קוראות וקוראים יקרים,
בזמן שעולם האמנות הפריבילגי אורז את הטרולי וממריא (כל עוד השמיים פתוחים) לביאנלה של ונציה, עם פתיחות, קוקטיילים, חרמות, נדידה בין ביתנים לאומיים וויכוחים מי ומה נכון יותר פוליטית, אנחנו נשארים כאן, בשגרה המתוחה, בשפה המקומית, במה שפשוט מתרחש כאן בשגרה המאולצת, בזמן שממתינים לסבב הבא.
אך אולי דווקא ההישארות הזו מאפשרת מבט חד יותר, פחות מונע על-ידי לוחות-זמנים בינלאומיים, יותר קשוב למה שמתהווה כאן ועכשיו. לא מבט של פומו, אלא של התכנסות – אל תוך סצנה שממשיכה לפעול, לייצר, להגיב, גם כשהתנאים רחוקים מלהיות אידיאליים. לא אלטרנטיבה לביאנלה, אלא מבט אחר, מקומי, מחובר לעכשיו, לעתים פגיע יותר, אך נכון ומדויק בדרכו. השבוע יש לנו כמה מבטים כאלה.
ארנון בן-דרור משוחח עם יהודית לוין בעקבות תערוכתה הרטרוספקטיבית “מחר יום חדש” במוזיאון ישראל, כמעט 20 שנה לאחר תצוגתה הגדולה האחרונה בתל-אביב. לוין, שפונה בשנים האחרונות לנושאים פוליטיים אקטואליים – הכיבוש, זרחן לבן, ה-7 באוקטובר – מתארת אמנות שאינה בשליטתה. היא מסתייגת מהמונח “להסתיר”, ואכן אינה מסתירה דבר. שיחה כנה על ציור, פוליטיקה, מלביץ’ והריבוע השחור שהפך להיטלר.
התערוכה “לארח את החיים” בגלריה שלוש נפתחת שנתיים וחצי אחרי “מותי בא לי פתע”. שתי התערוכות מנהלות דיאלוג מתמשך ביניהן, ומאפיינות את שפתה הפיסולית של יעל יודקוביק. עבודותיה אוספות שברי חפצים מהרחוב – אלמנטים שמותם בא להם פתע. אלא שבין שתי התערוכות פרצה המלחמה, והפסלים כמו ירדו אל הקרקע. “הפסלים מראים לנו איך נכון לארח את החיים כעת: האלמנטים השונים מונחים אלו על אלו, אלו לצד אלו, בעדינות רבה. אין חומר נוסף המקשר ביניהם, כמו דבק או ברגים. רק קשב עמוק מחזיק את הסמיכות הפיזית שלהם”. מיכל הלפמן כותבת על האפשרות “לארח את החיים” דווקא מתוך השבריריות הזו.
לפני שנים נתקלה איריס סינטרה בפיגמנט ורוד – גוון “בזוקה”, שאז היה נדיר יחסית. בציור של שביל בנוף פראי, הופעתו כנטע זר פתחה אפשרות חדשה: הוורוד ככוח מאיר בתוך הציור. מאז הפך הצבע לחתימה. סינטרה, שגדלה בשכונה ירושלמית הפונה אל הרי מדבר יהודה, שבה שוב ושוב לנופי ילדותה – ובמיוחד בתקופת המלחמה. נעה מורדוך-סימונסון כותבת על עבודותיה בתערוכה הקבוצתית “האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציורי הנוף בשנות ה-70” במוזיאון חיפה לאמנות.
בשנת 1965 החל נובע הדחף האינטנסיבי של לאה גולדברג לציור, ובמקביל מיעטה לפרסם שירים חדשים. מאחורי השינוי הזה עומדים כמה גורמים: ביקורת מזלזלת שבעקבותיה כתבה את “הסתכלות בדבורה”, תחושת מיצוי מקצועי, שברון לב וביקור באמסטרדם. הציור היה עבורה הדבר הממשי ביותר – אינטימי, בלתי מתווך. היא כינתה אותו “גניבת זמן”, ומה שנחנק בשירה מצא פורקן בקולאז’, ברישום ובכתמי צבע על הזמנות לאירועים. נאוה ט. ברזני כותבת על התערוכה בגלריה לאמנות במכללה האקדמית ע”ש דוד ילין, שם מוצגת גולדברג לצד מיכל בקי ונולי עומר – מפגש שמדגיש מימד גופני ועמלני מול העצב הפואטי של המשוררת.
גל כהן, שחיה כבר עשור בניו-יורק, מתארחת ב”פריחת מוחות”.
