים אחרים, נפוצים הרבה יותר, אפקטיביים ובעלי עוצמה, שמצויים בעין הסערה של הסירקולציה הרשתית, הם שמעצבים את דמותו של היהודי-הישראלי ברגע הזה. הנה כמה מהם:

סאלח נעמה לאחר מעצרו

ד״ר חוסאם אבו ספיה צועד בין ההריסות לעבר טנקים ישראליים שהקיפו את בית החולים כמאל עדואן בית לאהיא שבצפון עזה. התמונה פורסמה דרך X

רק במקרה, הבית היה ריק. הבית שהוצת בתורמוסעיא (צילום מסך, באדיבות יש דין)

בתמונות הללו אין יהודי עם אף גדול או אחוז בדמותו של דרקון יורה אש. הן אינן קריקטורות סמליות, הפשטות מכוונות, רחוקות מכל מציאות קונקרטית. אלה תצלומים הלקוחים ממקומות ממשיים ומעידים על סצינות שהתרחשו ברחבי ישראל/פלסטין של ימינו. ובתוך כך, התמונות הללו מהדהדות דפוסי סיפר מוכרים מן העבר היהודי. בתמונה הראשונה פניו של עו”ד סאלח נעמה, שהוכה על-ידי שוטרים בבאר-שבע, והוא כאזרח שנלקחה ממנו באחת אנושיותו. בתמונה השנייה ההרס שמטילים מתנחלים בקהילות רועים בגדה המערבית – והם כפוגרומצ׳יקים בעיירה, מזנבים בחלשים ובחסרי הישע. בסרטון הווידיאו נראה איש יהודי מפיל ארצה נזירה ומכה אותה בעיר העתיקה בירושלים – והוא כאותו בריון המזהה את היהודי האורתודוקסי על-פי לבושו ותוקף אותו בקרן רחוב. ובתמונה האחרונה ניצב הרופא ד”ר חוסאם אבו-ספיה, מנהל בית-החולים כמאל עדואן בצפון הרצועה, שנשאר בבית-החולים וסירב לנטוש את מטופליו הרבים, והתייצב לבדו מול הצבא הישראלי – והוא כיאנוש קורצ׳אק שלא עזב את תלמידיו. מן התמונות הללו עולה היפוך בסיפר היהודי ההיסטורי ובתמונותיו: היהודי נהיה למעוול ערל לב, קלגס חסר מעצורים, מוציא לפועל של כוח ברוטלי עודף, והפלסטיני מופיע כקורבן חסר אונים, משולל כוח. אלה דימויי כיבוש ואפרטהייד – בעזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים, בישראל – והם שמעוררים את התנועה העממית האנטי-ישראלית ברחבי העולם. הם לא דימוי אנטישמי שציידי דימויים איתרו; אלה דימויים נפוצים שמדי יום נוספים אליהם עוד ועוד – תצלומים של חבלי תלייה בסיכות ובעוגות, פורעי יום ירושלים בעיר העתיקה ועצירי משט כפותים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by MK Tatiana Mazarsky – טטיאנה מזרסקי (@tatianamazarsky)

ישראל היתה למכונת ייצור דימויים אדירה שמספקת לסוכנויות ידיעות, לכלי תקשורת ולרשתות חברתיות חומרים חזותיים שהם בעת ובעונה אחת קונקרטיים, עשויים ממציאות חיה, וכן סמליים, נשענים על נרטיב קדום. הדימויים הללו עובדים במשלבים השונים, ההיסטורי והמיתי, ומשמעותם נצברת ממה שנשקף מהם, וכן מהתקבצותם ומהקשרם. הם דוברים את מעשה הטיהור האתני ורצח העם שמבצעת ישראל. והצימוד בין היהודי לישראלי, ובין הישראלי למתנחל ולחייל, צימוד שחישלה ממשלת ישראל, מצוי בבסיסם, וכמעט שאין בציבוריות הישראלית מי שמנסה להתירו.

