הנעדר, הנסתר והנעלם

ארנון בן-דרור: אנחנו מתכנסים כאן, יהודית, במסגרת מעין מיני-רטרוספקטיבה שלך במוזיאון ישראל, כמעט 20 שנה אחרי רטרוספקטיבה גדולה שהיתה לך במוזיאון תל אביב ב-2007. העבודות האחרונות שהצגת אז בתל-אביב היו מהסדרה “מחסום חווארה” (2008), והן סימנו את ראשית העיסוק האמנותי שלך בסוגיות אקטואליות, ובמיוחד במה שקשור לכיבוש ולמלחמה. מאז, העיסוק שלך באקטואלי הלך וגבר, ובתערוכה הנוכחית הוא מיוצג באופן מאוד בולט – מהעבודה “זרחן לבן 2” (2009) מתקופת “עופרת יצוקה”, ועד לעבודות האחרונות שנוצרו אחרי ה-7 באוקטובר. משנות ה-70, במשך יותר מ-30 שנה, גם כשהשפה האמנותית שלך היתה מאוד מקומית, עם הדיקטים למשל, הנושאים היו תמיד מ”שם” ובדרך כלל אל-זמניים – בעיקר מהמיתולוגיה או מהמסורת הנוצרית: איקרוס ודדלוס, לדה והברבור, הבשורה וכו’. ופתאום האמנות שלך עוברת לעסוק ב”כאן ועכשיו”, במקום הזה ובזמן הזה. מה הביא למפנה הזה?

יהודית לוין: אני לא השתניתי, אבל האמנות שאני עושה היא לא כל-כך בשליטתי, האמנות שולטת בי, תודה לאל, והיא קשורה תמיד לחיים שלי, ובמובן הזה יש לי חיים מעניינים כי אני נותנת לדבר הזה לצאת. בחיים הפרטיים שלי הייתי צריכה לעבור מלחמה קשה ונורא חשובה. הייתי צריכה להילחם באח שלי בבית-משפט על הבית שלי. אחרי 12 שנים של משפט, קיבלתי את הבית שרציתי וחלקת אדמה קטנה. אז תפסתי שהמלחמה שלי על המקום היא כמו המלחמה של הפלסטינים. זאת אומרת, אני הפלסטינים, ואח שלי, עם כל המשאבים שלו, הוא ישראל. זה הוביל אותי להצטרף לקבוצה של אנשים שנלחמים עבור מדינה פלסטינית, וגם האמנות שלי התחילה לעסוק בזה, כי זה נוגע בי וכי המערכה עדיין לא תמה.

אחת העבודות הראשונות בכיוון הזה היתה באמת “זרחן לבן”. החומר הזה, שהצבא הטיל על עזה, ברגע שהוא נוגע בך זה לא יוצא, אי-אפשר לנקות אותו, זה יוצא רק מהצד השני של הגוף. מאז המשכתי בכיוון הזה. גם העבודה שלי “הרצל חסר” (2011), שמופיעה כאן לידנו, קשורה לזה: זאת אומרת, הרצל הוא חסר כי הדברים לא הסתדרו טוב כמו שהוא ציפה.

יהודית לוין, זרחן לבן 2, 2009, אקריליק על בד, אוסף האמנית, © מוזיאון ישראל, ירושלים, צילום: יותם פרום

בן-דרור: בחדר האחרון של התערוכה אנחנו פוגשים את הציורים האחרונים שלך, שנוצרו בתקופת המלחמה. בציורים האלה אנחנו רואים אינטנסיפיקציה של מתח, שתמיד התקיים בעבודות שלך, בין פיגורציה להפשטה. את פועלת באזור דמדומים כזה, בין דימוי מופשט לפיגורטיבי, “הולכת על זווית”, אם לצטט עבודה מוקדמת שלך. ובתווך הזה לכותרות תמיד היה תפקיד חשוב אצלך, גם בדיקטים. למעשה, קשה לי לחשוב על אמן שהכותרת ממלאת אצלו כזה תפקיד מרכזי בחוויה של הצופה. אנחנו הרבה פעמים מתבוננים בעבודה שלך, אז קוראים את כותרת העבודה, ואחר-כך כבר לא יכולים לראות שוב אותו הדבר. בעבודות האחרונות הצורות הולכות ונעשות מופשטות כמעט לחלוטין, ורק הכותרות עושות להן איזו קונקרטיזציה, בדרך כלל קשה מאוד. למשל, בעבודות אחרונות כמו “ג’ינג’ים” (2024) או “פייטה להרוגי הנובה” (2023), כשהצורות הופכות לקורבנות מלחמה. מה המקום של הכותרת בשבילך ומתי היא מתגבשת בתהליך העבודה?