ב“בדיקת מציאות” – סלי קריסטל עם “שיר ערש נגבי”, שירו של יחיאל מוהר משנת 1955, 26 שנה לאחר שעמנואל הרוסי כתב לבנו אבנר את “שכב בני”. זהו שיר שמבקש להרגיע בלי להסתיר: האם אינה מעלימה את המציאות הקשה, אך מנסה להעניק ביטחון מתוך אמונה בצדקת הדרך. קריסטל רקמה את העבודה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, ומטעינה את השיר הישן בהקשר עכשווי במיוחד.
יריד המעצבים “פרימוורה” בבית הנסן
חמישי, 14.5.26, בשעות 15:00–21:00
שישי, 15.5.26, בשעות 10:00–15:00
בית הנסן, רח’ גדליהו אלון 14, ירושלים
יריד המעצבים “פרימוורה” של בית הנסן חוזר: לקראת חג השבועות ולצד יום ירושלים – הזדמנות חגיגית לעלות לרגל ולהכיר את העיר ואת מיטב היוצרים הישראלים באירוע אביבי, מסוגנן ומשמח, החוגג יצירה עכשווית במגוון תחומים: אופנה, קרמיקה, צורפות, פרינט, עיצוב מוצר ועוד.
הכניסה חופשית!
“מבט מפוכח”
כנס עשור לתוכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה
הבית לאמנות ישראלית, המכללה האקדמית תל-אביב-יפו
חמישי, 14.5.26, בשעות 09:30–17:00
כנס עשור לתוכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה יתקיים תחת הכותרת “מבט מפוכח” – מגמות, אתגרים והזדמנויות באוצרות עכשווית. שני המושבים הראשונים יעסקו בסוגיה “פורמט של דיון”: במושב הראשון מתוך התבוננות החוצה, אל מחוץ לגבולות הארץ, ובמושב השני במבט פנימה ובחיפוש אחר דגשים חדשים. המושב השלישי יוקדש לעשייתם של שלושה מבוגרי התוכנית – נציגים של רבות ורבים נוספים המשולבים בעשייה האוצרותית ובנגזרותיה ברחבי הארץ.
הכנס יפתח גם את ההרשמה לתוכנית ללימודים בתוכנית יונה פישר לשנת תשפ”ז, התוכנית היחידה בישראל שמשולבים בה לימוד מעשי ותיאורטי-ביקורתי של תחומי המוזיאונים והאוצרות עם היכרות נרחבת ומעמיקה של האמנות הישראלית. בתוכנית נחשפים התלמידים ליחסי הגומלין בין תחומי עשייה ודעת אלה לבין האמנות, תוך שימת דגש מיוחד הן על תולדות האמנות הישראלית והן על הסצנה העכשווית שלה.
הכניסה חופשית, בהרשמה מראש באתר
בארץ להד״ם, פורום גבעון לאמנות, 2025. צילום: יובל חן
שלוש תערוכות חדשות בגלריה העירונית לאמנות, ראשון-לציון
רח’ אחד-העם 8, ראשון-לציון
פתיחה: 18.04.26
נעילה: 20.06.26
אוצרות: אפי גן, קרן ויסהוז
יעל יערי, “בונסאי”
מתן בן-טולילה, “פנינה לבתי האהובה”
לנה גוברמן, “משחק זיכרון”
עבודות הפיסול של יעל יערי קטנות, עשויות מחומרים רכים, ונוצרו בעבודה עמלנית וסיזיפית. העבודות הרבגוניות מחברות אדם וטבע דרך צבע וצורה. הן מפרקות ומחברות מחדש דימויים מוכרים, כך שנוצר דבר-מה שיש בו גם מאסה וגם חלל, גם ריחוף וגם חומר.
מתן בן-טולילה הופך מלים, צורה וצבע מגרגירי חול יומיומיים לפנינים שהן תמצית מזוקקת של יופי. הוא פונה אל הדור הבא ומציע תקווה, נחמה ורכות, מתוך מבט משתהה ומשתאה על העולם הסובב אותנו.
לנה גוברמן יוצרת מרחב חלומי בניסיון לשחזר זכרונות מודחקים מגיל מוקדם ומארץ אחרת. היא מלקטת דימויים סימבוליים מתוך שברי זכרונות וסיפורים שסופרו לה ותופרת אותם יחד לתחביר פנימי בניסיון להחזיר לחיים את הילדה שהיתה.
