לאן עפה הרוח כשהמדפים מתרוקנים?

“כשאמות”, אבי מנבא לא אחת, “זו תהיה השריפה הגדולה של ספריית אלכסנדריה שלך”. בימים טובים אני פוטרת את המשפט הזה כביטוי מורבידי של יהירות, אך אבא שלי – דוקטור לפסיכולוגיה ומומחה מטעם עצמו לפילוסופיה ולספרות – הוא משאב הידע המשמעותי ביותר בחיי. גם בעידן הבינה המלאכותית והטכנולוגיה המתקדמת, אני עדיין מעדיפה לצלצל אליו כשאני זקוקה לציטוט מדויק או מתקשה לאתר את שם המחבר של כרך נושן.

אירוע החורבן שאבי מתייחס אליו הוא השריפה המיתולוגית של ספריית אלכסנדריה, שהכילה בשיאה מאות אלפי מגילות פפירוס והיתה הלב הפועם של ה”מוזיאון” (Mouseion) – היכל שהוקדש לתשע המוזות. היא היתה בירת הלמידה של העולם העתיק, מקום מושבם של מלומדים שהניחו את היסודות למדע ולתרבות המערבית. אלא שההיסטוריה של חורבן הספרייה אינה רק סיפור של שריפה דרמטית שהתלקחה בימי יוליוס קיסר, אלא סיפור של דעיכה אטית, פוליטית וכלכלית. בשלב מסוים, כמות עצומה של מחקר, פילוסופיה ושירה פשוט התפוגגה. כיום, הביטוי “שריפת ספריית אלכסנדריה” מסמל לא רק את אובדן העדנה של התרבות הקלאסית, אלא את היעלמותו של מאגר ידע פרטיקולרי ששום טכנולוגיה לא תוכל לשחזר.

הקשר הקמאי הזה שבין אהבה לידע לבין חרדה מפני ההיעלמות שלו עומד לנגד עיני בבואי לדון בתערוכתה של האמנית הרב-תחומית הדסה גולדויכט, “אל הספריות הפנימיות”, ובספר האמנית הנלווה לה, “אל הספריות הפנימיות / ביבליוסקופיה”. בתערוכה, המוצגת במשכנה החדש של הספרייה הלאומית בירושלים, שאצרה נטע אסף, גולדויכט מספרת את סיפור המטמורפוזה של המוסד הלאומי. בגוף העבודה הזה היא מחוללת מהלך הנע כמטוטלת בין ההיסטורי והקולקטיבי לבין העכשווי והפרסונלי במפגיע.

את המהלך הזה, שבלבו ניסיון עיקש של גולדויכט ללכוד את מה שחומק, דועך, נשכח – הידע, המסורת, המומחיות, רזי השפה והתרבות שהכילו מיליוני הכרכים במוסד כה משמעותי ל”עם הספר” – היא מקיימת כתהליך אמנותי מצטבר כבר שנים. הפרק הראשון שלו הוצג בתערוכה “ביבליוסקופיה”, שהוצבה ב-2024 במוזיאון ישראל (אוצר: אמיתי מנדלסון). גרסה טרומית שלו הוצגה במרכז מעמותה בשנת 2023, בתערוכה שאצרו הצמד סלה-מנקה ועסקה בנקודת המפגש בין הגוף החי לבין הארכיון.¹

הדסה גולדויכט, שאיפה נשיפה, אל הספריות הפנימיות, 2025

אך זוהי הקריאה המשלימה בספר-קטלוג העשיר המלווה את התערוכה על שלל מאמריו, המכילים תובנות על אודות האודיסיאה הגופנית רווית הכאב שעברה גולדויכט ועל אודות קורותיהם של אנשי צוות הספרייה², המבהירה שיש מנוע רוחני עמוק המניע את המחקר הדוקומנטרי-לכאורה של גוף העבודות הנוכחי.

