בימים שבהם הכותרות עסקו במלחמות, בהפצצות, בטילים ובהרס, בתקופה שבה התמונות שהופיעו בכלי התקשורת הכילו בעיקר גוונים של אפור, שחור, לבן מאובק וצבעי שריפה בוהקים, כשהלחץ גאה וחילחל, חיפשתי מקום שבו אוכל להרפות מן המתח, ממקצב ההתראות והאזעקות ומהפחד מהאלימות הגואה בסביבתנו. במחשבתי חזרתי לביקור שערכתי לפני כשנה בסטודיו של האמנית איריס סינטרה, במסגרת פסטיבל “רונדל” (חיפה, אפריל 2025). אני זוכרת את תחושות השימחה והפיוס שאפפו אותי מיד עם הכניסה לסטודיו שלה, ששכן אז בעיר התחתית, לא רחוק משכונת בת-גלים, שבה היא מתגוררת. ואני, שחיפשתי מקום לנשום בו, שבתי אל אותו ביקור. כך נפגשנו שוב בסטודיו של סינטרה, שעבר בינתיים לשכונת הדר, כדי לדבר על ציור, על צבע ועל מרחב, ולנשום מעט יופי ונופים מדומיינים.
בינתיים, עם חלוף השבועות, החלה גם הפסקת האש השברירית. עברו עוד כמה ימים עד שבעיר חיפה הוחלט לפתוח את מוזיאון האמנות ואת התערוכה שנסגרה מיד עם פרוץ המלחמה: “האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציורי הנוף בשנות ה-70”, באוצרות ד”ר קובי בן-מאיר ולימור אלפרן. בתערוכה מציגה סינטרה לצד אמני מפתח בתולדות האמנות הישראלית.
סינטרה, שסיימה את לימודיה במחלקה לאדריכלות בבצלאל בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ידעה כבר במהלכם כי דרכה האמנותית תוביל אותה אל הציור. שהות של שנה בניו-יורק בתקופת הלימודים פתחה לפניה צוהר לעולם הצבע. החשיפה לאוספי האמנות המודרנית בעיר הותירה עליה רושם עמוק, ובעיקר עבודתם של מארק רותקו, מילטון אייברי וג’ורג’יה או’קיף. סינטרה מספרת כי עם החזרה לישראל, חסרו לה אותם משטחי צבע חיוניים שהיו כה נגישים עבורה בארה”ב. השפעות אלו ילוו את עבודתה בהמשך הדרך; בלימודי התואר השני באמנות (MFA) וכן בתערוכות היחיד ובתערוכות הקבוצתיות שבהן השתתפה מאז.
התבוננות בציורים בסטודיו שלה, שחלונותיו פונים צפונה אל מפרץ חיפה והנמל, כשהוא מתמלא באור יום בהיר וטבעי, מבהירה עד כמה מרכזי הצבע ביצירותיה של סינטרה ועד כמה חיונית התאורה להבנת הציור. עם זאת, עוצמת הצבעים מעלה את הרושם כי האור נובע מתוך הציור עצמו, כאילו הוא מאיר את הנופים המצוירים מבפנים. הציורים, שרבים מהם גדולי ממדים, מאופיינים בגוונים המזוהים עם סינטרה: פלטה צבעונית שבה ורודים, כתומים וסגלגלים תופסים מקום מרכזי. כבר במבט ראשון ברור כי הצבעים אינם משקפים מציאות כפי שהיא נתפסת בעין, אלא ולפי סינטרה, מדובר בפאלטה אישית, כזו המשקפת את מה שהיא עצמה מביאה לציור, או במלים אחרות, את החיבור האישי שלה אל הנוף, שהוא תמיד קונקרטי וספציפי.
בסטודיו של איריס סינטרה, 2025, צילום: יעל אילן
הצבע הוורוד נכנס לעבודתה של סינטרה כאשר לפני שנים נתקלה בפיגמנט בגוון בזוקה, שהיה אז נדיר יחסית במחוזותינו, וביקשה להתנסות בו. באחד הציורים שבהם השתמשה בפיגמנט – ציור של שביל הניבט מתוך נוף פראי – התחוורה לה ההבנה כי הופעתו של הוורוד כמעין נטע זר בין גוונים אחרים פועלת היטב בציור. עם הזמן, ככל שהתרחב השימוש בו, התברר כי “הגילוי הצבעוני” קשור לתפיסת האור של האמנית: הוורוד, כצבע הנושא בתוכו אור, מכניס אותו אל תוך הציור. במהלך השנים הוא מופיע בווריאציות משתנות, לצד גוונים נוספים.
