ידיים

אני יושבת בחצר הפנימית של המוזיאון היהודי בפריז. מה יש בחצר הזאת שמצליח להרגיע אותי דווקא ברגעים סוערים כל כך של אי ודאות? האם זה המרחב שההיסטוריה והארכיטקטורה יוצרות יחד?

האמריקאים תקפו באיראן והאיראנים תוקפים את ישראל בעוצמה גדולה. הבוקר נפל טיל ברמת אביב ופירק שכונה שלמה. לא היו נפגעים בנפש, אבל אנשים שאני מכירה איבדו את בתיהם.

הטיסה שלי בוטלה. אין שום ודאות שאוכל לחזור לארץ בעוד שבוע.

אני נכנסת לחלל התערוכות המתחלפות דרך החצר הפנימית. הוא חשוך וקריר. אני שוקעת בצפייה בעבודת וידאו משנת 1927 בשם “ידיים” (Hände). הגתה אותה הצלמת האמריקאית סטלה פ. סימון והיא בוימה על ידי מיקלוש באנדי, ויחד הם יצרו מחול מופשט. קבוצת ידיים הופכת לשפה אוטונומית: מצטלבות, נוגעות, חופפות. היד מופיעה כסובייקט מנותק, כמחווה, כפעולה, כמערכת יחסים.

בתצלומים המוצגים בתערוכה אני רואה את מה שלא רואים על המסך: קונסטרוקציית העץ שעליה עמדו הרקדנים. הידיים מושטות קדימה. לרגע נחשפת האוטונומיה כמבוימת. יש גוף מוחזק מאחור.

הסרט נוצר בברלין של רפובליקת ויימאר, בתוך רגע היסטורי שבו עדיין האמינו בקדמה, בצורה, בשפה חזותית שתוכל לדבר בלי מילים. סביב יוצרים כמו ויקינג אגלינג והנס ריכטר התגבש רעיון של קולנוע כ”מוזיקה לעיניים”: קומפוזיציה של תנועה וקצב. הוא הוקרן בברלין של שנות ה־20 בחוגי “קבוצת נובמבר” (Novembergruppe), קולקטיב מודרניסטי רב־תחומי שפעל ברוח מהפכת נובמבר. כמה שנים אחר כך, עם עליית הנאצים, התסיסה הזאת נקטעה. ב־1935 הסרט הוצל על ידי אלפרד בר ונשמר בארכיון ההמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. כמו עבודות רבות מן התקופה, הוא נשכח מהתודעה לעשורים, וחזר אליה מאוחר יותר.

כשאני רואה את העבודה הזאת אני כבר אחרי התערוכה שלי, שבה ידי הופיעה בצורת מגזרת בתוך עבודת וידאו. האם דימוי יכול להקדים את מה שהתודעה מסרבת לקלוט?

שבועיים לפני שאני עוזבת את פריז נפתחת תערוכה גדולה של וולפגנג טילמנס בפומפידו, בחלל הספרייה שהתרוקנה. בספטמבר המוזיאון ייסגר לחמש שנים של שיפוץ, ותחושת סוף כבר מלווה את הצפייה בחללי התערוכות שנראים מותשים. חלל הביבליוטק לשעבר חשוף במערומיו. האמן הוזמן לעשות בו כרצונו, ובחר להשאיר ממנו רק חלקים. זו תערוכת ענק. מציפה, מתישה.

הצילום הטילמנסי פועל כקקפוניה של עקבה, של תקופה. זו תערוכת פרידה המהדהדת את כל מה שאני מרגישה.

בתוך החלל העצום אני מגלה חדר קטן, חשוך ונסתר. יש בו כמה מכונות זירוקס, והקהל מוזמן להתחבר לטכניקה של האמן. בחלל הזה יש תחושת מפלט. מקום להסתתר. במרכז החדרון, ערימת גזרי עיתונים שמהם ניתן לבנות קולאז’ים.

אני מניחה את יד ימין על משטח מכונת הזירוקס, מקשיבה לרעש שלה ומתבוננת באור שנע בתנועה מדודה מקצה לקצה. אחר כך אני מניחה את יד שמאל בריפיון ונותנת למכסה ללחוץ עליה קלות. אני הופכת את היד כמו חביתה במחבת, דואגת שתתועד משני צדדיה. אני רוצה לצלם את שתי הידיים יחד ומבקשת עזרה מהאחראי, שנענה ברצון ומניח את מכסה המכונה על שתי הידיים שלי שלכודות בה. נדמה לי ששנינו מהופנטים מהרגע הזה.

