שמירת מוחות 4 – רועי רוזן

אנו שמחים להציג את “שמירת מוחות” – מדור חדש הכולל שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שבוחרים להישאר בארץ ולפעול בשדה המקומי.

הרצון לפתח את המדור עלה בעיצומה של המלחמה. יש הרבה מאוד סיבות לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר, ובשנים האחרונות אנו עדים לתנועה כזו מצד רבות ורבים בשדה. “שמירת מוחות” נוצר כדי להשלים את המדור הוותיק “פריחת מוחות”, שחזר לפעול גם הוא לאור המצב, ומביא מדי שבועיים את הסיפורים והמחשבות של נשות ואנשי תרבות ישראליים שבחרו לחיות וליצור רחוק מישראל.

״שמירת מוחות״ יבחן את הסיבות להישאר גם כשרבים עוזבים, פרסים מבוטלים, והמציאות היומיומית הופכת אלימה, שברירית והפכפכה יותר ויותר.

גיל: 62
סטטוס משפחתי: בזוגיות, עם שלושה ילדים.
איפה נולדת? ישראל
השכלה: קצת לימודי ספרות השוואתית ופילוסופיה באוניברסיטת תל–אביב, תואר ראשון באמנות מ-School Of Visual Arts ותואר שני באמנות ממכללת האנטר, ניו–יורק.

רועי רוזן עבודה על ״חייה ומות כאווה בראון, סוויטת הזאב מאולדנבורג״, צילום: Marcel Schwierin

ספר על האמנות/תחומי המחקר שלך ועל פרויקט שאתה עובד עליו כרגע.

אני עובד כרגע על כמה דברים במקביל. ב“בית לאמנות מדיה” באולדנבורג שם עשיתי ציור קיר לתערוכה קבוצתית שנקראת “התורמת, הנאציזם, הבית“. שם גם הוצגה תערוכת היחיד המקיפה הראשונה שלי בגרמניה, ב-2016. החלל נקרא אז “בית אדית רוס לאמנות מדיה“, אלא שלפני כשנתיים התגלה שאדית רוס, התורמת הנדיבה, הסתירה כל חייה בהצלחה יתרה את עברה כחברה במפלגה הנאצית. החלל יצא למאבק נגד פוליטיקאים ועסקנים שמרנים על שינוי שם המקום, ועכשיו מקיים תערוכה שחלקה האחד הוא מעין פורום לדיון ציבורי וארכיון שחושף בפרוטרוט את פועלה כתעמולנית נאצית בזמן המלחמה, ואת חיי ההמצאה–העצמית שלה מאוחר יותר ביחס לשכבות תרבותיות מרתקות אחרות. חציה האחר של התערוכה מורכב מיצירות אמנות שמתקשרות לזליגה הזו שבין ההיסטוריה להווה, הנאציזם והמעטה הליברלי וכו‘. התערוכה שלי שם והספר שפירסמנו נקראו “חיה ומות כאווה בראון וסיפורים אינטימיים אחרים“, וכך קרה ששמה של המאהבת של היטלר (שמעולם לא היתה חברת מפלגה) ושמה של הליברלית המפוברקת שהיתה גם היתה התנוססו על אותה כריכה. לכן עלתה בשיחה עם האוצרים האפשרות להחיות את השפה החזותית של “חיה ומות כאווה בראון“, פרויקט בן 30 שחולל שערורייה בזמנו. הציור מציג בשלושה חלקים את סיפורו של הזאב מכיפה אדומה, שאותו כינתה המשוררת אן סקסטון “מעין טרנסווסטיט“. לכל סצנה ירח–צלב–קרס משלה: שניים הם היברידים של תווי הפנים של מקס ומוריץ, ואחד מורכב מעצים דומים לאלה של קספר דויד פרידריך. בארץ אני עובד על שתי תערוכות יחיד: ב-7.5, בגלריה רוזנפלד, אציג תערוכה של ציורים שתיקרא “ים טיפשי ושמיים שקרנים“. אלה יהיו ציורים חדשים שביני לביני אני חושב עליהם כציורים אידיוטיים, כאלה שברמה מסוימת מתבדחים, משתטים, מפעילים עיקרון אבסורדי או מסרבים להתמשמע. לאורך השנים אני נוטה להעמיד את עצמי במקומות שאני מרגיש בהם לא נוח, גם מבחינת התכנים הפוליטיים והפסיכולוגיים, וגם במובן הזה שיש לעבודה עיקרון צורני או מושגי מחייב, שלפעמים תובע שנים. לכן המקום של ציור “טיפשי“, שלפחות ברמה מסוימת סורר ביחס לעול הזה, חיוני עבורי. התערוכה הצפויה השנייה תהיה במשכן לאמנות בעין–חרוד. שם יוצגו שני הפרקים של הסדרה “קעקועי מלחמת עזה“. הראשון, שהוזמן במקור לתערוכה “”Horror Patriae (“אימת המולדת“) בגראץ, אוסטריה, והשני, שבו הקעקועים אמיתיים, והוצג לאחרונה בתערוכה “פאשיזמים גלובליים” בברלין. בעין–חרוד אולי ייווצר פרק שלישי, במקום: אכין מראש עיצובים שמבקרים בתערוכה יוכלו לבחור לעצמם, להתקעקע במועדים שייקבעו מראש, והעבודות הללו ייתלו תוך כדי התערוכה (ואחר–כך יינתנו במתנה למקועקעים, כפי שהיה גם בפרקים הקודמים). נוסף לכך התערוכה תכלול וריאציה נוספת של אגדות האחים גרים כציור קיר.

