גיל: 39.
מצב משפחתי: נשואה למיקה, אמא לכרמל (7) ולאמיתי (4).
איפה גדלת? גדלתי בחדרה עד גיל 18, משם המשכתי לירושלים ללימודי אמנות בבצלאל, אחרי זה יפו, ואז ניו-יורק.
השכלה: תואר ראשון באמנות פלסטית מבצלאל, תואר שני באמנות פלסטית מפרסונס, הניו-סקול. בין לבין למדתי שנה בלימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב.
כמה שנים את בחו”ל? בקיץ הקרוב אציין עשור בניו-יורק.
תחומי עיסוק: אמנות פלסטית. אני עוסקת בציור, רישום, הדפס, ובשילובים ביניהם.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: קתה קולוויץ הגרמנייה (1867–1945), שחיה שתי מלחמות עולם ושכלה בן במלחמת העולם הראשונה. האמנות שלה היא מעין ממואר ויזואלי של אמהות בזמני משבר, אקטיביזם פוליטי ומחאה בלתי מתפשרת נגד משטרים חשוכים. וגם לאורה קארה (Laure Carre), אמנית צרפתייה עכשווית שמדהימה אותי בחופש האינסופי שיש לה בתוך הציור. משיכות מכחול נונשלנטיות, איזון בין נאמנות לדימוי להפשטה ולחוסר מחויבות אליהם כאחד.
גל כהן-טל, Ghost Print, Haunted House #2
ספרי על האמנות שלך. האמנות שלי נובעת מהמקום הרגשי, הפיזי והפוליטי שאני נמצאת בו בחיים, ולכן אני רואה אותה כאירוע אבולוציוני מתמשך. גופי עבודה עוברים תהליכים והתפתחויות בעקבות אלו שאני עוברת בחיי. למשל, לפני חמש שנים, בזמן שאשתי עברה טיפולי פוריות, יצרתי סדרת עבודות סביב צלמיות נשים פרהיסטוריות, כניסיון להתחבר ולשאוב כוחות מהאמהות הקדומות שלנו. לעבור תהליך כזה, רגשי ופיזי, בזמן קורונה, במרפאת פוריות במרכז מנהטן – אזור פחות מעורר השראה וחיבור פנימה – היה לא פשוט בכלל. הפער המתסכל בין הניסיון להיקלט לבין התנאים הנוקשים (למשל, לא הורשיתי ללוות אותה ולהיכנס לטיפולים בגלל הנחיות בריאות בזמן מגפה), הפך לחומר גלם בגוף העבודה הזה. רק אספר שההיריון נקלט בניסיון שבו כן נכחתי, לאחר שהמרפאה שיחררה קצת את התנאים הנוקשים שלה.
מפה לשם – נולד לנו אמיתי, אח לכרמל. המגפה התחלפה במלחמות אינסופיות, הבית שבנינו כאן בניו-יורק נבנה על רקע החרדה ממה שקורה בישראל והקרקע שנשמטה מתחת לבית ילדותי. החוויה האמהית בזמני משבר הפכה לליבת העשייה שלי. כיום גופי העבודה שלי עוסקים ביחסים ההיברידיים בין אמהות לבית, בין הגוף הנשי למבנים פיזיים שאמורים להגן עלינו, בחוויה של להיות בית עבור אחרים בזמן שהבית שלי איננו עוד כפי שהיה. בסולידריות האמהית ובהבנה שאמהות זו חוויה אנושית חוצה גבולות, חומות ותרבויות.
מבחינה פורמלית הדימויים שלי עוסקים בגוף נשי, מבנים ארכיטקטוניים וצמחייה, ששזורים זה בזה בקומפוזיציות ומדיות משתנות. בשנים האחרונות אני עובדת יותר באופן מונוכרומטי, שנע בין שחור ללבן, לעומת תקופות עם יותר צבע.