מרב שין בן-אלון, ידיים, חיתוכי נייר, 2025

על שולחן העבודה מגזרות הזירוקס של הידיים שלי. אני מזיזה אותן, מנסה להפיח בהן תנועה אבל האוויר עומד. החום הגדול כבר כאן.

בעוד עשרה ימים, כשאתחיל לארוז את החדר ולהחזיר אותו לקדמותו, כשאגזור את הידיים מתוך הדפסות A3, הרקע האפור של מכונת הצילום יראה לי חסר משמעות ואני אגזור אותו ואשליך למיחזור. באותו רגע ברור לי שאני לא רוצה לסחוב משהו לא רלוונטי, אבל כשאני מתבוננת ברגע הזה עכשיו יש לי רצון לשחזר את המרחב האפור חסר הדימוי. יש בי סקרנות להתבונן בעקבות שהטיל האור, להתבונן בצל הידיים על משטח הזכוכית, בסטיות ההדפסה של המכונה. להתבונן בדף שממנו נגזרה היד. הדף שנושא את ההעדר שלה.

לרגע נשמעת אזעקה. אני משותקת. האם אני מדמיינת או משתגעת? בקבוצת האמנים של הסיטה מישהו כותב הודעת הרגעה שככה זה פה פעם בחודש.

בעוד עשרה ימים אכניס את מגזרות הידיים למעטפה החומה הגדולה שקיבלתי בפומפידו ואטמין אותן בתחתית המזוודה שלי.

אני חוזרת לסטודיו שלי בתל אביב ותולה על הדלת את ההזמנה לסטודיו הפתוח בפריז. במרכז התמונה דימוי של יד. מגזרת של היד שלי מתוך הדפס שחור לבן, פרט מעבודת וידאו שבה היד נעה מכוח סמוי.

מה גורם לדימוי מסוים לפגוש אותי שוב ושוב?

כשאני מציגה את העבודה הזאת בתערוכת הסטודיו שלי בסיטה אני לא יודעת אם ייכנסו או יחרימו את התערוכה שלי.

אני מחברת לווידאו קריינות של סיפור דמיוני שאני כותבת ומתרגמת לאנגלית וצרפתית. אני קוראת לה: “לה סקרט”. הסוד.

אני מבקשת שלא יציינו שאני מישראל. אני מוותרת על פרסום קורות חיי. אף אחד לא שואל אותי אם אלו הידיים שלי.

באחד הבקרים אני מופתעת לגלות שישנתי כל הלילה בלי להתעורר. בזמן שאני ישנה, בארץ רצים למקלטים או ישנים בממ”ד. אני מתעוררת בבהלה לקבל את ההודעות. כדי לשמור על השפיות אני מצלמת את החדר שלי וכותבת:

אני בפריז.

היום ה־19 ביוני 2025.

הימים והשעות מתערבבים לי.

אי הוודאות היא הדבר הוודאי ביותר כרגע.

אני גוזרת את היד מתוך ההדפסה אבל משאירה אותה חצי מחוברת, חצי מנותקת. אני תולה אותה על הקיר ליד החלון הגדול שפונה לחצר הפנימית שצילמתי כל כך הרבה פעמים בשהות שלי. אני מנסה לצלם בווידאו את תנועת היד אבל האוויר עומד. אין לי מאוורר, לא כל שכן מזגן.

הטיסה שלי בוטלה ואני מנסה להניע את היד שמסרבת לזוז. אני מחליטה לנשוף עליה ולהפיח בה תנועה, אבל זה רק גורם לה להיראות מנותקת לגמרי. אני בודקת אפשרות למקם אותה על קיר הצלקות הוורודות. “קיר העבודה” בדירת הסטודיו שלי שכולו עקבה של מי שהיה כאן לפניי. צלקות התיקון של החורים שנסתמו בחופזה לפני העזיבה. אני לא נוגעת בקיר הזה שלושה חודשים. הוא מזכיר לי כאב שאני לא רוצה לראות וגם לא רוצה לשכוח, כמו השלט על הדלת שלי.