לוין: הכותרת תמיד ניתנות בסוף. אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בציור כשאני מתחילה לעבוד. אני עובדת כי אני מרגישה משהו, אבל אני לא יודעת לאן זה ייקח אותי, ואם זה בכלל ייקח אותי. אני חושבת שמה שהכי מעניין אותי בחיים – אסור לי כל-כך לדבר על זה – זה העניין של אמונה, כמו אמונה באלוהים אפילו. כשאני לא אני, כשאין לי את כל האגו, אז קורית עבודה. ופתאום השם שלה ניתן לי. פתאום אני עוצרת ואומרת, “אופס, זה זה”. למשל, התמונה שמאחורינו נקראת “איקרוס” (2011), אבל זה התחיל מזה שבאותה תקופה התחלתי לצייר עיגולים. כשנודע לי לראשונה שיש לי פרקינסון, פחדתי שלא אצליח לעשות עיגול, אז רציתי לנסות. אבל פתאום תפסתי שזה משהו הרבה יותר חשוב – העיגול הפך לראש של איקרוס, ואז הוספתי את הכנפיים, ואת הים, והעיגול הנוסף זו השמש. או נגיד בעבודה “פורטרט 3” (2015), שתלויה כאן לידנו, יצא לי היטלר, אבל ממש לא תיכננתי שייצא לי היטלר. זה נשמע כמו איזה עניין מיסטי, אבל ככה זה יוצא כל פעם.

יהודית לוין, ג’ינג’ים, 2024, אקריליק על בד, אוסף האמנית, © מוזיאון ישראל, ירושלים, צילום: יותם פרום

בן-דרור: זה מעניין שאת אומרת שזה יצא בלי שתיכננת, שככה פתאום ראית את היטלר, כי אני קראתי את העבודה הזו כאיזה זיקוק מאוד מדויק של המתח הזה שדיברתי עליו בין הפשטה לפיגורציה. כלומר, זה לגמרי צורות מופשטות, הכי פשוטות שיש, אבל בו בזמן זה גם לגמרי היטלר. יותר מזה, זה הריבוע השחור. ומה מלביץ’ ביקש עם הריבוע השחור שלו? שהאמנות תתנתק לגמרי מהמציאות האובייקטיבית, שיהיו לה חיים משלה. ואת כאילו אומרת, האמנות לא יכולה להתנתק מהמציאות. מאחורי כל ציור מופשט מסתתרת האימה של המציאות.

לוין: נכון, זה בדיוק מה שהבנת, זה בדיוק הדבר. האמת, אפילו לא חשבתי על מלביץ’, אבל עכשיו שאתה אומר את זה… בכל מקרה, כשזה יצא מתוך הצורות, גם אני נדהמתי.

בן-דרור: ועשית סדרה של שישה כאלה?

לוין: כן, שישה היטלרים. וזה הוצג במוזיאון אורי ורמי נחושתן באשדות-יעקב. בוא נאמר, מתוך 100 אנשים, רק שבעה רואים מיד את הדימוי, כל היתר – לוקח להם זמן. ויש כאלה שבכלל לא רוצים לראות.

יהודית לוין, מראה הצבה מתוך התערוכה, © מוזיאון ישראל ירושלים, צילום: זוהר שמש

בן-דרור: בהקשר הזה, אני רוצה להעלות את הכותרת שנתתי לשיחה הזאת: “הנעדר, הנסתר והנעלם”. בטקסט ששרה בריטברג-סמל כתבה עלייך בשנות ה-80,¹ היא מבדילה אותך מאמנים אחרים של מה שהיא מכנה “אסכולת הדיקט”, כמו רפי לביא, גרבוז, שלזניאק, במובן הזה שאצלך הצד הנפשי והרגשי בולט, בעוד שאצלם היה משהו יותר שכלתני. אני חושב שאצל רפי המודוס הרגשי הוא הרבה פעמים של אירוניה מסוימת, אצל גרבוז יש הומור, ואצלך באמת העבודות אופיינו תמיד באיזו סוג של כנות. ויחד עם זאת, תמיד יש גם תחושה שאת מסתירה, שאולי את מחסירה משהו. חושפת טפחיים ומכסה טפח, אולי. הקיר הריק בדיקטים, הטשטוש של הדמויות, של תווי הפנים, או ההחסרה, למשל, בדיוקן של הרצל.