גל כהן-טל, Ghost Print, Haunted House #4
על מה את עובדת עכשיו? כיום אני אמנית, אמא ואשת חינוך וקהילה. כל אלו משתקפים באמנות שלי באופנים שונים ובמאזנים שונים ומביאים לפרויקטים שונים – כמה פונים החוצה, לעבודה עם הקהילה, ואחרים מתמקדים בעבודת סטודיו.
בימים אלה אני עובדת על תכנון ועיצוב ציור קיר עבור מחנה קיץ Camp Twelve Trails, שיעסוק בערכים הומניטריים שונים (שמירה על כדור הארץ, כבוד לכולם, סובלנות לאחר, קבלת אורחים ועוד), ואמור לשלב גם סדנאות אמנות, כך שצוותי ההדרכה וההובלה של המחנה, יחד עם הילדים, יוכלו להתערב בציור ולקחת בו חלק.
בסטודיו אני עוסקת בהדפסים ורישומים שעניינם אמהות בזמן משבר. האמהות חיה עבורי במתח המתמיד הזה שבין עוצמה לפגיעות, בין מחסה לחשיפה. מצד אחד, היא מעשה של חוסן עמוק: העמל היומיומי של בניית עולם שמרגיש בטוח לחלוטין עבור הילד.ה, מרחב שבו הם יכולים להרגיש נראים, מוגנים וחופשיים פשוט להיות. כל-כך הרבה מהעוצמה הזו מתרחש בשקט, מאחורי הקלעים. במקביל, האמהות חושפת כמה מעט שליטה יש לנו באמת. לא משנה עד כמה אני, אנחנו, בונות את המחסה הזה – פיזי, רגשי, תרבותי – העולם שבחוץ עדיין חודר פנימה. המודעות הזו – שהאהבה אינה יכולה למנוע נזק לחלוטין – היא המקום שבו נכנסת השבריריות.
מבחינה ויזואלית, הדואליות הזו מתבטאת במה שאני מכנה “Ghost Print | Haunted House”. בתרגום חופשי לעברית: “הדפס רפאים | בית רדוף” – הדפסי מונוטייפ שאני מעבירה עליהם כמה לחיצות עד לקבלת “רוח רפאים” של הדפס, ובו אני מתערבת ברישומי גרפיט, פחם ודיו. החומריות הגרגירית והלא מושלמת יוצרת תחושה של היעלמות – הדימוי מתפוגג כמו זיכרון, או כמו בית שנמחק. הבית אינו רק רדוף רוחות, הוא עצמו רוח רפאים. הרעיון הוא לשקף מצב פסיכולוגי של אמהות בעתות משבר: ניסיון לבנות ביטחון תוך ידיעה שהוא שברירי וחמקמק. הבתים אינם מוצגים כהרוסים, אלא כמרחפים בין קיום להיעלמות, נושאים את זכרם של בתים שהיו ואינם בשל מלחמה, פליטות או שבר רגשי.
גל כהן-טל, מראה הצבה מתוך תערוכה ב-Spring Break Art Show
ממה את חיה? הוראת אמנות, הדרכת סיורי אמנות ואורבניות, הפקה ואוצרות אירועי פופ-אפ לקהילה. אני מלמדת אמנות לילדים ולמבוגרים בסטודיואים שונים בעיר (JCC, Scribble Art Workshop, Uptown Stories), כל אחד מהם הוא מרחב קהילתי ייחודי שמשרת אוכלוסיות שונות. למשל, Uptown stories זה בית-ספר לכתיבה יוצרת בוושינגטון הייטס, ששואף להעניק לילדות.ים ובני.ות נוער את הכלים, הבמה והאייג’נסי לספר את הסיפור שלהם. אני מלמדת שם visual storytelling. נוסף לכך אני מעבירה סיורי גלריות בצ’לסי וסיורים אורבניים בהיילין ובמוזיאון העיר של ניו-יורק. אני גם אוצרת אירועי פופ-אפ בשיתוף עם תמר אייזנמן, שבהם אנחנו משלבות בין סדנאות אמנות להופעות חיות ונותנות במה קולינרית לעסקים מקומיים.
