פריחת מוחות 70 – נועה אברון ברק

גיל: 44.

מצב משפחתי: נשואה + 3.

איפה גדלת: תל אביב.

השכלה: תואר שלישי בהיסטוריה של האמנות, אוניברסיטת בן גוריון.

כמה שנים כבר בחו”ל: כמעט שלוש שנים.

שיוך אקדמי: אוניברסיטת ליהיי, פנסילבניה (Lehigh University).

תחומי עיסוק/מחקר: היסטוריה והיסטוריוגרפיה של אמנות, עם התמחות באמנות ישראלית. במקביל אני עוסקת גם בתאוריה של אמנות מודרנית ועכשווית ובחיבור בין אסתטיקה ופילוסופיה יהודית־דיאלוגית. בכובע שלי כחברת סגל במחלקה לשפות, אני עוסקת בקידום פדגוגיה המשלבת אמנות חזותית עם הקניית שפה.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: אני מתלבטת איך לענות על השאלה הזו. הנטייה שלי היא לא לנקוב בשמות ידועים או לציין אמנים שמתו משכבר. ראשית, אני לא מאמינה גדולה בכוחה של האמנות ברמת המאקרו לשנות מציאות (בהינתן שזה אחד הקריטריונים עבורי לאמנות שאני מעריכה): מוזיאונים, גלריות גדולות ואמנים סופרסטארים לא באמת מובילים שינויים פוליטיים גדולים (או קטנים). אני רואה את כוחה של האמנות דווקא במיקרו, ביחסים שהיא יוצרת בכל מיני רבדים, שם היא יכולה להביא גם לשינוי בטווח הארוך. בשנות ה־90 וה־2000 קראו לזה, בין היתר, אסתטיקת יחסים.

שנית, בשביל להעריך אמנ/ית באופן מיוחד, אני צריכה להכיר אותו/ה באופן אישי, פנים מול פנים. כל דבר אחר הוא היכרות מטעם. טרם הכרתי אישית אמנ/ית מפורסמ/ת שהשאיר/ה עליי חותם באופן מיוחד ואישי, קל וחומר אמנ/ית מההיסטוריה שמעולם לא פגשתי, ולכן אדבר דווקא על שתי השכנות שלי, אמניות, גל כהן והירות יוסף, שאותן אני יכולה באמת ובתמים להגיד שאני מעריכה במיוחד. הן מייצגות עבורי את כל מה שמהותי אצל אמנים ואמניות: שתיהן מורות לאמנות בחסד, משפיעות על ילדים ומבוגרים כאחד ומעשירות את הקהילה במעשה היצירה. מבחינתי אמנית היא סוג של מנהיגה רוחנית וחברתית, ובנוכחותן גל והירות מכווינות את סביבתן. אני רוצה לספר גם על טל גולדמן מקיבוץ יטבתה. זכיתי לעבוד עם טל על ספר האמנית שלה, ״שומרת העדרים״, יצירה שנולדה מתוך רישומים שהצטברו אצלה מאז השבעה באוקטובר. מעבר לספר היפהפה עצמו, העבודה של טל עם חיילים ריגשה אותי; היא הוכיחה לי שוב את כוחה של האמנות ברמת המיקרו. אמנים שבוחרים להשתמש ביצירה שלהם ככלי לריפוי ולשיקום הם מהאנשים שאני מעריכה ביותר בשדה האמנות.

טל גולדמן, “שומרת העדרים”, צילום: מגזין “מעלעלת”

על מה את כותבת את עבודת הדוקטורט? או על מה את עובדת עכשיו?

עבודת הדוקטורט שלי (שבימים אלה אני עובדת על פירסומה כספר באנגלית) עוסקת ב״היסטוריה של ההיסטוריה של האמנות הישראלית״: איך התפתחו הדיסציפלינה והמחקר ההיסטורי על אמנות ואמנות מקומית בישראל מתחילת המאה ה־20 ועד תחילת שנות ה־2000. אך מלבד היותו היסטוריה תרבותית של שדה האמנות המקומי, הדוקטורט הוא גם מחקר תאורטי־ביקורתי על מכניזם ספרותי הנמצא בתהליכי קאנוניזציה באמנות מודרנית ועכשווית. בעזרת ניתוח של ספרי סקר, קורסים אקדמיים וכתבי עת מקצועיים של השדה המקומי, אני חושפת מנגנון קאנוניזציה הקשור לעולם הספרות, ומראה שקאנון האמנות הישראלית הוא בידיון (fiction). ספרים שעד כה נקראו כספרי ההיסטוריה מתגלים בדוקטורט כרומנים עם גיבורים מיתיים, על סף הלא אנושיים. במשך שנים רבות היסטוריונים של האמנות הישראלית כלל לא כתבו על האמנות, הם כתבו על ארץ ישראל ועל האהבה והמחויבות אליה. ארץ ישראל לא שימשה כתפאורה לסיפור האמנות, אלא האמנות שנוצרה בארץ שימשה כתפאורה לסיפור הציוני. היפוך תפקידים זה קריטי להבנת נדבך נוסף בתהליך הקאנוניזציה באמנות הישראלית.

