איפה אנחנו?
סטודיו משלך שוכן ברחוב כ”ט בנובמבר 10 בירושלים, בבניין של שתי קומות שנבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20. המבנה נמצא בין שכונת טלביה למושבה הגרמנית, ליד בית הנסן, תיאטרון ירושלים ומוזיאון האסלאם.
קצת היסטוריה
המבנה הוקם על-ידי משפחת סלמאן הערבית-נוצרית, באזור שהתפתח בתקופת המנדט הבריטי. בשנות ה-40 היה הבית מעונו של הנרי גרני, מזכיר הממשלה הבריטית האחרון בארץ-ישראל. לאחר מלחמת העצמאות עבר הבית לרשות עיריית ירושלים, שהעמידה אותו לרשות הצייר פנחס ליטבינובסקי, שהתגורר בו כ-40 שנה עד לפטירתו בשנת 1985. לאחר מותו נותר הבית על כל תכולתו סגור במשך עשרות שנים, עד לפתיחתו מחדש בשנת 2020 כמשכנו של מרכז סטודיו משלך.
המתחם עבר שיפוצים רבים, וכיום הוא כולל שלושה חללי תצוגה, מרחב לתוכנית שהות-אמן (רזידנסי), כיתה-סדנה, משרד, חנות עיצוב המתמקדת ביצירה נשית מקומית ובית-קפה המשמש מקום מפגש קהילתי.
תולדות האמנות
סטודיו משלך הוקם בשנת 2009 כיוזמה אקטיביסטית לקידום אמניות מהחברה הדתית על גווניה השונים בעולם האמנות הישראלי. היוזמה פעלה בתחילה ללא חלל קבוע, וחברות היוזמה הציגו כקולקטיב במקומות שונים בארץ, בין היתר במשכן לאמנות בעין-חרוד. בשנת 2015 החל סטודיו משלך לפעול במקלט שהוסב לגלריה בשכונת הקטמונים בירושלים, ובשנת 2020 עבר לבית קבע, בבית פנחס ליטבינובסקי. מאז 2020 מוצגות בחלל תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות של אמניות מכלל הקבוצות השונות בחברה בישראל, והוא משקף את מגוון הזהויות הפועלות בשדה האמנות המקומי.
הנפשות הפועלות
ציפי מזרחי, מנהלת המרכז, ייסדה את סטודיו משלך בשנת 2009. מיטל מנור היא האוצרת והמנהלת האמנותית מאז 2020 ומנהלת את כל פעילות האמנות במתחם.

מראה הצבה בתערוכה ‘שפת הכלים המשולבים׳, זינב גריביע, 2026 צילום, לנה גומון
תערוכות בולטות
“שפת הכלים המשולבים”, זינב גריביע, פברואר 2026
בלב התערוכה הוצב מיצב שנוצר במיוחד לחלל התצוגה של סטודיו משלך והורכב מכלי קיבול מקרמיקה שעליהם שולבו רקמות בדואיות ודגמים שצוירו ביד. התקבצות הכלים בחלל רמזה על נוכחות אנושית נעדרת, ובה בעת האנישה אותם כרמז למשפחה, קהילה, אירוח והכנסת אורחים. כך הפכה ההצבה למרחב שבו מלאכת היד חורגת מגבולות האובייקט והופכת לביטוי של יחד חברתי, נדיבות ושותפות תרבותית.
“לוכדת החלומות”, רייצ’ל רוטנברג, פברואר 2026
רייצ’ל רוטנברג היא פסלת ישראלית-קנדית-אמריקאית וזוכת Guggenheim Fellowship לשנת 2023. בשנים האחרונות העתיקה את חייה לישראל. בתערוכה היא מציגה גוף עבודות שנוצר בישראל בשלוש השנים האחרונות, הבוחן יחסים בין חומריות לחוויה פנימית. פסליה, העשויים מעץ ארז שמקורו בקנדה לצד חוטי מתכת וברזל, נבנים בתהליך של רישום במרחב ומתגבשים לצורות אורגניות, עדינות ורבת עוצמה בו בזמן. שם התערוכה, “לוכדת החלומות”, מציע את הפסל כמרחב של סינון, הגנה ואפשרות, ומזמין שהות והתבוננות בתוך מציאות של אי-ודאות.

