הגיבורה השקטה של הסיפור

בתערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל הציג ינעם צימבליסטה שלוש עבודות וידיאו: “שבלולים” (Side to Side), “הוּלָה-הוּפ” (Round and Round), ו”טרמפולינה” (Up and Down). למרות העובדה שיצר אותן בלונדון, הצגתן בחלל הקטן של הגלריה התל-אביבית יוצר רושם כאילו הותאמו עבורו מראש. הצגה כזו מעניקה לתערוכה פן של מיצב מותאם-חלל. חלל הגלריה מוסיף רובד משמעותי לעבודות עצמן; קהל המבקרים הנע בו חוצה את קרני האור המכוונות לקירות, וכך נוצרים צללים מתנועעים הנבלעים בעבודות והופכים לחלק מהן.

תהליך היצירה של צימבליסטה הוא נושא בפני עצמו. הוא מתחיל ברישום דיוקנו העצמי בפנקס סקיצות, וממשיך בתצלום גופו בתנוחה מבוימת. עתה מגיע השלב הדיגיטלי באמצעות בינה מלאכותית, ומשם להנפשת הגוף בלולאת GIF. ארבעת השלבים הללו הם תרגומים: כל מעבר מרחיק עוד שלב מהאורגני אל הסינתטי. עוד לפני הקרנת הווידיאו על קירות הגלריה עובר הגוף האנושי שינויים מרובים, עד שקשה להבחין בין הריאליסטי למלאכותי. הבינה המלאכותית באה לכדי ביטוי הן כאמצעי והן כגיבורה שקטה של הסיפור, זו שמביאה את הדמות למצב של תקיעות בין קיום לייצוג: נוכחת ועם זאת נעדרת, מוכרת ועם זאת זרה לעצמה.

ינעם צימבליסטה, מראה הצבה

מאפיין נוסף של העבודות שהן אינן סרטוני וידיאו במובן המקובל, אלא GIFs מקובצי פריימים חוזרים, תקועים בלולאה אינסופית ללא ראשית וללא סוף. בעולם הרשתות החברתיות, ה-GIF הוא בדרך כלל מסר קצר וקליל, בדיחת וואטסאפ. בעבודות העכשוויות, מאחורי הפן הפשוט-לכאורה של הלולאה מסתתרת כבדות עצומה. צימבליסטה מעניק לפורמט הפופולרי איפיון סיזיפי עכשווי: לא עוד סלע שמתגלגל מטה ואז מועלה שוב, אלא פריים שחוזר על עצמו שוב ושוב בלי שהמאמץ מוביל לשום מקום ובלי שאפשר לעצור. מחשבה מורכבת המסתתרת תחת בדיחה.

אחד מצירי ההתייחסות בתערוכה הוא אזכורים מתולדות האמנות המודרנית. רוחו של נםַ ג’וּן פֵייק (Nam June Paik), מהדמויות המכוננות של אמנות הווידיאו, נוכחת כאן כרפרנס ברור; פייק היה מהראשונים שראו בטלוויזיה לא רק מכשיר, אלא מושג תרבותי מודרני. שיתוף הפעולה שלו עם הצ’לנית שרלוט מורמן, שביצעה “נגינה” על צ’לו הבנוי ממסכי טלוויזיה המשדרים דימויים, מהדהד בעבודות המוצגות בתערוכה, שבהן גוף האמן הופך למתווך בין טכנולוגיה לבין פעולה אמנותית.

הקשר הבריטי נוכח גם בזיקה לתפיסותיו של אד אטקינס (Ed Atkins), אמן הווידיאו העכשווי, אך דווקא מתוך ניגוד חד. אטקינס עובד עם CGI מסורתי, שיטה שבה כל פיקסל נבנה בנפרד, כעבודת יד ממש. האוואטרים שלו שואפים להיפר-ריאליזם: דמויות כה קרובות לאנושי עד שנוצרת אי-נוחות עמוקה, תופעה שהרובוטיקאי מסאהירו מורי (Masahiro Mori) כינה “העמק המוזר” (Uncanny Valley): הרגע שבו הדמיון לאדם הופך לכמעט-מושלם, והמוח מזהה שמשהו אינו כשורה בלי שיוכל לנסח מה בדיוק, ומגיב בתחושת זרות ואי-נוחות שמחיה את הדמות בדיוק מפני שאינה חיה. אצל צימבליסטה הבינה המלאכותית פועלת בדרך הפוכה: היא מייפה, מחליקה, מסירה את הגוף הגולמי ואת אי-הסדר שבו. הדמות יוצאת מלוטשת, ובדיוק משום כך פחות נוכחת, פחות חיה. אם אטקינס ממית ומחיה בה בעת, צימבליסטה מחיה ומסלק בה בעת; הגוף שנוצר נראה אנושי, אך מה שהופך גוף לאנושי – הפגם, הכאב, הייחוד – כבר לא קיים.