כיום אני עוסקת בביסוס מעמדי באוניברסיטה דרך התמקצעות, בין היתר, בהוראת שפה. עם זאת, לא זנחתי את המחקר שהעסיק אותי מאז השלמת הדוקטורט. גם מחקר זה עתיד להפוך לספר. בעקבות הדוקטורט התוודעתי לפילוסופיה של מרטין בובר. לבובר יש מקום מרכזי ב״קאנון הבדוי״ (fictional canon) של האמנות הישראלית, ודרכו התחלתי להתעמק בפילוסופיה (יהודית) דיאלוגית. הפילוסופיה הזו רלוונטית לנו כיום יותר מאי פעם במישורים רבים, ואני מנסה לנסח כיצד היא עשויה לעזור גם בהערכה של אמנות. לשמחתי בובר היה גם היסטוריון אמנות (לא חובבן בכלל) והכתבים שלו מלווים אותי כבר כמה שנים טובות.

איך את מתפרנסת או ממה את חיה?

ביולי 2024 הצטרפתי לסגל המחלקה לשפות מודרניות וספרות באוניברסיטת ליהיי בפנסילבניה. זו אוניברסיטה פרטית ותיקה מאוד, הממוקמת בעיר אוניברסיטאית יפה שבעברה הייתה עיר של תעשייה כבדה שנפגעה מתהליכי הגלובליזציה. עיקר גאוותה הוא כניסתה לרשימה המכובדת של 50 אוניברסיטאות המחקר המובילות בארה״ב (זה, וגם מיקומה 90 דקות נסיעה מניו יורק). בשיתוף עם מרכז ברמן ללימודי יהדות באוניברסיטה הביאו אותי כדי לפתח את תכנית העברית של מחלקת השפות. התכנית קיימת כבר שנים רבות אך לא הניבה את התוצאות המצופות. המחלקה מציעה קורסי שפה ותרבות והסטודנטים שלי נחשפים לתרבות עברית וישראלית.

מרכז הסטודנטים באוניברסיטה בארכיטקטורה של אוקסברידג’

העבודה באוניברסיטה כאן מפרנסת בסדר גמור, להבנתי בדומה למה שקורה בארץ. זה לא קל (כי החיים בניו יורק, כמו בישראל, יקרים) אבל החופש שחיים אקדמיים מאפשרים שווה הרבה. לא תמיד חלמתי על קריירה אקדמית ובכלל התחלתי כמהנדסת ביו רפואית בחברת הייטק. גם כאשר התחלתי לחלום על קריירה אקדמית, לא האמנתי שאצליח להגיע לסוף המסלול. עכשיו, כשמצאתי משרה (פחות או יותר) קבועה, עם תקציב מחקר יפה וגם תמיכה מוסדית, אני יכולה להסתכל אחורה בנחת ולנשום לרווחה. כל אחד יכול להחליט בעצמו אם המסע האקדמי שווה את חוסר הוודאות והיעדר הביטחון הכלכלי שמלווה אותו לאורך השנים, אבל עכשיו כשיש יציבות אני שמחה לקצור את הפירות.

למה את גרה איפה שאת גרה?

אנחנו גרים במנהטן, בשכונה שנקראת וושינגטון הייטס, ממש בקצה של הקצה הצפוני של האי, אחרי הארלם, באזור המפגש של רחוב 187 וברודווי. זו שכונה עם קהילה דומיניקנית גדולה וקהילה יהודית קטנה, שנחשבת נגישה כלכלית יחסית למנהטן. בלילה אפשר לראות הרבה אמנים ועובדי תעשיית התיאטרון מברודווי חוזרים לשכונה ב־A train וגם הרבה מורים, מרצים באוניברסיטת קולומביה, עובדים סוציאליים וכדומה. הגענו לשם במזל גדול וזאת באמת פנינה שלא ידעתי על קיומה. אפילו מבחינה תיירותית היא שווה קפיצה, בעיקר בגלל מוזיאון הקלויסטרס (סניף של מוזיאון המטרופוליטן) והפארק שבו הוא שוכן, מין סנטרל פארק למתקדמים, שריד טבעי ואחרון ליער שכיסה את מנהטן. מומלץ.

