“שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים”. 1
כך כותבת לאה גולדברג (1970-1911) בדפי יומנה בעת שהייתה ברומא ב–29.7.1966. הציור שימש עבורה דרך בריחה לעולם ממשי יותר מעיסוקה בכתיבה.2 פעולת האמנות שהייתה תחליף לשימוש במילים אפשרה לגולדברג את השקט המשמעותי ואת נועם הזמן, שהדברים האחרים בהם עסקה ושאותם היא מכנה “בעלי תכלית” – לא אפשרו. בשנים אלו ציירה גולדברג ללא הרף; ואת העשייה הזו שהעניקה לה את תחושת השקט, היא כינתה “גנבת זמן” ובהקצנה אף “גנבת הדעת”.3
נולי עומר בוחרת להתייחס בעבודתה אל המחזור ‘הסתכלות בדבורה’ שכתבה גולדברג בשנת 1962,4 ביחס לביקורת שהפנו מבקרי ומשוררי הדור הצעיר אל כתיבתה שנתפסה בעיניהם קונבנציונלית וחסרה בעומק הגות. שירי המחזור של גולדברג, שבעקבותיהם יוצרת עומר, אינם חותרים אחר מוסר השכל או אמת אחת, אלא שהם מעין וידוי של משוררת דעתנית שתש כוחה. “הסתכלות בדבורה” מבטאת פחד ממשי ומטפורי ובה בעת את רצונה של גולדברג לנקום במקטרגיה הרואים בעצמם קובעי הטעם. הדבורה של גולדברג מנותקת מהטבע ומצויה בסביבה אורבנית-מלאכותית. כנפיה מסתתרות בעת שהיא ניצבת מבוהלת מחוץ לשמשת חלון מוארת באור קר, המפרידה בינה לבין יושבי החדר המאוימים מעקיצתה. מצד אחד זו דבורה זקנה וחלשה המאותתת על מצב מצוקה, ומצד שני היא מלכה המכירה בערך עצמה. השיר האובייקטיבי לכאורה, העוסק בדבורה, פוער פתח אל עולמה של המחברת המצויה במשבר טראומטי.
נולי עומר, הסתכלות בדבורה, רקמה, 344X40ס”מ, 2025, צילום: אדווה דרורי
רחשי ליבה החשופים של המשוררת שהתרוקנה מכוחותיה הניעו את עומר, שמצטרפת אל המחזור ומבצעת את פעולת הכתיבה באמצעות תך. היא יוצרת רקמה הכוללת את מילות המחזור במלואן; וניבטת כרישום המתרגם את הפואטיקה לממד חומרי, המעניק מקום למילים. הפעולה החזרתית, הגדושה והעמלנית על מצע הטקסטיל הארוך, הופכת את הטקסט לפעולה גופנית וחזותית מתמשכת. רקמת השיר מפעילה קריאה איטית, קשובה ומדיטטיבית, והחיבור בין החוטים יוצר שפה.
הכתיבה הסיבית-חומרית בעבודת הרקמה של עומר מאפשרת את השילוב בין הצבעוניות העזה לבין הרכות של החוטים. לדבריה מדובר בקונטרפונקט לקונפליקטים אנושיים ולמצבי קיום שמצויים בהם גם הכאב, הפגיעות והסבל. שכן, פעמים רבות דווקא הרוך המתקיים באופי הטקסטילי מנוגד לתכנים המובעים בעבודות.5 כך, “הסתכלות בדבורה” של עומר מציגה את מורכבותו של הסיפור הטעון של גולדברג השזור בין חוטיה, שגודשים את מצע הטקסטיל.
