הצעה לביתן הישראלי
ביאנלה לאמנות 2015
אמן: ז’וזף דדון
אוצרים: דרורית גור אריה, Donatien Grau
מיקומו של הביתן הישראלי דמוי הווילה בג’רדיני, בין ביתנים אירופאיים מרכזיים כצרפת וגרמניה ובסמיכות לביתני מדינות צפון אמריקה — ארה”ב וקנדה — הוא גם סמלי. מעין “מזרח תיכון” בחיק המערב, בריחוק מהביתנים של מדינות ערב הפזורים ברחבי ונציה.
ההצעה שהגשנו בשנת 2014 שאפה לפתוח רעיונית ביתן המזמן דיאלוג, או העדר היבדלות. עמדה זו נראתה נחוצה כשפניה של האמנות הישראלית הופנו בעיקר אל המערב. ההצעה ביקשה להתייחס למרחב הגיאופוליטי ולמושג השותפות, ולקישור בין אוניברסליות למקומיות. התרת הקשרים המקובעים הייתה, כאמור, ביחס למיקומו המרכזי של הביתן בגני הביאנלה, וכתגובה לעיסוקה של האמנות הישראלית בעיקר בעצמה, על רקע בידוד פוליטי ושלל חרמות BDS, בעוד האמנות הערבית החלה להתבסס כעוגן של אמנות עכשווית בשורת ירידים מתוקשרים וביאנלות כמו קטאר, שארג’ה ודובאי, שברובם לא היה אז כל ייצוג לאמנות הישראלית.
כיום לאחר עשור, דומה כי ישראל חוזרת למצב מאתגר ולא פחות סבוך אל מול האמנות הבינלאומית. מוסדות תרבות, תיאורטיקנים, אוצרים, אספנים ואמנים יוצאים באופן גורף כנגד כל מה שמקוטלג כ”ישראלי”, והקול הרעיוני דאז רלוונטי היום אל מול השבר, הפער בין צורות חשיבה והמציאות בהיבטה הפוליטי והתרבותי, לצד הרצון לנסות ולפרוץ דרך, להתיר קשרים ולייצר נוסחאות חדשות.
הרעיון
ליבת ההצעה היא מבנה אדריכלי דמוי קיוסק בצבע שחור. מבנה צורני טהור זה עשוי לוחות עץ, דלות חומרית הפועלת בשיטת הרכבה של מחברים בלתי נראים, כמערך מתוחכם שיצר דדון כהד לשיטות “עשה זאת בעצמך”. מבנה זה הוא מרחב ביניים של קבלה ואירוח רגעי, מרחב מאפשר ולא מחייב. הקיוסק המאזכר בה בעת סוכה יהודית וכעבה מוסלמית יהא מקום מפגש בצומת תרבויות לדיון, שממנו כל אחד יכול לחזור אל ביתו וערכיו. מרחב זה מציע שיח שיש בו גם מהמשחקי ללא התקבעות והתגדרות טריטוריאלית.
יוסף ז׳וזף יעקב דדון, קיוסק שחור, 2014.
תכנית אדריכלית. 308.4×400.4×233 ס׳׳מ. הדמיה: ADAGP .Void Solution ©
השימוש האמנותי במילון האדריכלות ורעיונותיו נוגע בתנאים הפוליטיים והכלכליים של טריטוריה גיאוגרפית ומושגית, ומעלה את שאלת “הבית” והתקיימותו. האוטופיה בזעיר אנפין שמעמידה ההצעה היא הכלאה בין צורה גיאומטרית טהורה (קובייה שחורה) למבנה ארעי מיתולוגי של סוכה, הצעה לחלל מגורים החורג מטיפולוגיה אדריכלית המתעלמת מדפוסים מקומיים וורנקולריים, ומנגד גם מבנה של שום מקום שלכן ביכולתו להשתרש בכל מקום. מחשבה זו עולה בהצעה בעיקר על רקע מחאות חברתיות ושינויים קיצוניים במזרח התיכון ובישראל של ראשית העשור השני למאה זו. מכלול האלמנטים האמנותיים והקודים הנטועים בה מבקשים לשלב לצד האובייקט האדריכלי המרכזי גם סדרות של צילום, אנימציה והפעלה משחקית של הצופה.