בין המסוע ל”מטמון”

בתערוכה גולדויכט מציגה ארבעה סרטים קצרים. ביצירה “ביבליוסקופיה” (2020) היא תיעדה את מחסני הספרייה הלאומית בגבעת-רם לקראת מעברה למיקומה החדש בקריית הלאום. מצלמתה שוטטה בחופשיות בתוך רשת המסלולים הנסתרים שהובילו מיליוני ספרים ממרתפי הספרייה הישנה אל אולמות הקריאה, ממש כשם שיוד מוזרק אל כלי הדם במהלך בדיקות כמו CT (טומוגרפיה ממוחשבת) ומשוטט בנבכי הגוף כדי להאיר כלי דם ואיברים פנימיים שקשה לראות בבדיקות רגילות.

ב”שאיפה/נשיפה” (2022) עדשתה של גולדויכט מכוונת אל הקומפקטוסים – מדפי ספרייה דחוסים בקומת המחסן התחתונה, שנראים נפתחים ונסגרים שוב ושוב בתנועה המזכירה את גופו המוזיקלי של אקורדיון, או את הפעולה המנוגדת אך מתואמת של הסרעפת והריאות בעת הכנסת החמצן פנימה אל הגוף, כפי ששם העבודה מרמז. ב”נופי ארצנו” (2020) גולדויכט מיקמה את מצלמתה על עגלת ספרן ומתמקדת דווקא בפרט אזוטרי – פוסטרים הלקוחים מתוך לוחות-שנה ישנים שעובדי הספרייה הדביקו לקירות כדי לקשט את מרחבי העבודה שלהם. ב”התפרקות” (2023) המצלמה עדיין ממוקמת על עגלת הספרן, אך הפעם היא נעה מפינת הספרייה שהיתה מלאה בעבר אל המרחב המאוין, המרוקן וחזרה.

לבסוף, במיצב הקינטי “אל הספריות הפנימיות”, החדש ביותר בסדרת העבודות, גולדויכט הטעינה רדי-מייד במשמעות פואטית: היא הציבה בתלייה אופקית את המסוע הישן, שבו נעשה שימוש בספרייה במשך עשרות שנים, באופן המדמה מגילה עתיקה. בספר גולדויכט מציינת כי המסוע, שנע לאטו, הוא פריט שאופן פעולתו מנוגד ל”מטמון”, הרובוט החדשני שמניע בזריזות את הספרים בספרייה החדשה.

הדסה גולדויכט, שאיפה נשיפה (קומפקטוס)

במעבר החד בין ה”מטמון” – אותו רובוט יעיל, מנוכר ומהיר המפעיל את הספרייה הלאומית החדשה – לבין עדשת המצלמה של גולדויכט, נחשף פער אידיאולוגי וגופני עמוק. בעוד שהממסד חוגג את הקִדמה הטכנולוגית ואת האופטימיזציה של הידע, גולדויכט בוחרת להשתהות דווקא ב”גוף” הישן, החורק.

היא אינה מתבוננת בעבר בנוסטלגיה מתרפקת, אלא בחמלה דיאגנוסטית; נדמה שעבורה, המחסנים המרוקנים והמדפים החלודים הם איברים בשיקום. בתוך עולם שבו המידע משוגר בלחיצת כפתור אל העתיד, גולדויכט מזכירה לנו שגוף הידע האמיתי דורש את השהות האטית, הכואבת לעתים, של הזיכרון החומרי.

הן המיצב והן עבודות הווידיאו של גולדויכט ממקדים את המבט בהעדר, בריק, באין – בין אם מדובר בפריט אנכרוניסטי כמו המסוע שאבד עליו הכלח, במרחב שפעם היה משכנו של המוסד הירושלמי-לאומי ועתה הפך חלל נטוש, או במדפים שבעבר כרעו תחת כובד הספרים ועתה נותרו מיותמים. ההעדר הזה צורם לעין לא רק בבחינת “זה לא כל-כך נעים לראות ספרייה סגורה”, אלא בעיקר כי הוא מעורר שאלות כמו: היכן ישתמרו כעת הזכרונות החומריים, הרוחניים והאינטלקטואליים שנצברו במשכן הספרייה הישן? לאן הולך כל אותו חומר שקוף, בלתי נראה, שמתגלם בחוויה האנושית שהתהוותה בספרייה? המחקרים שנכתבו בה, חומרי הלימוד שסטודנטים שקדו בה על למידתם לקראת בחינות, מערכות היחסים שאולי נרקמו בה, מיומנויות השחזור, השימור והקיטלוג שפיתחו מאות העובדים לאורך עשרות שנים?