אני מתבוננת בנופים הפתוחים המצוירים על הבדים סביבי ועוקבת אחר השתנות הגוון: האופן שבו הר וגיא המצוירים בגוני ורוד, כתום וסגול, מקבלים גובה או עומק; כיצד מצוק ועמק נפרדים זה מזה באמצעות הצללות עדינות באותם צבעים. נוכחותם של גוונים אלו מעניקה לציורים איכות שלווה, מדיטטיבית כמעט, ובמקביל, אף שהתרחקו מהנוף הקונקרטי שהיה להם מקור, הם מזכירים נופים מדבריים בשעות דמדומים, עם עלות החמה ובזמן שקיעתה.
נופי המדבר הפתוחים חוזרים בציוריה של סינטרה, ואיתם מרחבים אינסופיים ותחושת רווחה. סינטרה, בת לעולים מברזיל שגדלה בשכונת שיכון ירושלמית שפנתה אל הרי מדבר יהודה, חוזרת גם בהווה, במיוחד בתקופת המלחמה, אל נופי ילדותה. תהליך עבודתה נשען על תצלומים, רישומים מן הנוף וסקיצות צבעוניות שהיא מכינה בטיולים למדבר יהודה, סביב ים המלח, בנגב או בערבה.
העיסוק בנופים מדבריים מחדד את עניינה של סינטרה בראשוני, בחשוף ובבראשיתי – עניין המוביל גם אל נופי צבע הקרובים מבחינה ציורית להפשטה. כפי שהיא מסבירה, גם כשהיא יושבת מול נוף צפוני – ואדי שיח, מורדות הכרמל או הפארקים הסמוכים לאוניברסיטה – היא מבקשת להפשיט את הנוף מ”עיטוריו”, מן הצמחייה המכסה אותו, כדי להגיע לרישום הטופוגרפי ובמידה רבה גם הגיאולוגי שלו. במובן זה, הבחירה בחשוף ובבראשיתי, לצד שימוש בכתמי צבע שלעתים נתפסים כמופשטים, היא בחירה מאתגרת. לצד הנחמה שמציע הנוף הפתוח, הוא דורש התמודדות עם הריק, היובש ומיעוט הצמחייה. בד בבד, יופיים של כתמי הצבע בציורים של סינטרה וההרמוניות הנוצרות ממפגשי הגוונים מזמינים את המתבונן להתמסר לציור, להתמקד ברכיביו הבסיסיים ולהתבונן במפגש ביניהם. הבחירה בבסיסי ובבראשיתי – הן בנקודת המבט על הנוף, הן בשפת הציור – מבטאת עבור סינטרה כמיהה לשוב אל מקום שהוא אולי טרום אנושי: טהור יותר, נקי ושקט יותר, בוודאי בזמן מלחמה.
הקשר של סינטרה לנוף הצפוני המקומי בא לידי ביטוי כבר לפני כמה שנים, כשהשתתפה בתערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” (באוצרות צאלה קוטלר-הדרי), שאורגנה במרחב הציבורי, לאורך רובע המדרגות בחיפה – הציר מחבר בין מרכז הכרמל, המושבה הגרמנית והעיר התחתית. שם התייחסה סינטרה לנוף הסביבתי באופן ישיר ושילבה בקיר אבנים כהה פיסות חומר הצבועות בפיגמנט הוורוד המזוהה עימה. בעבודתה “המקום הזה הוא של הימים הטובים” (2022) ביקשה לקשור בין האתר שבו הוצגה העבודה לבין עברה ההיסטורי של חיפה, ולחבר בין הפיגמנט הוורוד לבין העובדה שבחפירות תל שקמונה, הסמוך לים, נמצאו עדויות להפקת צבע הארגמן (גוון אדום-סגול).