הגענו לניו יורק כי יונתן, בן זוגי, מצא פה עבודה כמורה לעברית דרך הסוכנות היהודית. אני הגעתי במטרה להמשיך את מחקר הפוסט דוקטורט שהתחלתי באוניברסיטה העברית. בשנה הראשונה שלנו בעיר הייתי חוקרת אורחת באוניברסיטת ייל בקונטיקט, והמרחק בין ניו יורק לניו הייבן היה סביר. כאשר מצאתי את המשרה הנוכחית שמחייבת אותי לנסוע פעמיים בשבוע במהלך הסמסטר לפנסילבניה, היה ברור לנו שנשאר בניו יורק. הילדים כבר התאקלמו בעיר ובבית הספר, וגם אנחנו. מצאנו קהילה מהממת, גם יהודית וגם ישראלית, ואפילו ברמה השכונתית יש הרגשה של בית שלא רצינו לעזוב שוב (למרות מענק המעבר הנדיב שקיבלתי כדי לעשות זאת).

פסל של מנשה קדישמן בגבעות של פנסילבניה

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?

וואו, במה להתחיל? חבל ממש שהיהדות בארץ היא לא כמו היהדות כאן, בפרט בבית הספר שבו הילדים שלי לומדים ויונתן עובד, בית הספר השל (Heschel School), בית ספר יהודי פלורליסטי וליברלי. האמת, בית ספר יהודי פרטי אף פעם לא היה בתכנית שלי כשחשבתי על רילוקיישן. אבל אני שמחה כל כך שזה קרה ולא רק בגלל כל מה שכסף יכול לעשות בחינוך, וגם לא רק בגלל השבעה באוקטובר וההשלכות שלו על הקהילה היהודית בתפוצות. בית הספר הזה הוא דוגמא למה שיהדות מודרנית יכולה להיות, יהדות שהיא גם תרבותית וגם דתית, אבל שכל אחד יכול לבחור לעצמו ומכבד את אמונת זולתו (גם אם אחד מאמין בקיומו של אלוהים ואחר מאמין באי קיומו של אלוהים, וכל אלו שעל הספקטרום, כולם בכל זאת יהודים). התוצאה של חינוך יהודי כזה היא חיבור כן יותר עם העבר והבנה של ההווה, בעיקר של שאלת האמונה הדתית ומקורה. לגבי הישראליות, היא השתנתה קצת, התאזנה אני חושבת, יצאתי מאזור הנוחות והבנתי שאפשר גם לחיות אחרת. ממרחק הכל מקבל פרופורציות חדשות. זו קלישאה אבל היא נכונה.

מי החברים/ות שלך שם?

גם כאן מזלי שיחק לי, וכבר סיפרתי על השכנות שלי והקהילה בשכונה. יש גם מורים לעברית מהקהילה הישראלית שהם חלק מהמעגל החברתי שלנו. מבחינת חברות עם יהודים שאינם ישראלים, גם את זה יש לנו, אבל באופן טבעי קשה יותר להתחבר. בכל הקשור ללא יהודים, לא ישראלים, כרגע זה לא מתפתח מעבר ליחסי קולגות באוניברסיטה. אבל גם בקשרי קולגות יש חברות, וגם היא בטוח תתפתח עוד אם נשאר.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?

מאוד. מה גם שבאקדמיה זה ממש בגדר חובה אם רוצים קריירה בתחום. אני רציתי מאוד את חוויית הרילוקיישן, עבורי, עבור הילדים ועבורנו כמשפחה. כילדה גרתי פעמיים מחוץ לישראל (סקוטלנד וקליפורניה) לתקופה ממושכת, ותמיד רציתי לתת לילדיי את החוויה הזו. עכשיו כשאני מסתכלת אחורה על הילדות שלי, אני חושבת שהשנים בחו״ל והדו־לשוניות עיצבו אותי לטובה בצורה שאני אפילו לא מודעת אליה. רציתי את זה לילדים שלי ואני מאחלת להם לגדול לבני אדם שיכולים להתמודד עם שינויים. אבל גם אני עצמי רציתי לחוות שוב משהו אחר לתקופה ארוכה. להשתחרר מהמועקה שהחיים בישראל מזמנים בתקופה זו (במקרה עברנו לניו יורק חודשיים לפני השבעה באוקטובר). אבל גם קשה לראות מהצד איך הרבה דברים מוכרים שאהבתי בישראל עוברים תהליך של פירוק.