יעל יערי, בונסאי 1
“מבנה יביל”
תערוכה חדשה במוזיאון העיר חיפה
שד’ בן-גוריון 11, חיפה
נעילה: 31.08.26
תערוכת יחיד של האמנית פאינה פייגין-לנדאו, העוסקת בסיפורן של שכונות הקרוואנים שבהן שוכנו עולים חדשים מבריה”מ לשעבר ומאתיופיה בתחילת שנות ה-90. התערוכה היא תוצר של פרויקט קהילתי אמנותי שעשתה פייגין-לנדאו במסגרת מיזם “החממה לאמנות מקום” של מוזיאוני חיפה. התערוכה נוצרה בסיוע קרן אדמונד דה-רוטשילד. אוצר החממה לאמנות מקום: עוז זלוף.
האמנית פאינה פייגין-לנדאו עלתה לישראל בגיל שלוש עם משפחתה מבריה”מ לשעבר וגרה באתר הקרוואנים נווה-כרמל שבפאתיה הדרומיים של חיפה, שבו היו כאלף קרוואנים. על שטח האתר הוקמה לפני כמה שנים שכונת נאות-פרס: שכונה מודרנית, גנרית ובורגנית. נווה-כרמל נמחתה כליל מפני האדמה, וגם בתודעה הציבורית לא נותר לה זכר. השכונה אינה יוצאת דופן – רוב הציבור כיום אינו זוכר או אינו מכיר את אתרי המגורים הללו – תוצר של “אדריכלות הגירה”: בית ארעי בתוך מרחב לא מוכר ולא בטוח.
הבית הארעי לא נמחק מזכרונה של פייגין-לנדאו וגם לא מזכרונם של אנשים שהתגוררו באתרי קרוואנים אחרים ברחבי הארץ, שעימם נפגשה ושוחחה. את סיפוריהם וזכרונותיהם ואת סיפור ילדותה וזכרונותיה האישיים שוזרת פייגין-לנדאו בתערוכה “מבנה יביל” באמצעות מדיומים אמנותיים שונים – עבודות קווילט, אנימציה וציורים – לסיפור של תקופה שנשכחה ושל שכונה שנמחקה מהנוף ואין לה זכר.
הדרכת אוצרת ואמנית עם יפעת אשכנזי ופאינה פייגין-לנדאו
חמישי, 4.6.26, בשעה 17:00
קישור לאירוע מיוחד סובב התערוכה
פאינה פייגין לנדאו, מגורונים, 2024, אקריליק על נייר
“שוטטות באזורי שבר” | יונתן רון
תערוכה חדשה בגלריה לאמנות במכללה ע”ש דוד ילין בירושלים
רח’ מעגל בית-המדרש 7, בית-הכרם, ירושלים
אוצרת: נאוה ט. ברזני
פתיחה: 7.5.26, בשעה 19.00
נעילה: 10.6.26
שיח גלריה: 10.6.26, בשעה 16.30
פתוח בימים ב’, ג’, ד’, 10.00–17.00, ה’, 10.00–16.00
הקרבה המזוהה עם אינטימיות והבנה חושפת את מורכבותו של האובייקט ואת הנסתר והסותר המגולמים בו. מכאן, לא פעם, ככל שמתקרבים למושא – לאדם, לחפץ, למקום, למרחב – הולך לאיבוד ההקשר הכולל ונוצרת תחושה חווייתית של ריחוק. הפרדוקס היסודי הזה שבתפיסה האנושית מצוי בציוריו של יונתן רון, שנוצרו בעקבות שיטוטים וירטואליים בחללים מוזיאליים, כתחליף לשיטוטים פיזיים.
ניתן לקרוא את ציוריו כהטרוטופיה אינטימית העוסקת בחלל המוזיאלי כאתר של מנגנון מארגן וזמן מצטבר; כרצף חווייתי המאורגן כמו בפעולת מיפוי למעין רשימה מפורטת לפרטים ולרכיבים, וזאת בלי שהציור יהפוך לדוקומנטציה, אלא למרחב הטעון במתח שבין המציאות לבין הדימוי. נוסף לכך, ציוריו של רון יוצרים אתגר בתפיסת המרחב ובהנכחת השבר בין האינטימי שמסיר מחיצות לבין העין שמבחינה שדווקא אז הוא מתרחק ונמוג.
יונתן רון, ללא נקודת מגוז, 2022, שמן על עץ
ערב סיום שנת הלימודים בתוכנית “אמנות הפסיכואנליזה”
קמפוס לוינסקי, רח’ שושנה פרשיץ 15, תל-אביב–יפו
16.6.26, בשעות 19:30–21:45
בערב החגיגי לסיום שנת הלימודים בתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו יתארחו ד”ר יוכי פישר, בוגרת התוכנית, שתשוחח על השאלה איך יוצרים זיכרון. פרופ’ דנה אמיר תתדיין. מנחה: אורלי לבון, יו”ר התוכנית.
הכניסה חופשית, בהרשמה מוקדמת.
פרטים מלאים בקישור >> https://tinyurl.com/4h5k2mmb