“האופק הצפוני”, מראה הצבה, 2026, צילום: אלי פוזנר
בימים אלו משתתפת סינטרה בתערוכה “האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציורי הנוף בשנות ה-70”, המוצגת במוזיאון חיפה לאמנות. התערוכה מציעה קריאה של האמנות הישראלית בשנות ה-70 ומעמידה במרכז את העיסוק בציורי הנוף. לטעמי, המשותף לציוריהם של בתיה גרוסבד, יהושע גרוסבד, אורי רייזמן, מיכאל גרוס, חנה מגד, חנה לוי, טובה ברלינסקי, רחל שביט, אליהו גת ומשה גבעתי, שרובם נלקחו מאוסף המוזיאון ואחרים הושאלו לרגל התערוכה, הוא הבחירה להשתמש בצבע כאמצעי הבעה מרכזי. כך, לצד השימוש בצבע לתיאור הנוף החיצוני, נדמה כי בהרבה מן הציורים המוצגים, ובוודאי בעבודותיו של רייזמן, שעבודותיו תופסות חלק מרכזי בתערוכה, משמש הצבע אמצעי הבעה לנופים פנימיים.
מקבץ העבודות כולו מבליט את עושרם הצבעוני של הציורים ואת הבחירה של קבוצת האמנים שפעלה בין עין-הוד, חיפה, קיבוץ כברי וצפת לתאר סוגי נופים משתנים, הכוללים לא פעם גם דיוקנאות מופשטים, תוך שילוב בין השפעות האמנות הבינלאומית של התקופה, בדגש על ציורי שדות הצבע (רוחו של רותקו שורה כמעט בכל חדר מחדרי התערוכה) ועיסוק מתמשך במקום, בצבע ובאור המקומי.
בהתאם להסברים הבהירים המופיעים על קירות המוזיאון ובהדרכה הקולית, אוצרי התערוכה מבקשים לחשוף דרכה “שנות 70 אחרות: שנים של ציור שמן עתיר צבע, שצורותיו מתבססות על המקום הנגלה לעין. האמניות והאמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה התבוננו כולם לעומק בנוף המקומי וציירו אותו […]”.1 במובן זה, מוצעת כאן קריאה שונה של שנות ה-70 מזו שהציגו למשל מרדכי עומר, ורדה שטיינלאוף ואלן גינתון, שאצרו בסוף המאה הקודמת שלוש תערוכות במוזיאון תל-אביב ובגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב תחת המסגרת הכוללת “היבטים באמנות הישראלית של שנות ה-70” (1998). לפי הקטלוגים שליוו את התערוכות הללו, האוצרים סימנו את שנות ה-70 כשנים שבהן נסוגה היצירה האמנותית בישראל מן הסגנון המופשט (בהמשך למסורת אופקים-חדשים) לעבר אמנות מושגית ופוליטית, בדומה למגמות שהתפתחו באותה עת בארה”ב, לרבות אמנות גוף, אמנות אדמה ותפיסה של האמנות כשפה שיש להבליט את רכיביה הצורניים והחומריים.2
אינני בטוחה אם ההבדלים בין התפיסות נובעים מקיומן של מגמות שונות בארץ באותה תקופה, מפערים בין-דוריים או משינוי במוקדי הפעילות האמנותית. גם אוצרי התערוכה במוזיאון חיפה נזהרים מהצהרות חד-משמעיות ומציעים לראות בה “אסכולה שלישית, צפונית באופייה, שבין חבריה התקיימו קשרים מקצועיים ואישיים […]”.3 לפיכך, אין מדובר בחלופה לנרטיבים הקיימים על האמנות הישראלית של שנות ה-70, אלא בהרחבתם. בה בעת, נדמה שגם ב”אסכולה הצפונית” ניכרות השפעות בינלאומיות מן הסוג המוכר מהזירה התל-אביבית או הירושלמית של אותן שנים: הציורים והאובייקטים שיצר מיכאל גרוס מצביעים על אימוץ שפה מצומצמת ומושגית. הדפסי הרשת הצבעוניים של משה גבעתי מעידים על שיתוף הפעולה שלו עם יצחק דנציגר בפרויקט שיקום מחצבות נשר. גבעתי אינו מתבונן פסיבי בנוף, אלא יוצר פוליטי ואקטיביסטי, שהתערב יחד עם דנציגר בנוף מצולק בכרמל בניסיון לשקמו. עם זאת, משטחי הצבע, העיסוק בנוף, ממדי היצירות וההתבוננות במציאות החיצונית באמצעות צבע כרכיב הבעתי מובהק – כל אלה מבדילים בבירור את התערוכה מן התערוכות שנערכו בתל-אביב בסוף שנות ה-90.