פסל של בוקי שוורץ בכניסה להיכל התרבות המקומי

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:

כחלק ממרכז ברמן למדעי היהדות ובשיתוף עם הגלריה האוניברסיטאית בליהיי אני יוזמת מפגשים עם אמנים ישראלים. בשנה שעברה הזמנתי את דדה וניצן מינץ, מהיוזמים של קמפיין כרזות החטופים העולמי, לבוא לספר לסטודנטים ולקהל הרחב על היצירה שלהם ועל הקמפיין. זה היה מרגש מאוד, הסטודנטים סיפרו כמה פעולה פשוטה של תליית פוסטרים עזרה להם להתמודד עם מה שקרה בקמפוסים אחרי השבעה באוקטובר. השנה אניסה אשקר הייתה אמורה להגיע לפרפורמנס חדש בגלריה וגם לפאנל עם שני חוקרים נוספים שהזמנתי, ד״ר רונית מילאנו וד״ר ניסים גל, אבל מזג האוויר המושלג ואז המלחמה שינו לנו את התכניות.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב?

אני ממשיכה לפתח את הקריירה האקדמית שלי באמצעות השתתפות בכנסים וכתיבת מאמרים. בשלב הזה, עיקר המיקוד הוא בפירסום הדוקטורט כספר וניסיון להשיג מענקים להמשך מחקר. במקביל אני מנסה לחבר את הקהילה של האוניברסיטה לאמנות ישראלית. בצירוף מקרים מעניין, באוניברסיטה יש אוסף פסלים מכובד של אמנים ישראלים. בכניסה להיכל התרבות המקומי (לא מבייש את זה של תל אביב) מככב בוקי שוורץ, ועל פסגת ההר בפנסילבניה מתנשא בגאון “התרוממות” של מנשה קדישמן (וגם יגאל תומרקין ויחיאל שמי). קיומו של האוסף הפתיע אותי מאוד כאשר הוזמנתי לביקור קמפוס עוד בתהליך ההתמודדות על המשרה. אני מתכננת לרדת לשורש התופעה ולבדוק אם יש משהו מעבר למור״ק המקומי על האוצר שנשלח בשנות ה־80 לישראל להביא פסלים לקמפוס. זו תכנית המחקר לקיץ. בכללי, המרחב החזותי של קמפוסים אקדמיים הוא נושא שמעסיק אותי, ואוניברסיטת ליהיי היא מקרה מבחן מעניין. מצד אחד מדובר במוסד שביקש להידמות למקבילותיו באירופה, אך מצד שני פיתח חזות אסתטית הקשורה לעברו כחלק מתעשיית הפלדה. כמעט כל בניין, האנגר או פסל בקמפוס קשורים בדרך זו או אחרת לסיפור הזה, וזה מרתק בעיניי.

חורבות תעשיית הפלדה של העיירה שבה שוכנת האוניברסיטה, האתר הפך לטיילת ומרכז תרבות.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר?

כאמור, הגענו לניו יורק חודשיים לפני השבעה באוקטובר, כך שקשה לי לענות על השאלה הזו. עד אז הרגשנו שאנחנו תיירים. אני חושבת שבדרך כלשהי זה סיים את השלב הזה מהר משחשבנו.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו?

אשמח לשיתופי פעולה עם מוסדות אמנות ואקדמיה בארץ, יש נכונות ורצון להכיר את האמנות הישראלית ואשמח להיות חלק בקידום השיח.

קישורים לפרויקטים:

https://mll.cas.lehigh.edu/faculty-staff/noa-avron-barak

https://lehigh.academia.edu/NoaAvronBarak

 “The Metaphoric Land of Jewish Art and the Imagined History of Israeli Art,” AJS Review 49:2 (Novemebr, 2025), 241-257.

“What’s Your Story? Israeli Art Canon and its Imagined Consensus,” Israel Studies Review 40:3 (winter 2025), 77-99.

“A Portrait of the Philosopher as a Young Art Historian: Martin Buber’s Early Texts on Jewish Art, 1901–1903,” Naharaim: Journal of German-Jewish Literature and Cultural History (December 2025)