ינעם צימבליסטה, הולה הופ

ב”הולה הופ” מחזיר אותנו צימבליסטה גם ליצירה בשם זהה של האמנית הישראלית סיגלית לנדאו, הנוכחת כאן כצל רעיוני. לנדאו פעלה במסגרת אמנות הגוף ויצרה פעולות של עינוי עצמי; ההולה-הופ שסובבה סביב גופה היה עשוי חוט תיל שפצע אותה. אצל צימבליסטה הרפרנס ברור, ויש בו גם תמורה: בחישוק שהוא מסובב סביב מותניו תופסים עלים קוצניים של צמח הצבר את מקומו של חוט התיל. אולם בניגוד ללנדאו, שנפצעה בזמן אמת, האווטר (avatar) של צימבליסטה נשאר ללא פגע: הצבר – שנבחר בקפידה, עוצב ידנית ונאבק מול הבינה המלאכותית כדי שיופיע כהלכה – אינו מצליח לגעת בגוף הדמות. זוהי סימולציה של כאב. הבינה המלאכותית, כפי שהיא נוהגת בדימויי עירום, מצנזרת ומגינה, מרחיקה את האיום ברגע שהוא הופך לדיגיטלי. כך היא מחזקת את אחד הרעיונות המרכזיים בתערוכה: ייצוג של ייצוג של ייצוג, שבכל אחת משכבותיו משהו הולך לאיבוד, עד שהכאב עצמו נותר כזיכרון של עצמו בלבד.

התערוכה הנוכחית נבנתה סביב מערכת של ניגודים: נוכחות והיעדרות, כאב ומשחק, גוף אורגני וטכנולוגיה. כבר בכניסה מתעוררות שאלות בסיסיות אך טעונות: למה שבלולים? למה טרמפולינה? שאלות שהאמן משתמש בהן כדי לערער על המובן מאליו ולבחון את גבולות החומר, הגוף והדימוי הדיגיטלי.

עבודת “השבלולים”, שביקורת ראשונית כלפיה עלולה לדלג מהר מדי על משמעותה, היא אולי דווקא העמוקה ביותר. הזחילה המוצגת בעבודה ניתנת לקריאה בשתי דרכים: תינוק המנסה ללמוד לקום על רגליו, או חייל המנסה להסתתר. בשני המקרים השאיפה נידונה לכישלון: התינוק אינו מסוגל להתרומם מפאת כובד המשא שעל כתפיו, והחייל אינו יכול להסתיר את עמוד ה”מגדל” הפורץ מגבו. המגדלים עצמם הם ערימות של מכשירי חשמל ביתיים יומיומיים מכונות – כביסה, מסכי טלוויזיה, קרטונים. לא טכנולוגיה עתידנית ומבטיחה, אלא שאריות כבדות של הבטחה שלא קוימה. המגדלים הם גם רפרנס ישיר ל”Tower of Song”, שירו של ליאונרד כהן, המתנגן במרכז החלל: עמוד שדרה של עומס וציפיות, וגם, אם מסתכלים ישירות, זהו סמל פאלי שאינו מסתיר את עצמו, מין קיום ורטיקלי תקוע שמחפש את דרכו החוצה ואינו מוצא.

ינעם צימבליסטה, שבלולים

שיח עם מערכות בינה מלאכותית ובנייה של העבודות באמצעותן יוצרים שרשרת דימויים מרתקים המתרחשים כתנועה אטית מול מהירות הדימוי הדיגיטלי. ה”טרמפולינה” מציבה סדרה מתנועעת של גוף בתנוחה עובּרית ברגע של פגיעוּת בתוך מרחב משחקי לכאורה. אך לא פחות מכך ראויה לתשומת לב ההצבה הפיזית במרכז החלל: טרמפולינת ילדים קטנה וורודה, כמעט זהה לזו הכחולה המוצגת בווידיאו, אבל לא ממש. צימבליסטה הציב עליה רמקול גדול המשמיע את שירו של כהן. הטרמפולינה, שתפקידה להניע גוף כלפי מעלה, נתקעה: הרמקול שעליה מייצר ויברציות המתנגדות למתיחת הבד ומונעות את הקפיצה. הגוף נעדר; נותר רק קול. יש לחשוב כאן על אחת מיצירותיו של פייק (1974 “TV Buddha”,), שבה פסל בודהה מביט בשידור חי של עצמו על מסך טלוויזיה: גוף שצופה בדימוי של עצמו, לולאה אינסופית של נוכחות/היעדרות. הטרמפולינה של צימבליסטה עושה ההפך: אובייקט שמחזיק קול במקום גוף. הטכנולוגיה נשארת על הבמה; האמן כבר עזב.

הדימויים האילמים המוקרנים על קירות הגלריה זוכים להעשרה באמצעות לולאת צלילים מרחפים מעל כמנגינה של אהבה, שנאה עצמית ושנאה כלפי האמנות עצמה, באמצעות השמעה של מקטע חוזר. כהן עצמו ראה בשיר מעין סיכום של מחשבותיו האפלות. יש בשיר עצבות מסוימת התורמת לאווירה המלנכולית בשעת הביקור בתערוכה.

בסופו של יום צימבליסטה מגיש לנו חוויה רב-שכבתית: משחקית אך כואבת, טכנולוגית אך גופנית-אורגנית, אישית אך תרבותית. היא מזמינה את המבקרים להישאב אל תוך מערכת יחסים מורכבת בין חומר, דימוי, גוף ובינה מלאכותית – ולשאול מחדש מהי פעולה אמנותית בעידן שבו הכול זז, מרצד ומשתכפל, כמתרגם את עצמו.