****

שפרבר קורא לשיח הדה-קולוניאלי הבינלאומי להביט במראה. ובכן, קל להגיד לאחרים להביט במראה. השאלה מה יקרה אם אנחנו נביט במראה. כאשר אנשי אמנות מישראל מביטים בהשתקפות פניהם במימיה של ונציה, מה הם רואים? וכאשר מביטים בבריכת המים השחורים שיצר בלו סימיון פיינרו בביתן הישראלי בוונציה, מה רואים? מהי דמותה של האמנות הישראלית שעולה מהעבודה של האמן שהחליט לייצג את ישראל בעת הזאת, שהסכים ביודעין ובעיניים פקוחות לקחת חלק בהסברה הישראלית ויצר עבודה שנעשתה במימון משרד החוץ של ממשלת ישראל וכעת מוצגת כחזית מאבקה הדיפלומטי? מהם קווי המתאר של מי שמצהיר שוב ושוב שהוא נאבק באנטישמיות מתוך כך שהוא מייצג את ישראל, ובשם זה נאבק באוצרות התערוכה, בחבר השופטות, בכתבי האמנות – מכוח זכותו ולמעשה בזכות כוחו?

שם העבודה של פיינרו הוא “שושנת האין”, כשם ספר שיריו של פאול צלאן, מגדולי המשוררים של המאה ה-20. המים השחורים המטפטפים אל הבריכה מתייחסים לחלב השחור בשיר אחר של צלאן, לא מאותו ספר. פנייתו של האמן המייצג את ישראל המתפשטת, הכובשת, העוקרת, המרעיבה, המחסלת והמשמידה – כך מתארים את מעשיה שרי ממשלתה – אל המשורר היהודי שורד ההשמדה הגדולה, נושא זכרה עד כדי אבדון ואובדן – היא צינית או מניפולטיבית, סרת טעם או נוראה ממש. שושנת האין מופיעה אצל צלאן בשיר ״פרק תהילים״, שמחליף את האל היהודי לאין, במין תיאולוגיה נגטיבית שמתגלגלת לדברי תוכחה המוטחים בהעדר ומגיעים עד כדי כפירה. ואילו אצל פיינרו, האין עובר ניכוס ומתהפך שוב אל אמונה – אמונה בשקט, במדיטציה, בחומר וברוח (כך בהסבר הרשמי); ובעיקר אמונה באפשרותו של הנציג הישראלי להופיע כיהודי, יהודי נרדף, נאבק, שורד, גם כעת, לאחר מלחמת הנקם והשמד וחורבן עזה. אמונה זו התבדתה בביאנלה: הישראלי הקלגס שהתבונן במים וציפה למצוא את היהודי השורד הושב ריקם; דמותו הנרקיסית התנפצה על מימיה של ונציה.

כעת אנחנו מתבוננים במראה של ונציה ומבינים כי יחסי אמנות ומדינה דורשים בירור דחוף, אקוטי, לעת הזאת. אם למרות הכל נמצא האמן שייצג את ישראל הלאומנית בביתנה הלאומי בביאנלה הבינלאומית הגדולה; ולמרות הכל בחרו בכירי ובכירות עולם האמנות בישראל לנסוע לימי הפתיחה בוונציה ולחגוג איתו ועם פקידי המדינה; ולמרות הכל התרעמו העיתונאית וכעת החוקר, לא על האמנות הנושאת את דבר הממשלה, אלא על אותו העניין בדיוק שעליו התרעם האמן נציג המדינה – כל אלה מנחיתים מכת מוות על האפשרות לפעור פער בין מעשה האמנות למעשי המדינה. אפילו ההבדלה המסוימת, החלקית, המצומצמת, של מעשה היצירה משולחיו וממממניו נמחצה כאן, ואיתה האפשרות לעשות אמנות שאיננה הולכת יד ביד עם תוכנית הטיהור האתני וההשמדה – בשתיקה, בדברי חלקות, או בהסכמה מלאה.

השאלה שעומדת לפתחנו היא כיצד עוד אפשר ליצור פה אמנות, וכן ביקורת תרבות וחקירה אינטלקטואלית, שלא תחת סימנה של ישראל הלאומנית ופרויקט חיסול העם הפלסטיני שהיא מוציאה לפועל בברוטליות הולכת וגוברת. כלומר, מהי יצירה בחומר, בדימוי ובמלה שנעשית אל מול הפרויקט הזה. מציאת דימוי אנטישמי באיזו כרזה ושזירת כל המאבק האנטי-קולוניאלי נענית לסימן זה, לא מחפשת את המוצא ממנו.

עוד בנושא:

האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו? – דוד שפרבר מגיב למאמר של שאול סתר