מראה הצבה בתערוכה ‘לוכדת החלומות’, רייצ׳ל רוטנברג, 2026. צילום, לנה גומון
“מי כסף ואדמת כוכבים”, סופי ברזון מקאי, ינואר–אפריל 2024
תערוכת היחיד של סופי ברזון מקאי נפתחה שלושה חודשים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. נקודת המוצא לתערוכה היתה ביתה של האמנית בקיבוץ בארי, אשר הוחרב, והיא ומשפחתה הפכו בן-רגע לניצולים ומפונים. למרות הטלטלה האישית, המשיכה ברזון מקאי לעבוד על התערוכה, שהוצבה כמיצב צילומי בכל חללי הגלריה ועסקה בשאלות של בית, זיכרון, שבר והתמרה. העבודות, שרובן צולמו בסלון ביתה במהלך שלוש שנים, קיבלו לאחר האסון משמעות חדשה וטעונה. בתצלומים נראים בני משפחתה לצד חיות אלגוריות מסיפור ילדים אהוב, והמוכר והיומיומי נטען במבט חדש לאחר שההווה פרץ באחת אל תוך המרחב הביתי. המיצב העדין והמורכב נגע באנשים רבים והפך לעדות אילמת לשבר, לגעגוע ולכוחה של האמנות לשאת מציאות טראומטית.
“(לא) מקום אחר”, אנה פרומצ’נקו, מרץ–יולי 2023
אנה פרומצ’נקו יצרה מיצב תלוי-מקום הממשיך את עיסוקה בכוורות, שהחל עם גילוי כוורות ישנות בחצר ביתה. התערוכה הורכבה ממיצב צילומי גדול ממדים של כוורת שהוגדלה פי עשרה לכדי נוף גיאולוגי. לצדו הוצב טוטם עשוי כוורות, שמתוכו בקע מיצב וידיאו פיסולי שהתבסס על בינה מלאכותית. האמנית הזינה לתוכנת הבינה המלאכותית שורות מתוך שיר שכתבה על הדבורים, ומהן נוצרו הדימויים הוויזואליים שהופיעו בעבודה. הדבורים עצמן תיפקדו במיצב כנעדרות-נוכחות, מותירות את “טביעת הכנף” שלהן בכל פינה. באמצעותן בחנה פרומצ’נקו שאלות של בית והעדר, ייצוג ומקום, עירערה את אופן המבט של הצופה והזמינה התבוננות מחודשת במוכר וביומיומי.
“נשות הבית”, מקבץ של שלוש תערוכות: “צאי”, תמר לב-און; “האטלייה”, דנה יואלי; “Looking at the Sun”, נטע מוזס
מקבץ התערוכות “נשות הבית” המשיך את העיסוק הביוגרפי בחומרים שמהם בנוי הבית. הביוגרפיה של ליטבינובסקי מזכירה לרוב את סיפור עלייתו ארצה ואת הקריירה המפוארת שלו, שנשכחה עם השנים, אך כמעט לא הזכירה את הנשים בחייו. ב”נשות הבית” התייחסו האמניות לפרטים ביוגרפיים הללו, שחילחלו לאורך השנים אל תוך הבית, שעמד ריק 35 שנה עד לכניסה של סטודיו משלך.
תמר לב-און התחקתה אחר סיפור התפאורה שיצר ליטבינובסקי למחזה “הדיבוק” בתיאטרון הבימה בשנת 1926, שהושמדה כנראה ונמצא לה תיעוד רק בשני תצלומים. אל התפאורה הכניסה האמנית את דמותה בצורת הדיבוק, מנכסת ומעטרת את גופה בעיטורים שצייר ליטבינובסקי עבור המחזה ושולבו בתוך הבית בעבודות צילום ווידיאו.
דנה יואלי התכתבה עם פעולתו האמנותית של ליטבינובסקי באמצעות הצבת טבע דומם ענקית שהזכירה חזית תיאטרון, וריפררה לאופן פעולתה של אמנית אשה בבית שהיה של אמן גבר. התערוכה מעלה שאלות על מקומו של נרטיב משותף ומקומי, ועל האופן שבו מוזיאוני מורשת ובתים היסטוריים מעצבים תודעה באותה העוצמה שהעדרם מוחק מן התודעה.
בעבודה “Looking at the Sun” יצרה נטע מוזס מיצב וידיאו רב-ערוצי שהוקרן על קירות בית-בובות שבנה לה בילדותה אביה. שם התערוכה מדמה את ההתבוננות בשמש: אפשרית לרגע קצר בלבד, לפני שהכרח להסיט את המבט. באמצעות המצלמה היא מאריכה את המבט ומתעכבת על מה שקשה לשאת. בתוך בית-הבובות הוצב מודל מוקטן נוסף שלו, וכך נוצר מבנה של בית בתוך בית בתוך בית, המקביל גם לבית ליטבינובסקי.

