איך להציג אמנות ברגעי היפוך

התערוכה “לארח את החיים” נפתחת כשנתיים וחצי לאחר ״מותי בא לי פתע״, תערוכת היחיד הקודמת של יעל יודקוביק בגלריה שלוש. ישנה קרבה רבה בין שתי התערוכות, הזיקה ביניהן מרומזת כבר בשמותיהן, ובאה לידי מימוש באופני הפעולה שמאפיינים את יצירתה של יודקוביק ככלל: עבודותיה נצרפות מחיבורים שהיא עושה בין אלמנטים אסופיים שליקטה ממרחבי העיר, אלמנטים ש״מותם בא להם פתע״ עת נפלטו ממחזור החיים והושלכו לרחוב. סביב אסופת שברי המציאות הנפקדת הזו בונה יודקוביק את שפתה הפיסולית.

ובכל זאת, בין שתי התערוכות מפרידה תהום המלחמה המתגלגלת והמתמשכת, על מה שחוללה במציאות מאז ומה שנרשם בה. כעת נראה שגופי העבודות ירדו למצב שחוח, קרוב למה שנקרא rock bottom. אם בתערוכה הראשונה נישאו העבודות לגובה המבט של הצופה, כעת נראה שהן נושקות לרצפה. אם בתערוכה הראשונה הצליחו לשאת זו את זו על ידי כוחות הנפה ושיווי משקל, כעת חלקיהן השונים מונחים אלו על אלו מתוקף כוח המשיכה והם כורעים תחת מרותו.

רבים מהחפצים שבוחרת יודקוביק לאמץ מהרחוב מזוהים עם ערכים של פשטות ופונקציונליות, של יופי כנה וערום מקישוט. לסגנון אליו הם משתייכים נקשר כתר של חיבור אלגנטי של המודרניזם האירופי בפוגשו בחוסר העקבות היחף המאפיין את הישראליות. לא בכדי מזוהה סגנון זה עם שאיפתה של התרבות הישראלית, ועם הצלחתה, עד לא מזמן, להתמזג בשפה הבינלאומית של מודרניזם קוסמופוליטי ובעיקר נכון הדבר ביחס לאמנות הישראלית, שבה הפך לקאנון.

יעל יודקוביק, מראה הצבה, 2026. צילום: לנה גומון

משהו אירע בשנים האחרונות ביחס לאותה ישראליות, ביחסה לאותו ערך, ובהתאמה, גם לאובייקטים שהתעצבו לאורו. ניתן לומר בהשאלה, על דרך ההיגיון התחבירי של יודקוביק, שאותו ערך מצא את מותו פתע והושלך אל מחוץ לתחום השימוש. אובדן ערך מהיר וקיצוני כל כך מתרחש בצמתים היסטוריים קריטיים של שינוי רדיקלי. התפנית שקיבלה המציאות בשנים האחרונות וביתר שאת בשנים שחלפו בין שתי התערוכות האמורות היא כה חדה, עד כי קטגוריות שלמות איבדו כמעט לגמרי מערכן.

התערוכה ״לארח את החיים״ מתקיימת בדיוק ברגע ההיפוך הזה. אותם אובייקטים המשמשים כנשאים לאותו ערך, בפוגשם חלקי גוף, לבוש ואביזרים, עוברים האנשה ונדמים כעוברי אורח גנריים שמעדו והשתטחו על רצפת הגלריה. פניהם מופנים אל הרצפה וגבם החשוף מופנה בחוסר אונים אל מבטו הנישא של הצופה. בדרך לאן הם היו? איזה כוח הפיל אותם פרקדן? האם אותו הכוח שרושש את החפצים האלו מהונם הסימבולי, הוא גם הכוח שהפילם ארצה? האם מתוקף התרוששותם התרוקנו מכוח עמידתם?

משהו אלים מתרחש מחוץ למציאות של התערוכה והוא משליך את אותותיו עליה. התערוכה מעלה את תחושת האימה שמפילה בנו השתנות הזמנים והכאוס שהם מביאים עמם. איש לא רוצה להיקלע לתקופות שנרשמות באופן זה בהיסטוריה, והנה אנחנו בטבורן.