שנת 1965 היא השנה בה נובע הדחף האינטנסיבי של גולדברג לציור ובמקביל היא ממעטת לפרסם את שיריה החדשים. ייתכנו מספר סיבות לכך והראשונה שבהן נובעת מאותה ביקורת מזלזלת שבעקבותיה כתבה גולדברג את “הסתכלות בדבורה”.6 סיבות אחרות עולות מתחושת המיצוי של גולדברג על רקע מקצועי, שברון לב בעקבות אהבה שלא מומשה וביקור באמסטרדם בשנת 1963 שעורר חוויות ציוריות.7
לאה גולדברג, קולאז’,50X35ס”מ, 1969-1968 [בקירוב]
הציור לא היה זר עד אז לגולדברג שלמדה אמנות וציירה עוד מימי ילדותה ומתקופת נעוריה. בדפי יומנה משנת 1925 היא מציינת: “[…] יש לי פנטזיה: אני מתארת לי שאהיה אולי איזה פעם ציירת”.8 לימים, בשנת 1965, היא כינתה את אותה פנטזיה “תחביב חדש”9 ואותו תחביב הפך למרכז יצירתה בשנים הבאות. גולדברג רשמה יום יום בעקשנות ובהתמדה; ויישמה את היצירה על מצעי עבודה מגוונים החל מבלוק הציור הבנאלי וכלה בציור על גבי הזמנות שקיבלה לאירועים שונים. אל הקולאז’ היא הגיעה במקרה ודווקא מתוך בקשת מפלט מפעילות אינטנסיבית של רישום בטוש. במכתב שכתבה לחברתה אילזבה בשנת 1968 היא מספרת שמצאה נחמה בעבודתה על הקולאז’ים; ששימשו מעין אפשרות צלילה לעשייה שהשכיחה את שאר ההתמודדויות שליוו אותה ביום-יום.10
הקולאז’ של גולדברג – גדוש השכבות והפרטים שנעים בין הפנטזיה לבין המציאות, מבנה הקומפוזיציות, ההבעה האקספרסיבית והעושר הצבעוני – היה עבורה מרחב פואטי-נפשי. עבודות אלו, העוסקות גם בדיוקנה העצמי ומשלבות בין הפיגורטיבי לבין המופשט, מנכיחות סצנות חידתיות. ניתן לנסות ולפענח אותן באמצעות הקשרים מקומיים ומודרניים (בהם האמנות), ובסיועם של סמלים מתוך מקורות יהודיים ומתוך האיקונוגרפיה הנוצרית, שגולדברג דוגמת ומניחה על המצע. לצידן של דמויות ממוסכות ובהן דמותה שלה, ניבט למשל מראהו של מנזר אפרורי ומעליו ירח מואר. עבודותיה הן מעין מחזה השוזר בין הפנים לבין החוץ, בין הדמיון לבין המציאות ובין המקומי לבין זה המרוחק.
בשונה מהספרות, שימשה פעולת האמנות עבור גולדברג, את הבריחה אל עולם ממשי.11 בדומה ליומניה האישיים שהם מעין צורת התבוננות בעולם, כך עבודות האמנות שלה מורכבות משברי מציאות.12 עבודותיה הן מעין הרהורים חזותיים המגיחים מתוך קשב לעולם ולמה שחומק לעיתים ומצוי בין הדברים. אצל גולדברג, שידעה היטב את שפת המטפורה, יצירת האמנות היא בין השאר עקבה של תנועה נפשית. אולי כמו התחושה שמגיחה רגע לפני שתהפוך למילה.
לאה גולדברג, רישום בדיו, 31X21ס”מ
בשנת 1967 איירה גולדברג את הגרסה השלישית לספרה המפוזר מכפר אז”ר. האיורים מנכיחים חוויה קיומית המתמקדת בדמותו המנותקת של המפוזר שמנסה להתמודד בין הכאוס המצוי בעולמו לבין הרצון להשתלב במציאות המאורגנת לכאורה. ברישום קווי ועבה מדגישה גולדברג את האיש המבולבל ששואל: “ישנתי כבר או שכבתי זה עתה?”.13 מיכל בקי מספרת שבשנים 2025-2024 היא עבדה על סדרה גדולה בסדנת ההדפס בירושלים. “ניסיתי לדייק איזה צירוף צבעים שהסתובב לי בראש”, היא אומרת, “עשיתי הרבה ניסיונות, ורק בעת ההדפסה הבנתי שאני מחפשת את הצבעוניות של ‘המפוזר מכפר אז”ר’: כתמי צהוב, תכלת, ורוד, עם רישומי קו כהים עליהם”. בקי מספרת שתמיד חשה בקשר חזק אל הספר הזה ואל איוריו: “האיש המתעטש שגולדברג איירה, שקווקווי שפריץ נזלת עפים מאפו השפיע עליי מאוד, ואני חושבת שהתגלגל באין-סוף סימונים של נשיפה, הקאה והשתנה בציוריי לאורך השנים”.14
הקשר לאיוריה של גולדברג בספר “המפוזר מכפר אז”ר” עליו מספרת בקי, עולה למשל מהעבודה שכותרתה “תאימות לאחור”, ממנה ניבטת דמות מבולבלת ההולכת קדימה ומסתכלת לאחור. מראה פניה נואש וידיה מתפתלות וסבוכות זו בזו בחוסר נוחות ותיאום. כך בסדרת עבודות בצבע או באלו המנגידות בין שחור, לבן ואפור ובאמצעות קומפוזיציות שאינן צפויות, מזקקת בקי תמציות של קיום וחוויות אנושיות. האובייקטים המצויים על המצע יוצרים מעין חוקי משחק המשלבים בין המרומז-המופשט לבין הדימוי הגלוי. עבודותיה מציפות את המתח הפנימי ואת הפגיעות שמתקיימים בדמות המרוכזת במעשיה או בין דמויות השלובות זו בזו. בהטענת המצע בנוכחות גופנית מתעתעת, באקספרסיביות ובתנועתיות ערה, ובשילוב שבין הטרגי לבין הקומי מציגה בקי פרגמנטים מתוך דרמה קיומית.