מראה הצבה בתערוכה, ‘האטליה’, דנה יואלי, 2022. צילום, לנה גומון
כשאמנים מתכננים תערוכה הם מחפשים לא פעם חלל מתאים לאופי או לגודל של העבודות שלהם, אז בואו נדבר קצת טכני.
מטראז’: 210 מ”ר בכמה חללים. אנחנו ממליצות לבקר במקום ולהבין את האופי שלו ואת החללים אם מעוניינים להציע הצעה.
גובה תקרה: גובה משתנה בין החללים.
סוג רצפה: בכל חלל יש רצפה שונה. בגלריה הגדולה יש רצפת פרקט לבנה, ובשני חללי התצוגה הנוספים יש רצפת טרצו.
חלונות: בגלריה הגדולה יש חלון קטן, בחלל התצוגה במבואה יש חלונות גדולים.
תאורה: טבעית + מלאכותית.
בסקאלה שבין 1, קובייה לבנה סטרילית, ו-10, מפעל לייצור תחמושת מהמאה ה-17, איפה ימוקם החלל? 8.
כמה תערוכות מוצגות בדרך כלל במקביל בגלריה? 2–3 תערוכות במקביל.
תוכניות לשינוי ושיפוץ? השגנו את המימון לשיפוץ הבניין כשבוע לפני ה-7 באוקטובר. כרגע אנחנו מנסות לקבל אותו חזרה. התוכניות כבר מוכנות וכוללות חלוקה מחדש של חללי התצוגה והפיכתם לקוביות לבנות, וכן חלל לתוכניות רזידנסי, שיאפשר מגורים. יש לנו גם חלום לבנות בבנייה קלה קומה נוספת, כדי לייצר חללי סטודיו שמאוד חסרים באזור שלנו, אבל לא מצאנו לזה עדיין תורם.
מי בעלי המבנה? עיריית ירושלים.
מה המודל הכלכלי של הגלריה? מוסד ציבורי ללא מטרות רווח.
האם החלל נתמך על-ידי גופים ציבוריים? עירייה, משרד התרבות, שיתופי פעולה עם קרנות פילנתרופיות, שגרירויות והכנסות עצמיות.
האם יש לכם אפיקי הכנסה נוספים? כן, שיפצנו חלל בקומת הקרקע של המתחם ובו בית-קפה חברתי וחנות עיצוב, נוסף לכך אנו מקיימות סדנאות אמנות ומעבירות קורסים מקצועיים לאמניות מטעם סטודיו משלך.

מראה הצבה בתערוכה ‘מי כסף ואדמת כוכבים״, סופי ברזון מקאי, 2024. צילום, לנה גומון
האם אתן גובות דמי כניסה? לא גובות תשלום.
האם אמנים נדרשים לשלם עבור הצגה בחלל? לא גובות תשלום.
האם אמנים מקבלים שכר על השתתפות בתערוכות? כן. גם לפני התקנות החדשות של משרד התרבות. כשנכנסנו לבית החלטנו על תשלום שכר אמן בכל תערוכה.
יש במוסד מקבלי משכורות קבועים? ציפי מזרחי, מנכ”לית; מיטל מנור, מנהלת אמנותית ואוצרת; רות שכטר, מנהלת פעילות; טליה פרי, מנהלת הדרכה; ניר נמיר, סושיאל.
האם אתם מסתמכים על עבודה של מתנדבים? אנחנו נעזרות במילגאיות שמסייעות מאוד בתפקידים שקשורים לגלריה.
האם מתקיימת פעילות קהילתית בגלריה או מטעם הגלריה? כן.
האם אתם עובדים גם עם השכנים? כן.
האם מתקיימת אצלכם פעילות חינוכית או חברתית? בבית מתקיימות פעילויות חברתיות וחינוכיות רבות לילדים, לנוער ולמבוגרים.
מי קהל היעד שהתערוכות פונות אליו? כל מי שמעוניין.
מה חסר בעיר שלכם? שאלה טובה 😊
ולסוד השמור ביותר של שדה האמנות בישראל: אם אני רוצה להציע תערוכה לגלריה, איך אני עושה את זה?
לא יוצא קול קורא. ניתן לשלוח הצעות למייל של הסטודיו, אבל אנחנו ממש ממליצות לבקר לפני ולהיכנס לאתר שלנו ולקרוא את האני-מאמין שלנו. באתר הגלריה קיים מייל שאפשר לשלוח אליו תיקי עבודות. אנחנו חלל שמתאים בעיקר להצבת ציורים. הגלריה מתמקדת באמנות הנוצרת סביב משבר האקלים. ככלל, כמרכז שמתמקד בקידום נשים אמניות בעולם האמנות, בתערוכות יחיד אנו מציגות אמניות בלבד, ללא הגבלת נושא. יש לנו גם חלל המיועד לתערוכת יחיד לבוגרות בתי-ספר לאמנות בתוך שלוש שנים מסיום לימודיהן.
משהו נוסף? אמנות או נמות!
איך עוקבים אחרי הפעילות שלכם?






מאמר מעניינת וטובה. תודה רבה לצומת הלב.
בנוםף לצבת, יש גם ועדת היגוי שמאחרי הקלעים של הגלריה ופועלת מאז התחלתו בהתנדבות שזה כולל ד”ר. רונית קירק, אמנית רעיה בורקנטל מגלרית טדי ומורה לאומנות, והנוכהי, אומנית, עיתונאית כותבת ומורה לאומנות.
הדי ברוייר אברמוביץ
| |