בכל שנה, בליל הסדר, כשאני פותח את הדלת וקורא את פסוקי “שפוך חמתך על הגויים” מן ההגדה המסורתית, עובר בי רטט. זהו רגע טעון תמיד, אך השנה – על רקע המלחמה המתמשכת והתחושה שהעולם שב ונכנס למעגלים של עימות, נקם ופחד – המילים הללו מהדהדות בעוצמה אחרת. דווקא עכשיו מתחדדת בי ההכרה: אינני מתפלל להרס ואף לא לנקמה. בפי נאמרות מילים של זעם, אך בלב מבקשת התפילה להתהפך ל”שפוך אהבתך” – הנוסח שמופיע בהגדות ליברליות אחדות.
אלא שאין מדובר בהיפוך פשוט. פסוקי ״שפוך חמתך״ בהגדה של פסח צמחו מתוך היסטוריה יהודית עקובה מדם – ימי עלילות הדם באשכנז, שבהם ליל הפסח היה גם זמן של סכנה ממשית. על רקע זה, גם הדימויים בהגדות אינם קישוט אסתטי בלבד, אלא עדות היסטורית טעונה.
כך למשל, בהגדת מנטובה משנת 1560 מופיע לצד המילים “שפוך חמתך על הגויים… ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו” ציור של חייל – רמז לאיום האלימות המרחף מעל שולחן הסדר. בתחתית אותו עמוד נראה המשיח רוכב על חמור בדרכו אל העיר, כשמאחוריו אליהו הנביא תוקע בשופר. דימוי דומה מופיע כבר בהגדת פראג משנת 1527, והוא חוזר בהגדות מדרום אשכנז וצפון איטליה: המשיח ואליהו אינם מופיעים בנפרד מן הזעם, אלא כרוכים בו – כאילו הדין והגאולה משולבים זה בזה.
שפוך חמתך, הגדת מנטובה, 1560
היפוך דרמטי של דימוי החייל בסצנה זו מופיע ב”הגדת ירושלים” של שמואל בונה, שיצאה לאחר מלחמת ששת הימים. בונה מחליף את המודל האיקונוגרפי המסורתי של ביאת המשיח, בכניסתו של הצנחן הישראלי לירושלים. בעוד התיאור המסורתי מציג משיח “עני ורוכב על חמור” המייצג גאולה רוחנית (“לא בחיל ולא בכוח”), אצל בונה המשיח הוא איש מלחמה. כאן מתרחש היפוך תיאולוגי מרתק: החייל, שבהגדת מנטובה ייצג את ה”גוי” המאיים שעליו יש לשפוך חמה, הופך אצל בונה לדמות המשיח הגואל בעצמו. על דגל ישראל ביצירתו הוסיף בונה את המשפט “לחירות ישראל וגאולת ירושלים”, ממטבעות המרד ברומאים, ובכך הפך את הציפייה הפסיבית למשיח לפעילות ציונית אקטיבית.
שמואל בונה, הגדת ירושלים, 1968
בחזרה לימי הביניים: בהגדת וושינגטון האשכנזית משנת 1478 מתואר חזון נועז: משפחה יהודית שלמה יושבת על חמורו של המשיח, הנושא אותה אל ציון. זהו דימוי של הצלה וגאולה, אך גם של היפוך סדרי עולם – עולם שבו יחסי הכוח ההיסטוריים מתהפכים באחת.
מקורות מן התקופה מלמדים כי רגע “שפוך חמתך” לא היה רק טקסט אלא גם פרפורמנס. בהגהות ל”ספר המנהגים” של קהילת וורמייזא מסופר כי פותחים את הדלת ומזכירים את אליהו, “לפי שהמזיקים בורחים ממקום שמזכירין שם אליהו”. מקורות אחרים מתארים מנהג דרמטי יותר: אדם “נופל לתוך הפתח” ברגע אמירת “שפוך”, כביכול אליהו המבשר את בוא הגאולה.
גם הכותב האנטישמי, המומר אנטונינוס מרגריטה תיאר זאת – אם כי בלשון לעג – כאדם מחופש הנכנס לפתע לחדר. התמונה בהגדת וושינגטון האשכנזית מזכירה גם דברים אחרים שכתב מרגריטה: “סבורני שאני עצמי האמנתי בכל לבי בשקר המסופר להלן. השבח לאל ולרוח הקודש שהצילוני מטעויות כאלה ואחרות. לפי השקרים של היהודים, כשיבוא המשיח הוא ירכב על חמור ויושיב עליו את כל היהודים, ואילו את הנוצרים הוא יושיב על זנבו של החמור. אז ירכב המשיח עם כל האנשים לעבר הים, וכשיגיע לתוך הים יוריד החמור את זנבו וכל הנוצרים ייפלו לים ויטבעו. אכן, החמור הזה צריך להיות גדול מאוד, אבל חמור גדול עוד יותר הוא מי שמאמין בכך!”. דווקא כאן ניכר עד כמה דימויי ההגדה פעלו גם מחוץ לעולם היהודי.