“האופק הצפוני”, מראה הצבה, 2026, צילום: אלי פוזנר
לצדם של אמני שנות ה-70, מוצגות בתערוכה בחיפה עבודות של שלוש אמניות עכשוויות: סינטרה, קארן דולב וסיגלית לנדאו. תוספת מבורכת זו מעידה לפי האוצרים על “חשיבותה של מורשת הציור של שנות ה-70, ששלחה שורשים עמוקים לתולדות האמנות המקומית וממשיכה להזין את היצירה המקומית בעת הנוכחית […]”.4 מנקודת מבטה של סינטרה, הצגת המיצב שהכינה במיוחד לרגל התערוכה לצד חבורה נבחרת של אמנים ואמניות ארץ-ישראליים היא מקור לגאווה. בשיחה עימה, היא מדגישה עד כמה היו ציוריו של רייזמן לנקודת משען עבורה וכיצד הפך להשראה בכל הקשור בשימוש בצבע כביטוי רגשי.
בתערוכה בחיפה מציגה סינטרה את “עקבות נוף” (2026), מיצב המורכב מיצירות תלת-ממדיות עשויות בדי ציור מקופלים הצבועים בצבעי שמן, בגוונים המזוהים עם ציוריה. האובייקטים – מעין תבליטי קיר המדמים קיפולי נייר גסים – תלויים על הקיר, ומבט מרחוק מגלה את הנוף שהם יוצרים יחדיו. עבור סינטרה, אופן הצבתם מקביל במידה מסוימת לחוויית הטיפוס על הר. כל אחד מן האובייקטים נושא כותרת: “מורדות אדמה”, “מצוק”, “תצפית”, “גרם שמימי/חיזיון ורוד” ו”ענן”. הצבעוניות, יחד עם מראה הבדים המקופלים לתוך עצמם, מעניקה למכלול איכות פואטית. המרווחים בין האובייקטים מאפשרים לצופה לעצור ולבחון כל אחד מהם בנפרד ובמקביל, לחבר בדמיונו את חלקי הנוף.
איריס סינטרה, “מראה הצבה: עקבות נוף”, 2026, בתערוכה “האופק הצפוני”, צילום: אלי פוזנר
איריס סינטרה, פרט מתוך “חיזיון ורוד”, צילום: אלי פוזנר
לצד העיסוק בנוף, בבד הציור ובצבעים המאפיינים את ציוריה, הרי שבפעולת קיפול הבד, בכיווצו והפיכתו לאובייקט מקיימת סינטרה מהלך החותר אל המרחב האינסופי שהנוף הפתוח מזמן. המיצב שבו בולטים המרווחים בין תצורות הנוף השונות מדגיש גם את העובדה שהנוף הפתוח מתקיים בעיקר בדמיונו של הצופה, ואילו זה שאליו מביטה היוצרת מבוסס על צורות נפרדות, מקופלות פנימה אל תוך מצע הבד ומקיימות דיאלוג פנימי בינן לבין עצמן, בין היות הציור דו-ממדי לבין אשליית הנוף התלת-ממדי. התבוננות ממושכת ב”עקבות נוף” מציעה שהנוף הפתוח, המתואר על פני מצע הבד בציורים הרבים המוצגים בתערוכה, חוזר לחומריותו, ובמובן הזה הוא גם נוף שחסום למבט; נוף המורכב מצורות וכתמי צבע נפרדים, שהעומק הניבט ממנו מבוסס על אשליית המרחב.