זה בא לידי ביטוי מאוד חזק גם באחת מהעבודות הראשונות שלך, זו שפותחת את התערוכה הנוכחית, “באמת ובתמים” (1975). כשדיברנו לפני כמה שנים במסגרת הפודקאסט “דברים בעולם”,² שהנחיתי יחד עם עידו גורדון, אמרתי לך שהרגשתי שזו עבודה של מי שיוצאת מבית-ספר לאמנות ואומרת: “אמנות עושים באמת ובתמים” – אמירה שמבטאת איזו חתירה לכנות גדולה. ויחד עם זאת, הפתקים האלה מודבקים על הדיוקן שלך ומסתירים אותו. אנחנו לא רואים אותך אף פעם. אנחנו רואים חלק ממך, רק טפח, קצת. אולי את יכולה להרחיב על העניין הזה של ההסתרה? האם זו איזושהי תחושה שלך שהאמנות לא יכולה להראות הכל? שהיא תמיד חלקית, מקוטעת, חסרה?

לוין: לא, אני לא מקבלת את זה. אני חושבת שבאמנות אני חושפת הכל. בעבודה “באמת ובתמים”, הפנים שלי עם הפתקים עליהם – זו האמת. אני לא אוהבת את המלה להסתיר ואני לא מסתירה שם כלום, אני נותנת. אם הפנים שלי היו בלי ההסתר, אז זה פשוט לא היה מעניין. כשאני שמה את הפתק הזה על הפנים, אני לא מסתירה, זה הדבר עצמו.

יותר מזה, אולי אני אגיד את זה עכשיו: אני לא אוהבת שמדברים על הציור, כי אף פעם לא יביאו את כולו. הציור מביא את עצמו. זהו. סליחה שאני אומרת את זה, כי אני נורא אוהבת את מה שאתה אומר על אמנות, אבל בעצם אני יודעת שהציור זה הדבר. יש פה עכשיו במוזיאון ישראל למשל את התערוכה של לאה ניקל. היא מופלאה. אני לא יכולה לדבר עליה, אני רק יכולה להגיד שכשבאתי לראות את התערוכה אפילו לא היה לי חשק לראות, אבל בכל זאת התיישבתי שם ופתאום קיבלתי מהציורים פשוט אושר, ואני לא יודעת להגיד אותו, אני פשוט מרגישה אותו. וזה מה שאני חושבת – להרגיש, כדאי לכם (לקהל). להרגיש מציאות. להתחיל למלל את הציור – זה חבל. לא צריך לדבר, צריך להרגיש.

יהודית לוין, אפגנית מִקָדימה, 2002, אקריליק על בד, אוסף מיכל בוטון ואבירם כץ, תל־אביב, © סיגל קולטון

בגלל זה גם חשוב לי שהציורים שלי יהיו תלויים תמיד 20 סנטימטר מהרצפה, ולא חצי מטר כמו שנהוג וכמו שהתעקשו לתלות כאן בתערוכה. גם כשאני מציירת, הציור עומד על הרצפה תמיד ואני מרגישה אותו גוף אל גוף, ואני רוצה שהצופים גם ירגישו את זה בגוף. אני לא אוהבת שמסתכלים על אמנות מלמטה כאילו היא קדושה; היא לא קדושה. היא מדברת בשפת אדם, וכדאי שזה יהיה הכי קרוב לאדם, כאילו גוף אל גוף, בטן אל בטן, משהו כזה.

בן-דרור: באמת אחרי העבודות המוקדמות שעשית בשנות ה-70, שהיו במדיום של צילום ובסקייל הרבה יותר אינטימי, עברת מהר לממדים גדולים. הפרופורציות של הדמויות בעבודות שלך הן הרבה פעמים אנושיות. הראש של הרצל, נאמר, הוא בערך בגודל אמיתי, אולי אפילו קצת יותר מראש אדם. זאת אומרת, החוויה הפיזית מול הציור מונכחת אצלך גם באופן הזה.

לוין: זה מאוד חשוב לי, כן.

בן-דרור: ואם נכנסנו לדיון קצת יותר פורמליסטי, אני רוצה לחזור לדיקטים. אחד החידושים הגדולים שלך עם הדיקטים בשנות ה-80 היה המעבר הזה מהיגיון של “תמונה”, של אובייקט אחוד, להגיון של “הצבה” או איזו קונסטלציה. זאת אומרת, הדיקט הוא גם מצע לציור אצלך, אבל הוא גם הופך בעצמו לחומר פיסולי שנחתך ומאורגן בקומפוזיציות על קיר. גבולות העבודה לא ניתנים מראש, כבציור, אלא גבולות הצורה הן גבולות העבודה, בדומה לפיסול. ואז יש לנו בעצם גם ציור על דיקט וגם מעין פיסול בדיקט, וזה יוצר עוד איזו רמה של מורכבות קומפוזיציונית מעבר למה שהכרנו אצל רפי, כשהדיקט שימש רק כמצע רבוע נתון.