שפוך חמתך, מתוך ההגדה מוושינגטון האשכנזית מאת יואל בן־שמעון, פירנצה, 1478. (באדיבות האוסף העברי, ספריית הקונגרס)
להבדיל, בעת המודרנית, האמן הדרוזי-ישראלי אסד עזי עושה שימוש אירוני בקומפוזיציה זו. עזי מתבסס על תצלום של איכר זקן הרוכב על חמור, ודרך “מסע דילוגים” חזותי הוא מקביל בין המשיח היהודי לבין הפליט הערבי. בדומה לאופן שבו חזון הגאולה האשכנזי התגבש מתוך דיאלוג טעון עם התרבות הנוצרית, עזי משתמש בסמל המשיחי כדי לעורר שאלות על זהות, עקירה ומשמעות הסמלים במרחב הישראלי המורכב.
כך או כך, תיאורים כמו זה שמביא מרגריטה – על משיח הרוכב על חמור ומוביל את היהודים לגאולה תוך היפוך גורלות – שימשו בסיס לעיוותים אנטישמיים חריפים. כך, בתחריט ממיינץ משנת 1666, מופיעה פרודיה קיצונית: המשיח היהודי רכוב על חזירה, וסביבו יהודים מושפלים. מאחוריו נראים אליהו, משה וחמורו של המשיח – היפוך בוטה של דימויי ההגדה. דמות “חזירת היהודים” (Judensau), המוכרת כבר מן המאה ה־13, מתגלה כאן כהיפוך לעגני של חמורו של המשיח – מסמל גאולה לסמל השפלה.
אסד עזי, המשיח על החמור, 1998. הדפס צילומי, חוטי צמר, נייר, עיפרון, דבק ג’סו ואקריליק על בד
גם המסורת הנוצרית עצמה עומדת ברקע הדימויים הללו. בימי הביניים נהגו נוצרים לציין את יום ראשון של כפות התמרים בתהלוכות שבהן נישאה דמות של ישו רכוב על חמור – לעיתים פסל עץ על גלגלים – בדרכו אל “ירושלים” מדומיינת. טקסים אלו שיחזרו את סיפור הבשורה, אך גם יצרו הקשר תרבותי משותף ומתוח, שבו התעצבו, לעיתים מתוך חיקוי ולעיתים מתוך התנגדות, הדימויים היהודיים של המשיח.
בהקשר זה הציע יוסף גוטמן לראות בדימויי ההגדה לא רק מסורת פנימית, אלא גם תגובה: חזון הגאולה האשכנזי מתגבש בתוך דיאלוג טעון עם התרבות הנוצרית. אין זו רק הבטחה דתית, אלא גם תשובה היסטורית – ניסיון להשיב כבוד במציאות של השפלה. בהתאם לכך, חזון אחרית הימים באשכנז כולל לעיתים ממד חריף של יום דין אוניברסלי, שבו נשפטות האומות המדכאות. דווקא ממד זה מסביר את הקישור החזותי והטקסטואלי בין “שפוך חמתך” לבין ביאת המשיח בהגדות.
ובתוך כל זה אנו יושבים השנה אל שולחן הסדר. המציאות הפוליטית והביטחונית עלולה להטעין את “שפוך חמתך” במשמעות עכשווית, ישירה ומסוכנת. משום כך נדרש מאמץ מודע: לא למחוק את המילים ולא להתכחש להקשרן, אלא להחזיק בהן מתוך הבנה היסטורית ורגישות מוסרית.
לקרוא “שפוך חמתך” – ולראות בעיני הרוח את החייל המרצח שבהגדת מנטובה, את המשיח הרוכב על חמור, את הקריקטורה האנטישמית של החזירה, ואת תהלוכות החמור הנוצריות. להבין כיצד דימויים של גאולה יכולים להפוך לדימויים של שנאה – וכיצד ניתן, למרות הכול, לבחור אחרת. אולי ברוחו של ז’ניה שור, שאצלו, בדומה לירושלים השמימית מהגדת מנטובה, יוצא המשיח מ”ירושלים של זהב” השוכנת מעל העננים על גבי הקשת, המסר אינו לאומי אלא כלל-עולמי – שלום המתבטא בקשת.
מתוך הגדה של פסח מצוירת על-ידי ז’ניה שור, 1974
פתיחת הדלת בליל הסדר היא רגע שבין פנים לחוץ, בין בית מוגן לעולם מאיים. השנה, אולי יותר מתמיד, היא מזמינה לא רק לזכור את העבר אלא גם לעצב את העתיד. בין “שפוך חמתך” ל”שפוך אהבתך” נפרש המרחב שבו מתגבשת הבחירה המוסרית שלנו: לשאת את הזיכרון – אך לא להיות שבויים בו.
*הזכויות לדימויים שמורות לבעליהן המקוריים. נעשה שימוש בדימויים למטרות מחקר, ביקורת ואמנות. אם נפלה טעות בזיהוי בעלי הזכויות, נא לפנות אלינו להסדרה או להסרה.