מיכל בקי, תאימות לאחור, צבע תעשייתי, דיו ואקריליק על נייר, 2008 32X26ס”מ, צילום: אבי אמסלם
העבודות החומריות והרב שכבתיות של בקי מתארות מעין סצנות סיפוריות-אנושיות. לרוב אלו סיפורים מקריים, שכן היא עובדת בלא תכנון מוקדם. מהעבודות ניבטות דמויות או אברי גוף בקלוז אפ, שקורה להם משהו בתהליך העבודה, מקרי לעיתים. למשל בעבודה שכותרתה “נהייתי פיל”, שלפתע צומח לדמות חדק. במחשבה על חיבור נוסף שאני מזהה לעבודותיה של גולדברג, אני אומרת לבקי שציורי הצבע שלה הם קולאז’יסטים. היא מסכימה איתי ומציינת שייתכן שזה נובע מתוך פערי הזמן, שכן היא עשויה לשוב לציור שהחלה לפני כמה שנים ולהוסיף בו כתם. אז הופך המצע למעין ערמה שתכני ההווה שבה מוסרים דרישת שלום אל העבר.
בקי מגרדת וחורטת בשכבות המצע ודברים מגיחים. היא בה בעת פוצעת את המשטח ומגנה עליו ומצויה במעין משא ומתן שבין כיסוי לחשיפה. בין עבודות הצבע של בקי לבין עבודות הקולאז’ עזות הצבע של גולדברג, מתבטאת זיקה גם מתוך המקום שמשלב בין הפיגורטיבי לאבסטרקטי. זאת בשונה מרישומיה של גולדברג שלרוב אין בהם מן המופשט. ממד נוסף עולה בעקבות המקריות המתרחשת בתהליכי העבודה, שלפיה גולדברג מספרת שחתיכת הנייר מגלה לה את האפשרויות הטמונות בה,15 במקביל לפער הזמן שמניע את בקי להוסיף שכבות ובה בעת לפעור בהן חרכים, שהם כפתח לאפשרויות חדשות ומקריות.
ב- 5.1.1941 כותבת גולדברג ביומנה: “האומץ לחולין שלי אזל לאיטו, אני זקוקה לפחות להפסקה חגיגית”.16 במסה ׳האומץ לחולין׳ שראתה אור בשנת 1938 עוסקת גולדברג בזיקה בין הקיום החלקי, היום-יומי, ובין השאיפה לשלמות. זו הדרך שלפיה עשויה להתקיים ׳הסינתזה האנושית הגדולה׳ והנהגתם של חיים אתיים נאותים בעתות של משבר.17 המפגש המדומיין בין גולדברג, בקי ועומר מציע את אותה הפסקה חגיגית המגיבה אל השקיעה המדשדשת ובאה בשדותיה של ממשות.
* העבודות של לאה גולדברג הושאלו באדיבות מכון גנזים, אגודת הסופרים העברים. תודות להילה צור ולאדיבה גפן על הליווי ועל הקשב. תודות למנהל העיזבון, עו”ד יאיר לנדאו שנתן את ברכת הדרך ולפרופ’ יוסף דרורי שיצר את החיבור.