התחלפות הזמנים מקודדת בפסל כד חרס שעליו שמוט שעון יד אלגנטי המופשט מספרותיו וממחוגיו. את מחול השעות מחליף נקב הנגלה מבעד לפניו הריקים של השעון. הכד, הוא אחד הדימויים שמלווים את ההיסטוריה האנושית ועל כן מזוהה עם מושג הארכוס, אותו עיקרון ראשוני שממנו הכול נובע ושאליו הכול שב. באובייקט זה נשאב מנגנון השעון ונשלק בחזרה אל חורה השחור של ההיסטוריה הצבורה בבטנו הריקה של הכד.

יעל יודקוביק, מראה הצבה, 2026. צילום: לנה גומון

״ברבריזם של הרפלקטיבי״ כינה ההיסטוריון בן המאה ה-17 ג׳יאמבטיסטה ויקו, את הרגע שבו ציוויליזציה מתקדמת ושלטת נופלת משיא ההתפתחות הרפלקטיבית אל תהום הברבריות. זוהי הברבריות של הרפלקציה, שיוצרת את תנודת המטוטלת החדה שתופסת היום את האנושות לא מוכנה. כך נדמה גם מצבם של האובייקטים המואנשים בתערוכה. כמו בפומפיי, נראה כי האסון תפס אותם בהפתעה תוך כדי שגרת יומם.

עולה מן התערוכה תמונה של קשות יום, של עוני, של עצם שלא נותר סביבה בשר. עולה תחושה של מגבלה להתרומם, תחושה של הסתפקות במה שקצוב. ושוב עולה השאלה, מתי חוכמת הרזון המינימליסטי הפכה לחרפת הרעב? מחלקי המציאות שמשתתפים כרדי-מייד בתערוכה נותר רק שלד פנימי. גם העציץ והענף שנוכחים כאן, מיובשים ואין בהם חיים. הן המטריות והן השמשיות מוצבות יחדיו כשהן סגורות. כאילו היה זה ליקוי מאורות כפול, הן של חמה והן של ירח בו בזמן. זה לא יום ולא לילה, ושוב אותה תחושה שהזמן עצר ונשאב אל שורשו הארכאי, מותיר רק זיכרון של מים שהיו מפכים אי-אז בבטן הכד.

יעל יודקוביק, 2026. צילום: לנה גומון

יובל נח הררי מדבר על תופעה חדשה שמאפיינת כיום את מעמד ההוגים, היוצרים והאקדמאים. הוא מבחין בכך שהם נסוגים מן המרחבים הציבוריים ומן המוסדות שבהם פעלו. בכל אלו פשה שיח פופוליסטי, מתלהם, רדוקטיבי ומקושקש. ללא אמת, ללא עובדות, ללא הקשר היסטורי ומתוך זילותם של מבנים מורכבים, הגיעו רבים למסקנה שאין זה הזמן להילחם. אולי זהו זמן חירום ממדרגה “שחוחה” יותר- זמן לעסוק בשימור. לא במובן של לקפוא על השמרים, אלא זמן להתכנס אל תוך תנועה שפופה ולקיים את מחקרם ויצירתם פנימה, ומתוך ברית של קשרים הדדיים שאינם גלויים על פני השטח.

זוהי רוח הדברים גם בעבודותיה של יודקוביק. העמד פני מת, וארח את החיים וביתר שאת. למרות שפיפות קומתן הפיזית, בעבודות שמוצגות בתערוכה קיימת זקיפות קומה ואלגנטיות, קיימת בהן אינטליגנציה של מי שיודע את ערכו פנימה. הפסלים מראים לנו איך נכון לארח את החיים כעת: האלמנטים השונים מונחים אלו על אלו, אלו לצד אלו בעדינות רבה. אין חומר נוסף המקשר ביניהם, כמו דבק או ברגים. רק קשב עמוק מחזיק את הסמיכות הפיזית שלהם, ורק ההקשרים הפואטיים מחזיקים את משמעות התחברותם יחד. איחויה של המציאות השבורה מתקיים מתוך אתיקה של התערבות מינימלית. מתוך הרכבת השברים באופן הזה נוצר יופי, מתהווה דיאלוג, וישנה הבחנה בין ׳כן׳ לבין ׳לא׳, משמע ישנה גם היתכנות למשמעות, ועל כן ישנה תקווה להתחדשותה.

*

“לארח את החיים” / יעל יודקוביק

אוצרות: נירה יצחקי

גלריה שלוש, הצורפים 15, תל-אביב–יפו

נעילה: 23.5.26