שאלה נוספת ועקרונית, שמקבלת מענה מפורש רק בספר, נוגעת לתפקידו של הגוף הנוכח-נעדר בתערוכתה של גולדויכט. ניתן רק להניח שהשהות הארוכה שלה בספרייה לצורך תכנון וביצוע יצירותיה הולידה יחסים של אמון הדדי, פגיעות ופתיחות בינה לבין צוות הספרייה, שכן אילולא יחסים שכאלה נרקמו, ודאי לא היתה מתאפשרת לה גישה לאזורים הפיזיים האינטימיים והנחבאים של החלל שתיעדה בעבודותיה.

למרות זאת, עובדי הספרייה אינם מופיעים באף אחת מעבודות הווידיאו; רק הפוסטרים המצהיבים מרמזים על נוכחותם של בני-אדם, קצת כפי שכדי חרס זנוחים וכתבי חרטומים מלמדים ארכיאולוגים על צביונן ודעיכתן של ציביליזציות עלומות. גם גופה של האמנית עצמה נעדר מהיצירות; העיסוק בו מרומז, כמעט מוצפן. ניתן להבין את הכמיהה שלה לפרקו בזכות שמות היצירות ודרך האופן שבו היא משתמשת במצלמה שלה כאמצעי סריקה, ניווט וחדירה, כזה שמזכיר את הדרך שבה מצלמות ומכשירים רפואיים חודרים אל גוף האדם כדי לאסוף ראיות על המתחולל בתוכו.

בין הדיימון לדימוי

הפסיכולוג האמריקאי ג’יימס הילמן, מבקר תרבות, אחד מממשיכיו של הפסיכואנליטיקאי קארל יונג ומייסד הזרם המכונה “פסיכולוגיה ארכיטיפית”, ביקש להחזיר את ניתוח הנפש אל עולם התרבות, האמנות והמיתוס. הילמן סבר שהנפש אינה נמצאת בתוך גוף האדם, אלא שהאדם נמצא בתוך הנפש. הוא האמין ש”עשיית נפש” (Soul-making) מתרחשת דרך מפגש עם אמנות והעמקה בדימויים. בספר “לחיות את החיים אחורנית (מכתב)” מוצג אחד מרעיונות הליבה המרכזיים להגותו. במכתב, שלקוח מתוך ספר שיחות וחליפת מכתבים שניהל עם ידידו, הסופר והעיתונאי מייקל ונטורה, הילמן מציע שכל אדם נולד עם “דיימון” (Daimon) – מעין ייעוד או גורל ייחודי, בדומה לאלון שנמצא בתוך הבלוט עוד לפני שצמח. הילמן התנגד לגישה הטוענת כי רק ההורים או הילדות לוקחים חלק בעיצוב האדם, וטען שיש בנו כוח פנימי שדוחף אותנו להפוך למי שנועדנו להיות.