יהודית לוין, מראה הצבה מתוך התערוכה, © מוזיאון ישראל ירושלים, צילום: זוהר שמש

אבל אחרי שהגעת לרמה כזו של שכלול השפה האמנותית שלך, פתאום עשית איזה סוויץ’ מאוד גדול וחזרת למדיום מסורתי של אקריליק על בד. זה התחיל בניו-יורק בשנות ה-80 עם בדים מופשטים לגמרי, ומאז פחות או יותר במשך 40 שנה את עובדת אך ורק במדיום של ציור. וזה למרות שבראיונות מוקדמים שלך נהגת לומר שאת את לא מרגישה “ציירת”. לא דיגדג לך לחזור לעבוד בפיסול, בחומר, או עם צילום, באיזשהו שלב?

לוין: כן, דיגדג לי, אבל נראה לי שהגעתי מסיבות טובות לציור, שהוא בעצם המדיום הכי פשוט שיש, בלי שום יומרה. אני הולכת אליו הכי פשוט ובלי שום יפיוף, אבל לכן הוא גם הכי נכון והכי אמיתי. לפעמים זה קורה בשנייה, כשאני מגיעה לדבר שאני יודעת שאסור לי לגעת בו, ולפעמים זה לוקח חודשים, וזה מה שמעניין בעיניי. זאת אומרת, במקום שכולם מתעסקים בו – בציור – להביא משהו שהוא הכי מדויק והכי פשוט.

בן-דרור: הפשטות הזו באה לידי ביטוי גם בקומפוזיציות שלך, שהולכות ונהיות יותר ויותר בסיסיות. אם נלך לציור “אפגנית מקדימה” (2002), למשל, אנחנו רואים פשוט דמות אחת בכחול במרכז הבד. זה מאוד שונה מהמורכבות הקומפוזיציונית שאיפיינה את הדיקטים. יש לך גם סדרות, כמו ה”אדומות” (1996), שהן כולן בצבע אחד. ואני נזכר במשהו שסיפרת לנו בשיחה ב”דברים בעולם” – שאחד התרגילים הראשונים שהיית נותנת לסטודנטים שלך במדרשה, כשלימדת את יסודות הציור, היה לצייר ציור הכי קרוב ללבן.

יהודית לוין, תחילת היום, 1985, אקריליק על עץ לבוד, מוזיאון תל אביב לאמנות: רכישה בתרומת הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע”מ, © מוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: סיגל קולטון

לוין: כן, אני יכולה גם לספר קצת על התרגיל הזה. צורת הלימוד שלי די מבוססת על רפי לביא, שהיה מורה שלי, אבל אני עושה את זה בדרך שלי. רפי לביא השתמש בכפפות אגרוף כשהוא לימד, ואני כאילו משתמשת בכפפות רכות יותר, אבל לפי דעתי הייתי חמורה יותר ממנו, כי דרשתי דברים מסוימים מהתלמידים שהוא לא דרש. למשל בתרגיל שאתה מספר עליו, ביקשתי מהם להגיע למקום שבו הצבע מת או גוסס בלבן, ואחת התלמידות התחילה לבכות. אז אמרתי לה: את לא צריכה לעשות את התרגיל, את כבר עשית אותו הרגע.

בן-דרור: זה מזכיר לי משהו שקראתי בראיון איתך שנותר אצלי כאיזה סוג של חידה. בשיחה עם עפרה ריזנפלד, במסגרת תערוכה שלך במוזיאון רמת גן ב-1989, אמרת:

“בפייס גלרי בניו-יורק ראיתי עבודות אחרונות של רותקו. הכמעט איננו, הכלום הזה שבעבודות שלו, הוא מה שמעניין אותי. אני מוכנה לעמוד מאחורי הכלום הזה, ועליו אני מוכנה לעבוד לילות שלמים, רק שייראה ככלום ויעביר את הכלום הנפלא. בלי יומרה, או העמדת פנים, או חשיבות מעבר לפשוט ביותר”.³

אז אני רוצה לשאול: האמנות זה כלום או שזה הכל?

לוין: כן.

בן-דרור: גם וגם?

לוין: בדיוק.

בן-דרור: או.קיי, הבנתי הכל. או כלום.

*

השיחה המובאת כאן היא גרסה ערוכה של שיחה שהתקיימה ב-13.2.2026 במסגרת התערוכה.

*

מחר יום חדש / יהודית לוין

מוזיאון ישראל, ירושלים

נעילה: 31.8.26