שמירת מוחות 5 – מיטל כץ מינרבו

גיל: 52

סטטוס משפחתי: נשואה לאיתמר + שני בנים, עמנואל ועמי.

איפה נולדת? נולדתי בירושלים וגדלתי בקראקס בוונצואלה. חזרתי לארץ בשנת 1995, ומאז אני כאן.

השכלה: בוונצואלה למדתי איור ב-Instituto de Diseño de Caracas, אחת משתי המכללות לעיצוב החשובות בקראקס. בארץ למדתי תואר ראשון לאמנות וחינוך במדרשה בבית-ברל ותואר שני באמנות בתוכנית MFA של בצלאל.

ספרי על תחומי העשייה שלך בכלל, וכרגע. לפני עשור המחקר האמנותי שלי לקח כיוון חדש. עד 2015 ציירתי ועבודותיי התרכזו ביחסים בין אימה, גותיקה ונשיות. מ-2016 חל שינוי לכיוון רב-תחומי וקראפט, בשילוב העיסוק בסוגיות של זהות ומגדר דרך הפריזמה של טבע וגינון. מאז קיימות שתי שאלות מרכזיות שהן מצפן העשייה האמנותית שלי: מה הטבע שלך? שאלה של זהות והגדרה עצמית; ואיפה הגינה שלך, המחפשת לנסח מקום וסביבת שייכות. מצפן השאלות מאפשר לי לשמור על פוקוס, כשהפרויקטים מתייחסים אליהן באופנים מגוונים מבחינת תמה וחומריות.
בפרויקט האחרון חקרתי את דמות החלוצה החקלאית והחוויה הנשית המקומית בתקופת טרום הקמת המדינה. דרך פרקטיקת הקליעה הידנית, העמלנית והכואבת, יצרתי סביבה טבעית בקני-מידה ריאליסטיים ודרכה ניסיתי לזמן ולהתחבר להוויה ולמאבק הנשי בתקופה עם אופי חלוצי אמיתי. התערוכה “עבודת שדה” הוצגה במוזיאון רמת-גן לאמנות ישראלית בשיתוף פעולה מחקרי של חמש שנים ואוצרות של דרורית גור-אריה.
בימים אלה, ואחרי שהתערוכה ירדה, אני עובדת על תערוכת יחיד נוספת בגנים הבוטניים של מיאמי ביץ’. אגיע למיאמי בארה”ב בספטמבר הקרוב להקמת התערוכה, וגם אקח חלק בתוכנית שהות בחוות בלומסטד, שאליה הוזמנתי. בזמן תוכנית השהות אעבוד עם מהגרים ונצואלים, קהילה שהייתי שייכת אליה בעבר ואיתה אני חולקת את חוויית הנדודים והעקירה. אפגוש חברי ילדות, אמניות, אמנים ואנשי תרבות מקראקס, בתקווה לחדש קשרים ולדבר אמנות מתוך הפריזמה של הגירה וזהות.

מיטל כץ מינרבו, טלקינזיס, צבע תעשייתי, 2010, צילום: אריאל קיין

מיטל כץ מינרבו, עבודת שדה, מראה הצבה, 2025, צילום: אלעד שריג

ממה את חיה? אני מלמדת במנשר אמנות ובמוסררה. נוסף לכך, במסגרת התוכנית “כיתת אמן” אני מלמדת אמנות בבית-ספר יסודי, ילדי כיתות א’ וב’, תמורת חלל סטודיו. אני גם מלווה אישית אמניות ואמנים בשלבים שונים בקריירה שלהן.ם (פתאום אני רואה כמה אני עובדת… חושבת שחופשה זה הדבר שהכי נחוץ לי כרגע).

למה את בוחרת להישאר כאן? האם זו באמת בחירה? במקרה שלי הבחירה קרתה לפני 30 שנה, כשבחרתי לחזור/לעלות לארץ ממדינה אהובה שהפכה לכאוטית ומפחידה. היום ונצואלה נמצאת בכותרות, ובעולם מתחילים להבין את גודל האסון שקרה שם ב-25 השנים האחרונות. ההפיכה המשטרית שם התחילה כבר ב-87′ והושלמה אחרי שעזבתי. לקח לי עשר שנים לפחות ללכת בנינוחות ברחובות תל-אביב בלי לחשוש שמישהו רודף אחרי כדי לגנוב לי את הנעליים (במקרה הטוב). כשגרתי בקיבוץ לא הבנתי למה לא נועלים את דלתות הבתים, וכשעברנו לעיר, למשך כמה שנים עוד נסעתי סביב הבית כמה פעמים לפני שחניתי כדי לוודא שלא עוקבים אחרי. כל אלה הם דפוסים נורמטיביים שהבאתי מוונצואלה ולקח הרבה זמן להשתחרר מהם.
היגרתי לישראל ולא למקום אחר כי חונכתי כישראלית וזה מה שהכרתי, אבל לזה התווספה הזהות היהודית, שבמקום כמו קראקס רק השם חושף אותה. חזרתי לארץ כדי להפסיק לקבל הערות אנטישמיות מתוחכמות ופוגעניות בכל הזדמנות. רציתי לחיות במקום שבו הזהות היהודית היא לא עניין. למשך כמעט שני עשורים לא ראיתי צורך להצדיק את זהותי המאוד לא חמורה, אפשר לומר שהיא אפילו קלילה. בארבע השנים האחרונות מתגברת אצלי תחושה של דז’ה-וו, אותו מצב כאוטי מוכר מן העבר משתלט על הסביבה שלי ומזמן חוויה של אימה שהספקתי לשכוח. כן, ישראל של היום מאוד מזכירה את ונצואלה שעזבתי. עם זאת אני בוחרת לחיות כאן, כי כל העולם התחרבש… אני בוחרת להיות כאן מתוך מחווה דון-קישוטית אבירית ותקווה גדולה שהשפיות תחזור אלינו בקרוב.