“[דיימון הוא] מושג מיוונית עתיקה שמשמעו אל, אלוהות, כוח או גורל, שבא לציין אל פנימי או רוח משגיחה או מלווה… זהו רעיון בפסיכולוגיה יונגיאנית, שהילמן מתחקה אחר שורשיו… ‘כל אדם שבא לעולם נקרא לעולם… נשמתו של כל אדם קיבלה טרם לידתה דיימון מיוחד, ובחרה בדימוי או בתבנית שלפיהם תחיה עלי אדמות. נשמה-מלווה זו, הדיימון, מדריכה אותנו כאן; במהלך בואנו לעולם אנחנו שוכחים את כל מה שהתרחש לפני לידתנו, כך שאנחנו מאמינים שהגענו ריקים לעולם. הדיימון זוכר את הדימוי”.³

הדסה גולדויכט, עותק של אל הספריות הפנימיות, צילום: אלעד שריג

מפתה לקרוא את עבודתה של גולדויכט לאור שיטתו של הילמן, ולחשוב את הספרייה הלאומית כמטפורה לגוף המתרוקן מרוח ומתמלא בה לאורך החיים, כמוסד המסמל את הדימוי ההילמני המגלם את הידיעה הפנימית שאחריה האמנית תרה. פרשנות זו עולה בי לנוכח דבריה של גולדויכט עצמה, שכתבה בספרה על יצירת גוף העבודות הנוכחי מתוך מחשבה על הצורך להחלים והמסע הארוך להחלמה מעשורים של כאבים כרוניים, מסע שעברה במקביל לשנים שבהן עבדה על התערוכה.

אחד מהמאמרים המרכזיים בספר הוא ראיון שקיימה גולדויכט עם ד”ר אפרת סוראקי, רופאת שיקום שהקימה תוכנית שיקום שבה טופלה האמנית. סוראקי אומרת לגולדויכט בשיחתן כי “הספריות הפנימיות שלנו הן הידע הפנימי שבא איתנו לעולם. מה זה הידע הזה? כל מי שבוחר לחיות חיים שבהם לא מסתכלים רק על הנראה, אלא גם על מה שהוא מעבר לנראה לעין, יודע שכל יצור מגיע לעולם עם גוף ידע מסוים… אנחנו לומדים איך לפתח ולממש את הידע הפנימי הנמצא בתוכנו, וכך גופי הידע בתוכנו רק הולכים וגדלים”.⁴

אילולא ציינתי שאלו דבריה של ד”ר סוראקי, בקלות ניתן היה לחשוב שכתב אותם הילמן, שעודד אמנים להתמקד בדימויים שנוצרים באופן אינטואיטיבי כביטוי לידע הפנימי האצור בתוכם. ד”ר סוראקי סבורה כי כאב כרוני

נובע מ”הליקוי בנגישות אל הידע הטבעי שבנו”, אשר יכול “להביא לתחושת זרות פנימית”.⁵ שינויים בחיים, היא טוענת, הם רגע של פרידה “מחלקים מוכרים בחיינו, משהו מת ויש מרחב מעבר עד שדבר נולד מחדש. המעברים הללו לעבר ההחלמה מצריכים לא פעם פרידה ושינוי זהות אל עבר משהו עמוק חדש, ובעצם ישן. עבורי אלו המסדרונות שצילמת בספרייה. זו מפת הדרכים של ההחלמה… במסע הצילום שלך את לוקחת אותנו למחוזות לא מוכרים, ששכחנו”.⁶

טענתה של סוראקי בדבר מלאכת החיבור הפריכה בין הגוף לנפש כפרויקט של היזכרות מתמדת מזכירה במהותה את דבריו של הפילוסוף היווני אפלטון, שגרס כי הלמידה אינה תהליך של צבירת ידע חדש מבחוץ, אלא תהליך של היזכרות.⁷ המלה ביוונית שבה תיאר את התהליך הזה היא אנמנסיס (Anamnesis). התחילית, Ana, משמעה גם “מחדש/שוב”, במובן של חזרה על פעולה, “אחורנית”, במובן של חזרה בזמן אל מה שכבר היה, וגם “כלפי מעלה”, כמו בתנועת טיפוס. שורש המלה, Mnesis, הוא שורש המלה “זיכרון”. אולי לא במקרה, מקור המלה הוא בשמה של האלה מנמוסינה, אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, שהיא גם אם המוזות.