מבנה הביתן
חלל כניסה
בחלל הכניסה מבנה הקיוסק בצבעו השחור, בנוסח אדריכלות הרוח של לה קורבוזייה, שעמד על רעיון האדריכלות כאמנות וכריגוש שמעבר לשאלות של בנייה והנדסה גרידא. קיוסק זה, שהוצג בהמשך בתערוכת יחיד בוורסאי ונרכש לאוסף פרטי, מבקש לזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל, כהכלאה בין קובייה שחורה (Black Box) לסוכה מחופה בסכך העשוי מכפות תמרים, שנצבע לבן בהתזת צבע תעשייתי. אובייקט זה הוא המשך לעיסוקו של דדון באדריכלות רעיונית שבין קביעות לארעיות, תוך בחינה של הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב תרבותי שאינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני.1 בכך משתייך דדון למסורת אמנים ששילבו בדימוי אחד רעיון ומבנה, כמו קונסטנט ניוונהויז (Nieuwenhuys) שהגה עיר אוטופית (בבל החדשה) שבה המרחב הנפשי אינו נפרד ממרחב הפעולה הממשי, או Independent Group, קבוצת אדריכלים, אמנים ותיאורטיקנים שכבר בשנות ה־50 למאה הקודמת ביקשו לשלב את תרבות ההמונים של הקפיטליזם הצרכני לאחר מלחמת העולם השנייה בתפיסות אדריכליות חדשניות.
המבנה יוצא מתנאי אקלים ים־תיכוני ונבנה כקובייה בתוך קובייה. קליפתו היא חלל שחור שלחיצה על דופן אחת שלו פותחת דלת אל חלל שחור פנימי נוסף, שבליבו קובייה שחורה וחללה הפנימי לבן. חלל לבן בתוך חלל שחור המייצרים ניגודים המעצימים את התנועה הפנימית שבו. סוכה שהיא בית ומסתור המאפשרת תנועה בין החדרים בחסד האור הדק החודר דרך הסכך.
למבנה זה שני חלקים: מרחב אישי למגורים ולרגיעה באגפו האחורי, ובו תיבת העץ השחורה היא תבנית גיאומטרית של חדר חושך (קאמרה אובסקורה). המדור השני בחזית המבנה הוא החלק הציבורי המפרנס והחברתי. מבנה הגזיבו הנע בין קביעות וניידות. הוא הד למאהלי מדבר, ובאחת מתחתית דפנותיו מוסתר פתח קטן לכניסת זוחלי מדבר. המבנה מפנה עורף לדירות השיכון הפריפריאליות חסרות הזהות, והוא גם תגובה למגדלי השן שמשנים את הנוף האורבני בערי המזרח התיכון. מבנה זה אף בא חשבון עם התחביר המודרני שהוביל אל הפואטיקה המחוספסת של אדריכלות הבטון המשתכפלת. נווה המדבר־אוהל אברהם מזמן תרבויות שונות והוא בעל פוטנציאל של התניידות להפצת אוטופיה, שיח, מבקש להזכיר שבכל רגע, אוטופיה רעיונית היא ארעית ואפשר לניידה למקום אחר שיאפשר זאת.
יוסף ז׳וזף יעקב דדון, האביב הערבי, פייסל מלך ערב, פייסל משה, פיתות, 2014
ברחבת המבנה חלל הסבה חברתי עם כיסאות ושולחנות ועליהם חפיסות קלפי משחק זהים לתצלומי פיתות שחורות ובהירות הנפרשות על קירות הביתן בקומת המבואה ובקומה הראשונה. על השולחנות מכונות לערבול קלפי משחק, שיסייעו למבקרים בטריפת קלפי המשחק.