למה את גרה איפה שאת גרה? כשסיימתי את הלימודים כאן, היה לי חשוב להעמיק את הקשרים ואת המקום שלי כאמנית ולא לחזור מיד לארץ. מה גם שילדתי את כרמל מיד לאחר סיום התואר השני. מעבר לכך, השתלשלות האירועים בשנים האחרונות – הקורונה, המצב הפוליטי בישראל והמלחמה – לא הובילו אותנו להניע חזרה, גם אם מעולם לא קיבלנו החלטה חד-משמעית להישאר. במובן הזה, לא היה רגע אחד ברור של בחירה, אלא תהליך מתמשך של הישארות. הקשר שלי לארץ נשאר עמוק ונוכח – ברצון, בדאגה ובלב. ועם זאת, עם הזמן נשתלו כאן שורשים באופן שהופך את האפשרות לעזוב למורכבת לא פחות.
אני גרה בוושינגטון הייטס על גבול אינווד, בקצה הצפוני של מנהטן. בניגוד לקצה הדרומי, המזוהה עם גורדי שחקים, מעוז הכלכלה, הכוח והקפיטליזם, צפון מנהטן מציעה מציאות שונה לחלוטין. זה אזור מלא משאבי טבע – פארקים, נהר ההדסון, יער טבעי מתקופת בני שבט הלנאפי. לצד זה מתקיימים כאן תחושת קהילה חזקה וחיבור עמוק לחיים עצמם – לגידול ילדים, לחברויות ולעשייה קהילתית ואמנותית משמעותית. התחושה היא של קיבוץ בסט-אפ אורבני. עבורי, זה הבית מחוץ לבית.
הסטודיו של גל כהן-טל
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? שאלה מורכבת מאוד. בתקופה שבה להיות “ישראלית” פוגש אצל אנשים כל-כך הרבה הנחות מוקדמות, סטיגמות ורגשות עזים, אני מתעקשת ליצוק לתוך הזהות הזו את הפרטיקולריות של מי שאני, כישראלית.
כאן, כמו בארץ, רק במאזנים שונים, אני פוגשת חשיבה בינארית, חלוקה לטובים ורעים, דפנסיביות מעוורת, הדחקה והצדקה של פשעי מלחמה מכל הצדדים. כמתנגדת כיבוש וכחברה בקבוצת Israelis for Peace, אני דוחה את ההשטחה הבינארית הזו על כל הסקאלה הפוליטית. הניווט שלי כישראלית, בין אם מול ישראלים כאן או בארץ ובין אם מול אמריקאים ואנשים מהקהילה הבינלאומית, זה אתגר יומיומי וקיומי. לנווט בין כל המרחבים האלה מחייב מצפן מוסרי ברור מאוד ויכולת להחזיק בהרבה אמיתות בו בזמן.
בשנתיים וחצי האחרונות אני מתעוררת כאן מדי בוקר לחדשות מזעזעות מהארץ בדיליי של שבע שעות. הרבה מאוד יכול לקרות בשבע שעות. אני מנווטת את כל זה דרך עקרונות הומניטריים ומתוך הבנה שאמפתיה אינה משאב מוגבל: להכיר בעוולות שהמדינה שלי עושה, ובו בזמן להחזיק בכאב של קהילות ישראליות ופלסטיניות – בלי ליצור סימטריות מדומיינות ביניהן ובלי להיגרר להשוואות או ללעומתיות. זו עבודה מתמשכת, כמעט אינסופית. סבל וכאב האובדן הם אוניברסליים, אך התנאים שבהם הם צומחים שונים. מאזני הכוח השונים מצמיחים הרבה מאוד אלימות וכאב שהם ייחודים לכל קהילה, אבל גם סולידריות והזדמנות לריפוי ולשינוי.