צילום מונצואלה, הפגגנות למען הדמוקרטיה, כאן רואים את אמא שלי, צילום: דוב כץ

יש עבודות אמנות שעוזרות לך לעבד את השהות בארץ? בזמן התואר השני בבצלאל (2005–2007), עשר שנים אחרי שחזרתי, גרנו באזור זכרון-יעקב. במשך שנתיים ביקרתי בחממה של אביטל גבע בקיבוץ עין-שמר, שהיה יחסית קרוב לבית שלי אז. בנו וחבר יקר, עתר גבע, אירח אותי בחממה, שהפכה למקום מחבק. החממה נוצרה בשנת 1977, ומאז היא חממה של רעיונות, דיאלוג ומעשים. מחברת בין חקלאות, מחקר מדעי ואנשים. היא שהוצגה בביאנלה בוונציה בשנת 1993. אני הגעתי אליה בשנות ה-2000, כמו שאמרתי, בהזמנה נדיבה של עתר, לדיאלוג אמנותי וחברי בזמן שלנו יחד בתואר השני בבצלאל. כשאת מגיעה לחממה, הדבר הראשון שעושים זה לשתות תה ועוגיות סביב השולחן שנמצא במרכז החממה. זה זמן שיחה והיכרות עם האנשים של המקום. יש שם הרבה סוגים של אנשים שעובדים/חוקרים/עוברים להגיד שלום/עושים פרויקטים. זאת היתה חוויה שנתנה לי להרגיש שרואים אותי, וזה תמיד חשוב. אני זוכרת גם שבזמנו לימדתי שם קבוצת נשים מאחד הכפרים הקרובים סדנת נייר ממוחזר. קיימנו שם מפגשים על אמנות ועל חינוך. חלמנו ורקמנו פרויקטים מדהימים, שכמה מהם התגשמו. עוד זכור לי היום שבאנו לבקר את החמור החדש שנולד באורווה הסמוכה לחממה. בני הקטן מאוד התרגש. החממה היא יצירה המחברת באופן ישיר את האמנות והחיים,זה מקום עם עוצמה שגרמה למהגרת כמוני להרגיש מחוברת ושייכת. תודה לאביטל ועתר.

מה החוויה שלך כאמנית ישראלית בשדה הבינלאומי? עבדתי עם גלריה בחו”ל במשך הרבה שנים. היחסים תמיד היו קורקטיים ולפעמים אפילו משפחתיים. היה כבוד הדדי והערכה. היה גם הרבה עניין במתרחש בארץ, והשיח היה מושכל ומכבד. לצד זה חוויתי יחס משפיל והערות פוגעניות מאוצרים ואמנים כשהשתתפתי בתערוכה בינלאומית נחשבת. למדתי שכאמנית ישראלית אני תמיד צריכה להיות קשובה לסביבה, להבין שלא קל להסביר את המצב המורכב שאנחנו חיות בו, ולקחת בחשבון שהצד השני לא תמיד מכיר במורכבות זאת.

מיטל כץ מינרבו, My Gardens Keep Desappearing, 2024, חזית, צילום: אלסנדרה סצ’יני

מיטל כץ מינרבו, My Gardens Keep Desappearing, 2024, צילום: אלסנדרה סצ’יני

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? עולם האמנות הישראלי היום צריך ממשלה שמאמינה באמנות כמרחב ביטוי חופשי. מרחב שמאפשר ביקורת, כי היא שומרת על איזון בחברה. עולם האמנות הישראלי זקוק לאמניות ואמנים משגשגים שנתמכים על-ידי אינספור גופים ציבוריים ופרטיים שרק רוצים לתת. כי נעשית כאן אמנות מצוינת למרות הקושי. אני מאחלת לנו מציאות כמו בעולם של “דוקטור סוס”, שבו הדרמה לא חסרה, אבל הכל נעשה ברוח חיובית.

איך את רואה אמנים.ות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? הם אמיצות ואמיצים. אין לדעת איך הסביבה תגיב, האנטישמיות גוברת. זה דורש להיות קשובות לסביבה וזה מתיש. אני אומרת מניסיון של שנים.

מיטל כץ מינרבו, גינה אדומה של תשוקה, מדיה מעורבת, 190X145ס”מ,2021, צילום: אלעד שריג

איך את שומרת על היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? בזמן הקורונה גיליתי שפעולות סיזיפיות עוזרות לי מאוד להסדיר את הנשימה ולסדר את המחשבות. מאז, בכל מצב של סגר (בעקבות הקורונה או בעקבות מלחמה) הידיים שלי עובדות בלי הפסקה. כתוצאה מזה נוצרו מעל מאה פונפונים מושלמים, לפחות עשרים מטר של חבלים ברקמה יפנית ותערוכה שלמה בקליעה ידנית.

מה הדבר הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? התערוכה “עבודת שדה” הוצגה בין שתי מלחמות איראן. במוזיאון היא קיבלה את הכינוי “התערוכה בין המלחמות”. אחרי חמש שנים של מחקר וכנגד כל הסיכויים התערוכה נפתחה בסיום התקיפה האיראנית הראשונה ונסגרה בתחילת התקיפה השנייה. במשך שישה חודשים עמדה תערוכה שלקח שבעה חודשים לייצר. מתוודה שהיו רגעים שבהם דאגתי יותר לעבודות שעמדו מוכנות בסטודיו תחת גשם של טילים לפני הפתיחה. בסופו של דבר התערוכה קרתה, והיא הביאה איתה דברים נהדרים.