חלקו השני של הקיוסק יוצג בחצר האחורית והוא ביתן צחור העשוי קירות כפות תמרים צבועות לבן ובו מחיצות ופרוזדורים רחבי מידות, כהד למרחצאות בארמונות המזרח הקדום, אך גם כאזכור לחדרים ולזירות של משחק הקוֵֶוסט (QUEST) האתגרי הווירטואלי. המבקר נדרש לעבור קירות ומחיצות (כרצף אתגרי) בדרך לחדר ובו שירותים רחבי ידיים ומקלחת.
יוסף ז׳וזף יעקב דדון, חפיסת הקלפים, וקטלוג הקומבינציות. אוסף פרטי, הרצליה. צילום: מתן מיטווך
המבואה והקומה הראשונה
233 תצלומים לא ממוסגרים בגודל A3 יוצרים ומרכיבים 16 סדרות. מקבצי התצלומים ובהם דימויי פיתות שחורות ובהירות, שנרכשו לאוסף מרכז פומפידו, תלויים בקומבינציות מתמטיות שונות על פי לוגיקה שנחקרה על ידי דדון. תפזורות שונות של התמעטות והתרבות החוזרות ונשנות גם בסרטי אנימציה על גבי מסכים בקומה העליונה. זהו דיבור נוקב ומשעשע על סדר ואקראיות, על שעתוק ומנגנוני כוח, אולי על אוטופיה אפשרית ים־תיכונית, שכן בשולי כמה מהתצלומים נראות כריכות ספריו של ההיסטוריון ז’אק בנואה מאשן (Benoist-Méchin) ששימש בתפקידים בכירים במשטר וישי. אחד הספרים נושא את הכותרת: האביב הערבי (1959). שתי סדרות מכונות האביב הערבי (20 תצלומים) ופייסל מלך ערב, 1975 (48 תצלומים) מציגות, בנוסף לדימויי פיתות גם את כריכות הספרים שעיסוקם התהוות מדינות המזרח התיכון (כולל ישראל). בסדרה נוספת (54 תצלומים) מופיע הדימוי פייסל־משה 1975—1981, הכלאה בין פני המלך פייסל ודיוקנו של משה דיין. הסדרה הרביעית היא מערך נוסף של דימויי פיתות (72 תצלומים). וסדרת הליבה (39 תצלומי פיתות) תיקבע על פי פיזור אקראי של סט קלפים זהה לתצלומים כהזמנה למבקר לטרוף את הקלפים ולקבוע מיקומם. סדרה זו מבקשת לרמז לפיזור אוכלוסין, מיפוי משאבי מזון ומקורות נדל”ן, כמו גם לעיסוק בבורסאיות והימורים.
אוסף מוזיאון פומפידו, פריז.י .ADAGP © .ס׳׳מ כל אחד j32x48 . הזרקת דיו על נייר כותנה האנמולה
קומה עליונה
17 מסכי פלזמה מייצרים מראה נברשת רב ערוצית בראש הביתן ובה אנימציות משתנות, אף הן מאורגנות בערכים של ריבוי וצמצום ובאופן משתנה ומסונכרן. תנועת האנימציות הקצבית המבקשת להעצים ולהחליש את דימויי הלחם (פיתות), כשמסחר אלגוריתמי (Black box trading) וספקולציות רכישה ומכירה ממוחשבות, מומרים בערכי המסחר הבסיסי הקיומי ביותר: חיטה, לחם, חיים.
חזית הביתן
חזית הזכוכית של הביתן היא דיון בקולינריה מיקרוביולוגית במזרח התיכון והיא מציגה מפת תפריטים של מגוון מנות בצבע שחור או לבן ברוח המטבח הישראלי־ערבי. התפריט הוא פרי פיתוח ושיתוף פעולה בין שפים לבין חוקרים לפיתוח מזון מיקרוביולוגי במכון ויצמן, שעימם החל דדון לשתף פעולה. חזית זו היא הזמנה נוספת לשהייה ואירוח מושגי ומתייחסת למעמדו של הקיוסק כמבנה אדריכלי וחברתי, לדיון על מאגרי מזון ועל משאבי טבע.