אפלטון האמין שהנשמה היא נצחית, ולפני שהתגלגלה אל הגוף הפיזי, היא שהתה בעולם האידיאות, שם חזתה בכל הדברים כפי שהם באמת. ברגע שהנשמה נכנסת לגוף בתהליך הלידה, תהליך שאפלטון תיאר לעתים קרובות כטראומטי, היא לקתה בשכחה. הלמידה, אם כך, היא ההיזכרות האולטימטיבית – כאשר אנחנו לומדים, אנחנו נזכרים במה שהנשמה שלנו כבר ידעה. בסוף הספר “המדינה”, ב”מיתוס של אר”, אפלטון אף טען שלפני שהנשמות מגיעות לחיים הן עוברות דרך “מישור השכחה” ושותות ממי נהר הלתה (Lethe, שיכחה ביוונית). אלו ששותים יותר מדי שוכחים הכל, אך מי שמצליח לשתות במידה שומר על יכולת היזכרות מסוימת, וכך נשאר קרוב יותר לאמת.

“באור הדמדומים אתה מבחין במדפים”

גולדויכט כמובן אינה האמנית הראשונה העוסקת בספריות כגופים משתנים, חיים ונעלמים. את “אל הספריות הפנימיות” אפשר לקרוא כחוליה בשרשרת של יוצרים שראו בספרייה מרחב ארכיטיפי של הנפש האנושית. מ”ספריית בבל” האינסופית והמבוכית של חורחה לואיס בורחס ועד למיצבי הספרים השרופים והמאובנים של אנסלם קיפר – הספרייה באמנות המודרנית משמשת לעתים קרובות כאתר של התמודדות עם עודף הידע ועם אימת השיכחה.⁸

הדסה גולדויכט, סטילס מתוך פריקות

ואולם, בשונה מהמבט המונומנטלי של קיפר או המופשט של בורחס, גולדויכט מציעה מבט אינטימי ופגיע הרבה יותר. היא אינה עוסקת בספרייה כרעיון מטאפיזי, אלא כישות פיזיולוגית ממשית. אצל גולדויכט המעבר של הספרייה למשכנה החדש אינו רק אירוע לוגיסטי או לאומי; זהו תהליך של “השלת עור”, שבו המוסד נדרש להיפרד מהחומר הישן כדי לאפשר לנפש – לאותו “דיימון” הילמני – למצוא לעצמו ביטוי חדש.

בתוך המורשת הזו הייתי ממקמת את המהלך של גולדויכט על ציר מתוח שבין שתי פרקטיקות אמנותיות קוטביות העוסקות בספרים ובזיכרון שהם מייצגים: מצד אחד, העיסוק ארוך השנים, הביוגרפי והחומרי של האמן הישראלי גרי גולדשטיין, ומצד אחר, המהלך הפרפורמטיבי-מושגי של הכוריאוגרפית הנורבגית מטה אדברדסן (Mette Edvardsen).

גולדשטיין מטפל בספר כאובייקט פיזי שיש “לכבוש” אותו; הוא משתמש בספרים מן המוכן – לרוב כרכים נושנים שהוא מוצא ברחובות או בעזבונות שונים – ומכסה את דפיהם ברישומים צפופים, אובססיביים, המטעינים את הטקסט הזר בזיכרון פרטי ובנרטיב ביוגרפי הקשור הדוקות להיותו דור שני לשואה, לעולם לשוני ותרבותי שהושמד. אצלו, הספרייה היא אתר של הצטברות חומרית עמוסה. לעומתו, אדברדסן, בפרויקט “Time has fallen asleep in the afternoon sunshine”, מבקשת להפוך את הספרייה לאירוע חי ומתכלה. היא מזמינה פרפורמרים ללמוד ספרים שלמים בעל-פה, ובכך הופכת את גופם למדף ספרים אנושי המדקלם את הידע הלאה; אצלה, הספרייה נודדת מהחומר אל הנשימה, והזיכרון הוא פעולה כוריאוגרפית של הגוף.⁹

