חוזרים לשגרה?
קשה עדיין להאמין, אבל נדמה שהלחץ לחזור לשגרה כבר כאן. לא כהחלמה אלא כהתארגנות מחדש של אותה מציאות. כל לילה בלי ריצה בין מקלטים, ממ״דים וממ״קים, ובלי הבחירה המיואשת להישאר בלתי ממוגנים, הוא רגע מבורך. זה גם רגע שבו אפשר לשאול בבהירות רבה יותר לא רק מה אנחנו לוקחים איתנו, אלא גם מי מחליט מה ראוי להינצל.
במאמרו ״מה אקח איתי למקלט?״ יוצא אלעד ירון מן החוויה האישית של ירידה למקלט אל שאלה רחבה יותר: על מה בוחרות חברות – מדינות, מוסדות ויחידים – לשמור ולהגן בעתות משבר. ירון מצביע על היעדרה של מדיניות לאומית מחייבת לשמירת מורשת תרבותית בזמן מלחמה בישראל: חללי אמנות נסגרים או נפגעים, וההגנה על פריטי תרבות תלויה במיקום ובמשאבים ולא במדיניות סדורה, בניגוד לגישות מתקדמות יותר שמניעות מוסדות כאונסק״ו. הוא מעלה גם את השאלה מי מחליט מה נכנס ל״מקלט״, במובן המדיני והפרטי כאחד. לצד זאת, הוא בוחן את תרבות ה־survivalism ואת מיליארדרי הטכנולוגיה הבונים בונקרים פרטיים מתוך לוגיקה של ניתוק, ומעמיד מולם מודלים אחרים של יצירה ושימור: בו ברנהם, שיצר מתוך בידוד – חוויה שהפכה לקולקטיבית – ו״ספריית בבל״ של בורחס: ארכיון שמכיל הכל אך מבקריו מאבדים את יכולת הבחירה. בסיום, הוא מציע כי מה שיש לקחת למקלט הם דווקא הכלים שיאפשרו לדורות הבאים לחיות בתוכו פחות.
אורית ישי Tzelafon, lambda print, 70×90 cm, 2008, PD
מרב שין בן־אלון כותבת מסה יומנית בזמן שהות אמן בפריז, בצל המלחמה הראשונה עם איראן (יוני 2025), טקסט שנע בין מרחק גאוגרפי לקרבה רגשית, בין עדות אישית להתבוננות רחבה.
ב״בין ‘שפוך חמתך’ ל’שפוך אהבתך’״ מציע דוד שפרבר קריאה מחודשת בהגדות: לא רק כמסורת טקסית אלא כמרחב שבו אלימות, נקמה וגאולה נשזרות זו בזו. בעידן של מלחמה מתמשכת, הדימויים הללו אינם היסטוריים בלבד; הם ממשיכים לפעול, להצדיק, לעצב תודעה.
ובתוך מציאות רוויית פצעי גוף, חוזרות גם שאלות של נוכחות, זיכרון וקהילה. מתוך גיליון 08, שכלל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, מובאת הצעתם של עודד הירש וטלי תמיר: ״גדולתו של הירש ביכולתו להרחיב את היריעה ולהטיל את צללי הפציעה על אידיאת ההתיישבות ועל ערכי הסולידריות הקבוצתית. דמות האב העקודה אל כיסאה מושלכת אל מרחב קדמוני, כהד לעקדה – הקרבת קורבן אדם למען הארץ. ורק הקהילה שסביבו מושיטה יד, מגנה ומחזיקה״.
בשמירת מוחות מתארח יאיר ברק
ובבדיקת מציאות מציג טהא עפיפי עבודה שהיא גם מחווה וגם פרידה: מגילה באורך 14 מטרים שעליה כתב שוב ושוב את שירו הארוך של מחמוד דרוויש, ״טל אל־זעטר״. זוהי פרידה מן העיר חיפה שבה התגורר עד לפרוץ המלחמה, ופעולה של כתיבה כעקבה, כהישרדות, כזיכרון.
טהא עפיפי, לא טרויה ביתי, ולא מצדה זמני, דיו על נייר, 150X1400 ס”מ, 2025, צילום: ברק רובין