עבודת הווידיאו של סיגלית לנדאו (2010), המוצגות בשני מסכים אנכיים, מתעדת את עבודתם של תושבי כפר מנדא הקוטפים אבטיחים, מעבירים אותם מיד ליד ומעמיסים אותם על משאיות. המצלמה, המכוונת אל האדמה ומתבוננת בה מלמעלה, מפנה את המבט מן הנוף הרחוק והאידילי אל הפרטים המרכיבים אותו: עבודה, גוף אנושי ותנועה. בכך היא מדגישה כי המקומי אינו רק צבע ומרחב פתוח, אלא גם בני-אדם ותרבות. האבטיח, שהפך לסימן היכר ביצירתה של לנדאו ובעיקר בעבודותיה בים המלח, מזוהה גם עם העם הפלסטיני וצבעי דגלו. בהקשר זה, העבודה מערערת על תפיסת הנוף כמרחב ניטרלי ומזכירה כי הנוף המקומי טעון תמיד גם במשמעויות פוליטיות והיסטוריות, ובראש וראשונה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני.
סדרת הציורים “אקלים” (2025) של קארן דולב מזמינה קירבה אינטימית אל פני השטח של הציור. משטחי גירי הפסטל, שבהם המעבר מגוון לגוון כמעט שאינו מורגש, מבקשים צפייה ממושכת, כזו הדומה להתבוננות בנוף: מבט השוהה, בוהה, קולט את השינויים הדקים המתחוללים בו עם חלוף הדקות והשעות. הסדרה מוצבת בין שני חלונות הפונים אל נופיה של חיפה, ופורמט הציורים מזכיר את צורתם המוארכת של החלונות הסמוכים להם. תנועת מבט כפולה זו משקפת גם את מהלך התערוכה כולה: התבוננות אל החוץ ואל הפנים בו בזמן. החוץ הוא הנוף הצפוני של הארץ; הפנים יכול להיות עולמו של היוצר, אך גם עולמו של הציור עצמו, עולם אוטונומי של צבע, אור וצורה.
“האופק הצפוני”, מראה הצבה עם “אקלים” (בצד שמאל), קארן דולב, 2025, גירי פסטל על נייר, צילום: אלי פוזנר
רחל שביט, “חלון (כחול) ותריס”, 1978, אקריליק על בד, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות
ציורה של רחל שביט “חלון (כחול) ותריס” (1978), המוצג בקרבה לעבודתה של סינטרה, מציע גם הוא מבט אחר על היחס בין ציור, אובייקט ונקודת תצפית. בציורה של שביט נראה קירו החיצוני של בניין לבן ובו חלון ותריס שצלו האפרפר-סגלגל מייצר צורת מלבן אלכסונית על פני הבד הלבן. מבחינה צורנית, עולה על הדעת סגנון ההארד-אדג’ האמריקאי, בגלל הצורות הגיאומטריות והמעברים החדים בין משטחי הצבע בציור, אך ככל שמתבוננים בציור, מתברר מצב מערער כאשר בעיני המתבוננת מתבלבלים הקיר הלבן עם מצע הציור עצמו, שהוא, כידוע, בד המתוח על מסגרת. לצד נקודת המבט החיצונית על החלון מודגשת החומריות של הציור כאובייקט תלוי על קיר המוזיאון. במובן זה, עבודתה של שביט מערערת על הגבול בין ייצוג לבין מציאות, בין חלון אל העולם לבין פני השטח של הציור עצמו. בדומה לעבודתה של סינטרה או לציוריה של דולב, גם כאן הנוף או המרחב אינם נפתחים באמת לעומק אינסופי, אלא חוזרים אל החומריות של הבד ואל המודעות לכך שהציור הוא בראש וראשונה אובייקט במרחב.
אני חושבת על כותרת התערוכה “האופק הצפוני” ועל כך שהאופק, כמו הנוף, מתקיים בעיני המתבונן בלבד, הוא תמיד תלוי נקודת מבט. ללא צופה אין אופק, אין נוף. וכך, בין המדבר לכרמל, בין מלחמה להפסקת אש, בין נוף חיצוני לפנימי, מציעה יצירתה של סינטרה בדומה לתערוכה כולה, סוג של אופק או לפחות, מרחב שבו ניתן לשהות לרגע, לנשום עמוק.
*
האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציורי הנוף בשנות ה-70 / קבוצתית
מוזיאון חיפה לאמנות
נעילה: 27.6.26
מהמם.
י.ד.
| |