גולדויכט פועלת בתווך שבין שני הקטבים הללו. בדומה לגולדשטיין, היא קשורה בעבותות למימד הביוגרפי ולחומריות של המוסד – למסועים הישנים ולמחסנים הפיזיים; אך בדומה לאדברדסן, היא מבינה שהספרייה האמיתית היא זו המופנמת בגוף. היא לא מכסה את הספרים בציור, אלא סורקת את החלל הריק שלהם במבט כמעט רפואי, ובכך הופכת את ההעדר עצמו לפרפורמנס. היא מראה לנו שהספריות הפנימיות שלנו אינן רק ערימת דפים, אלא הן התנועה שבין המדף שהתרוקן לבין הידע שהוטמע בנשימה.

כשאני מסיימת לכתוב את המאמר הזה, אני נזכרת לפתע בשיר פרי עטו של המשורר והסופר האוסטרי בן המאה ה-20, ריינר מריה רילקה. זהו שיר העוסק בזיכרון ובניסיון הנואש ללכוד אותו, למצוא התגלמות שלו בבשר, בחפצים עזובים, ברגעים דועכים. אני מצלצלת לאבי כדי לשאול אותו לשם השיר ולבקש ממנו לצטט אותו במלואו; אני מניחה שהבקשה שלי תסב לו עונג, משום שרילקה הוא המשורר האהוב על אבי, ומפני שהוא מתגאה במיוחד ביכולתו לשחזר פואמות שלמות במלואן. אך למרבה השעשוע והצער, דווקא את השיר על הזיכרון אבי לא מצליח לזכור. “הספרייה שלך הולכת ודועכת”, הוא אומר. “אני מזדקן”.

לרגע קצר אני מתאכזבת, אך אז מבינה שדווקא בפער שבין התקווה למצוא לבין מעשה החיפוש הנואש בקרב מדפי הספריות הפנימיות פועלת האמנות, ובפרט הפרקטיקה של גולדויכט. העניין שלה אינו נסוב סביב תיעוד דוקומנטרי גרידא; להפך, היא מבקשת לשהות בחלל הדמיון, ברגע הביניים המאיים אך מרגש שבו התרבות מחליפה צורה, שבו שערים של תקופה אחת נסגרים ואילו שעריה של תקופה וספרייה חדשה נפתחים.

אני פונה לחפש את השיר בספרייה הפרטית שלי, ורק כשאני אומרת נואש אני מגלה שהספר המכיל אותו נדחק בין כרכים עבים: “וְאַתָּה מְחַכֶּה, מְחַכֶּה לַדָּבָר הָאֶחָד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת חַיֶּיךָ עֲשִׁירִים עַד אֵין קֵץ; לַדָּבָר הַכַּבִּיר, הַמֻּפְלָא, הַמְּיֻחָד, לְהִתְעוֹרְרוּתָן שֶׁל אֲבָנִים נִרְדָּמוֹת, לִתְהוֹמוֹת שֶׁיַּחְשְׂפוּ אוֹתְךָ לְעַצְמְךָ. בְּאוֹר הַדִּמְדּוּמִים אַתָּה מַבְחִין בַּמַּדָּפִים עִם כְּרָכֵי הַסְּפָרִים בְּזָהָב וּבְחוּם; וְאַתָּה חוֹשֵׁב עַל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁבָּהֶן נָדַדְתָּ, עַל תְּמוּנוֹת וְעַל שְׂמָלוֹת מַבְהִיקוֹת שֶׁל נָשִׁים שֶׁכָּבַשְׁתָּ וְאִבַּדְתָּ. וּפִתְאוֹם זֶה מַגִּיעַ אֵלֶיךָ: זֶה הָיָה זֶה!”¹⁰

בתום הקריאה, אני חשה שאני יורדת לסוף דעתה של גולדויכט – אימפריות נופלות לאט, כמאמר שיר אחר, אורן של ספריות דועך ומתעמעם, אך אף פעם לא נעלם. אחרי שאחרון הציטוטים נשכח, נותרים הזיכרונות המנטליים והגופניים שנושאת רוח האדם.