רועי רוזן, ״חייה ומות כאווה בראון, סוויטת הזאב מאולדנבורג״, הבית לאמנות מדיה, אולדנבורג, גרמניה, 2026 , צילום: Haus for Media Art Oldenburg

ממה אתה מתפרנס?

הוראה ואמנות.

למה אתה בוחר להישאר כאן, והאם זו באמת בחירה?

זו בחירה שמעולם לא היתה נחרצת, וקיומו של המדור הזה מעיד גם על שבר חדש שרבים מאיתנו חווים ביחס להישארות כאן. מעבר לנוחות, לאנרציה, לפירות הטעימים, אני לא מרגיש שיש לי תשובה משכנעת לשאלה הזו.

“תרבות בלא נחת!!! מצב הציור הבינלאומי והציור הישראלי!” מאת ד”ר אן קסטורפ, 1996. עמוד 1

“תרבות בלא נחת!!! מצב הציור הבינלאומי והציור הישראלי!” מאת ד”ר אן קסטורפ, 1996. עמוד 2

יש עבודות אמנות שעודדו אותך או גרמו לך להישאר ולהמשיך לפעול בארץ?

מיצירות מסוימות שאבתי עידוד, ביניהן ספרו האחרון של אהרן שבתאי, “חרוזי תה לשליט“. הספר מורכב ברובו משירי–מסרון קצרצרים ששבתאי שולח מדי יום לאהובתו דגנית, הלא היא השליט, לפני שהוא מגיש לה תה. לדוגמה:

“עם גב קצת עקום,

אמזוג תה מקומקום

לשליט כשיקום“.

וגם:

“בכל מאודי

אמזוג תה ייחודי

לשליט מחמדי“.

זה שי–אינטימיות מצחיק וקליל לתפארת, שופע תמרוני שפה וירטואוזיים בתוך מסגרת מצומצמת ומלא באהבה, ריטואל יומיומי שמתקיים (ומתפרסם) בעוד הזוועות בעזה בשיאן, ומהווה מעצם כך מודל לחיים, להתעקשות על חדווה. בסופו של הספר מופיע היפוך מוחלט: פואמה כאובה שמתמקדת בדמותה של עינב צנגאוקר וממחישה באופן חריף את הדיכוטומיה שהמקום שרוי בה.

רועי רוזן, ״חייה ומות כאווה בראון # 76: ירח קספר-דייויד פרידריך״, 2025

רועי רוזן, ״חייה ומות כאווה בראון # 74: ירח מקס ומוריץ״, 2025

מה החוויה שלך כאמן ישראלי בשדה הבינלאומי?

בעשרים השנים האחרונות הפעילות האמנותית שלי היתה ברובה בחו“ל, והיא מצטמצמת מאוד, כולל למשל ביטול הזמנה ללמד סמינר תואר שני בקולנוע בבריסל בגלל תלמידים שהתנגדו לעבוד עם מורה ישראלי. תמיד היו חרמות גלויים ונסתרים, אבל ידוע לכל שהמצב הקצין מאוד, ואני לא חושב שהוא ישתפר כל עוד אין התקדמות פוליטית מהותית ואמיתית. קראתי את אוהד נהרין אומר (וזה ציטוט מהזיכרון) שזה בסדר אם יחרימו את היצירות שלו, כי הוא לא הקורבן בסיטואציה הזו. הוא כמובן צודק, אבל זה עדיין מדכדך מאוד.

אם חיית או עבדת בחו“ל בעבר, מה גרם לך לחזור?

חייתי 12 שנה בניו–יורק. חזרתי לפני הרבה שנים, בגלל הזוגיות.

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע?

לפני כמעט 30 שנה פירסמתי במקומון “העיר” כפולת קומיקס תחת שם העט ד“ר אן קסטורפ, שכותרתה “תרבות בלא נחת!!! מצב הציור הבינלאומי והציור הישראלי!”. סופר בה על גיבור–על בשם פינטי דה–פיינטינג, ועל בן דודו המקומי, האומלל והכחוש, צורי הציור, שנגזר עליו קיום תת–קרקעי במקום שעוין את החזותי. זו היתה תקופה שבה מרבית הגלריות היו בקומות מרתף או בחצרות אחריות, כלומר נסתרות מן העין, ומקלטים הושמשו לטובת אמנים. היה קשה להאמין אז שמה שעולם האמנות יזדקק לו, הלכה למעשה ויום–יום, הוא מקלט.