מי החברים.ות שלך שם? חוג החברים שלי מגוון ויש הרבה מעגלים חופפים בשלב הזה. יש את חברי מעולם האמנות – אמניות.ים ישראלים.ות, חברות.ים מהתואר השני, משדה האמנות, או פשוט מלהיות כאן עשור. יש את החברים שהכרנו פה בשכונה דרך המסגרות של הילדים, שהפכו להיות כמו משפחה ענקית. יש לי פה גם שתי אחיות ומשפחה מורחבת, וגם חברים לאקטיביזם בקבוצת Israeli For Peace.
גל כהן-טל, From Home Sick, Home Sereis, acrylic on canvas, 56×63 inches, 2023
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? תמיד חושבת ואף פעם (עוד) לא מרגיש כמו הרגע הנכון.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? הלימודים, ובעיקר החיים בחו”ל, הם עבורי אחד השיעורים המשמעותיים ביותר בהתפתחות המקצועית והאישית שלי. הם לימדו אותי להחזיק מורכבויות ולראות מציאות דרך פרספקטיבות מרובות ולעתים סותרות בלי למהר ליישב אותן.
המרחק מהארץ ומכל מה שמוכר יצר עבורי מרחב לבחינה מחודשת של זהות, שפה ואופני ביטוי. המפגש עם א.נשים מרקעים שונים, תרבויות שונות ותפיסות עולם מגוונות חידד את היכולת שלי להקשיב, לשאול שאלות ולהישאר פתוחה גם כשאין תשובות חד-משמעיות. זה משפיע באופן ישיר על העבודה שלי, שהפכה רגישה יותר להקשרים ושאינה נוטה להצהרות חדות או סגורות.
נוסף לכך, החיים מחוץ לאזור הנוחות דרשו ממני לפתח עצמאות, גמישות ויכולת הסתגלות, יכולות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעשייה האישית והמקצועית שלי, הן כאמנית והן בעבודה הורית, חינוכית וקהילתית. למדתי לעבוד בתוך אי-ודאות ולראות בה לא רק אתגר, אלא גם פוטנציאל ליצירה ולחיבור. כאמא גם יש לי פה שיעור ענק: מה אני רוצה לשמר ולהביא מחוויית הילדות הישראלית שלי, ומה אני רוצה להשאיר מאחור. אילו ערכים ראוי להעביר הלאה, ואילו ראוי לשנות, או אפילו לוותר עליהם לטובת ערכים חדשים.
מה תוכניותייך לעתיד הקרוב? החיים בשנים האחרונות לימדו אותי שתוכניות עתידיות זו פריבילגיה שאין לי יותר. לכן אני משתדלת מאוד להיות נוכחת בכאן ועכשיו ולהעמיק את החוויה הזו. אני מחכה שהקיץ יגיע אחרי חורף ארוך וקר מדי. להיות בחוץ כמה שיותר, להיחשף לשמש ולירוק, לטייל וליהנות מהסביבה והעשייה המיידית שלי.
מה תכתבי בגלויה הביתה? שאני מתגעגעת כל-כך וגם חרדה מאוד, שלא לומר מבועתת מכל מה שקורה.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות ה-7.10? ברור. אני חושבת שהעשייה הקהילתית והאקטביזם מלמטה זה אחד מהדברים שהכי התחדדו אצלי כבעלי משמעות.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה על ההזדמנות לעשות רפלקציה.
לאתר של גל כהן – טל לחצו כאן.
אינסטגרם: galshugon@
https://www.visionaryartcollective.com/interviews/gal-cohen?rq=gal%20cohen
משפט השבוע: “[…] אנחנו משלבות בין סדנאות אמנות להופעות חיות ונותנות במה קולינרית לעסקים מקומיים”.
ליאורה
| |