Global Fascisms, Ausstellung im Haus der Kulturen der Welt (HKW), Berlin

מה היית מאחל לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשר?

לשמר את המרכיבים שהמציאות מקשה לשמר: שפיות, אופטימיות, רגישות, עונג, ובמקביל – למצוא דרכי התנגדות.

איך אתה רואה אמנים ישראלים בחו“ל? קנאה, הערצה, ותרנים?

תמיד חשבתי שטוב לנדוד ולחיות תקופות במקומות אחרים. עצם השהות במקום אחר, ההתנהלות בשפה זרה וכו‘ מייצרות חוויה חזקה ומלמדת של היחסיות של כל אמת תרבותית. אבל אופי ההגירה כמובן משתנה ממש בימים האלה, ורבים עוזבים את הארץ מתוך ייאוש, פחד, תחושת בהילות. אלה וגם אלה מעוררים בי אמפתיה. אין בי שום תחושה שמי שעוזב או עוזבת חייב משהו למקום שהוא או היא מותירים מאחור.

רועי רוזן, ״גולם ציוני (בן גוריון, דיין וגולדה מאיר)״, 2026

רועי רוזן, ״רמאי רוחני״, 2026

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה?

מבחינתי ולצערי, התשובה בגוף השאלה. המלחמה (והשאלה, צריך אולי להבהיר, מתייחסת לשבעה באוקטובר, ולא למלחמה החדשה יותר מול איראן) היא רצף של זוועות שחולל שינויים טקטוניים שעל חלקם קשה לעמוד, וגם נחשפו בעקבותיה שינויי עומק אחרים שכוננו לאורך עשרות שנים. אחת העבודות העוצמתיות בתערוכה שהתחלתי את הראיון הזה איתה, באולדנבורג, היא מיצב וידיאו של האמן קלמנס ון–ודרמאייר, שמושתתת על ארכיון הסרטים של סבו, קצין נאצי שהיה גם צלם קולנוע חובב עם עין מצוינת. בסרט המרכזי של הסדרה הוא יושב יחד עם ההיסטוריון קלאוס תוולייט. הם עוברים ביחד אט–אט על סצנות מצולמות ותוהים מה מוצג לעין המצלמה, ולא פחות מכך, מה נעלם ממנה, למשל בתחילת מבצע ברבורסה: קצינים נאצים יפי–תואר ומחויכים נותנים סיגריה לשני שבויים אוקראינים, שהפחד שניכר בחיוך הכאוב שלהם מעיד על כך שהם יודעים שאין שום דבר נורמלי בנורמליות הזו, שחייהם תלויים על חוט השערה, ובמיוחד – שהאנשים שמולם לא רואים עצמם שייכים לאותה קטגוריה כמותם. הם לא אנשים באותו האופן. הסצינה הזו עלתה לי כמו טעם רע בגרון כשראיתי את הסרט על נועם שוסטר–אליאסי, “דו–קיום בתחת שלי“. זה סרט על דמות מעוררת תקווה והשראה, סרט שאמור להיות מחזק, אבל בגלל שהוא בנוי כרונולוגית, מגיע השבעה באוקטובר לקראת סופו. המצלמה קולטת את רותי, אמה של נועם, בנווה–שלום, מדברת בזעזוע על חברה שאמרה לה שאין בלבה חמלה על הילדים המופגזים בעזה.

משהו נוסף שהיית רוצה לשתף?

כדי לסיים במשהו יותר שמח, אשתף בתחנת הרדיו האהובה עלי, https://www.wfmu.org, תחנה שנתמכת רק על–ידי המאזינים, ושבעודי כותב מתקיים מרתון ההתרמות שלה, ריטואל שנתי קבוע מבחינתי כבר עשרות שנים. כשעזבתי את ניו–יורק אחד הוויתורים הקשים ביותר היה על התחנה הזו, שהיא מקור בלתי נדלה לגילויים מוזיקליים, מוזרויות אנושיות וקסם. היא מוגדרת כ-free-form radio, כלומר די.ג‘יי יכול או יכולה לנוע באופן תזזיתי בין סוגות שונות, או לעסוק ברמה מדהימה של ידע ואובססיביות בתחום מסוים (כמובן ז‘אנרים מוכרים, אבל יש למשל תוכנית שמוקדשת כל שבוע למוזיקה שיוצאת מהכיתות הרוחניות הביזאריות של אמריקה). זו גם התחנה שהיתה חלוצית בתחום המוזיקה של האאוטסיידרים. אני זוכר את דניאל ג‘ונסטון נותן הופעה חיה מטקסס בשיחת טלפון לתחנה. זה היה אושר מבחינתי כשהם החלו לא רק לשדר ברשת, אלא גם להציע ארכיון של כל התוכניות, שהוא אוצר בלום.

רועי רוזן, ״הסביבון הנורא, פואמה צבאית-היסטורית״, מתוך קעקועי מלחמת עזה, 2024