בעוד כמה ימים ימלאו 90 יום לשהות שלי, ואם לא תהיה לי טיסת חילוץ אצטרך לעזוב את אירופה בדרך אחרת.

כל האפשרויות מונחות על השולחן בתפזורת כמו מגזרות הידיים חסרות התנועה.

מרב שין בן-אלון, ידיים, חיתוכי נייר, 2025

הלחץ מהארץ עומד בסתירה לאורך הרוח המקומי ביחס לקצב של הדברים הבירוקרטיים. אין אפשרות להאריך את השהות. באופן מוזר אני שוהה בתוך אי הוודאות כמו באחת החצרות הפנימיות שהתאהבתי בהן.

השעה 12:00. אני לא חווה את הזמן אלא להיפך, אני נמצאת בו.

החדר לוהט. אני יורדת לעשות כביסה עם כוס יין. לנשום. לא משנה מתי תהיה הטיסה, צריך להתחיל לחסל את תכולת המטבח. המכבסה על שפת החצר הפנימית. מכונה מספר 10 תפוסה. אני מחכה בחוץ. כעבור כמה דקות, כשאני קמה לבדוק מה המצב, אני מגלה שהיא כבר הופעלה מחדש.

באותו רגע אני מאוכזבת ממה שחמק ממני כי אני עדיין לא יודעת שברגע שאזוז אל הספסל במרכז החצר אקבל הודעה שהתבטלה הפגישה שלי עם הצלם הטורקי, אבל תתרחש אחת הפגישות המפתיעות בשהות שלי.

איך אפשר לדעת מה יהפוך רגע מסוים למשמעותי? איך אפשר לדעת מה ייזכר, מה יימחק, מה יהפך לדימוי? לסיפור?

האם זו הפעם הראשונה שאני רואה את החצר הפנימית עם הגגות מהחלון שלי? או הטקס היומיומי של אמירת “בונז’ור” למי שאני פוגשת? האם זו התמונה של עצמי צועדת ברחובות המארה, ולרגע קולטת את בבואתי באחד מחלונות הראווה ומבינה בהכרה עמוקה שיופי בפריז אינו קישוט, אלא ערך? או הרגע שאני מגלה שלא משנה מה שואלים אותי, אני אומרת שאני אמנית, והמילה “ארטיסט” לא מותירה אחריה עוד שאלות.

אני שמצלמת את עצמי במסדרון החשוך בקומה הרביעית, הולכת בין שתי נקודות האור בקצותיו, מקליטה את קולות השירה והנגינה מאחורי דלתות האטליה הסגורות. אני שחוזרת שוב ושוב לממוריאל דה לה שואה, בבניין הסמוך לסיטה. אני שחיה עם אימת השאלה: מאיפה את? והפעם היחידה, בערב האחרון בפריז, שבה אני עונה לשאלה.

מתי מגיע הרגע הזה שבו אני רוצה להיות במקום שמזכיר לי את הבית, את האוכל, את המנטליות?

ואני באה לשם כי אני לא מגלה לעצמי שאני רוצה לפגוש את הבחורה הצעירה עם החלומות שעובדת שם, שרק הגיעה לפריז, שלמדה צרפתית במכון הצרפתי, שיש לה דרכון אירופי ועתיד והיא שואלת אותי מה אני עושה בפריז והעיניים שלה נדלקות כשאני מספרת לה שאני אמנית. בשבועיים האחרונים מגיעים לשם הרבה ישראלים שמחכים לטיסת חילוץ ואת חלקם אני מכירה. הצרפתים אוכלים פיתה עם מזלג. אני אוכלת פיתה בידיים.

מרב שין בן-אלון, ידיים, חיתוכי נייר, 2025

בשבועיים האחרונים בפריז אני חוזרת למקומות התיירותיים ויש לי כעת מידה של סלחנות כלפיהם. אני קונה מתנות לאהוביי וחושבת על רגע המפגש המחודש איתם.

המציאות של שגרת האזעקות מלחיצה אבל להיות בפריז ולא להיות בפריז זה לא רק חבל, אלא חוסר הגינות כלפי מי שאינם יכולים לברוח מהארץ.

אם כבר מלחמה, אם כבר לא ידוע, אם כבר לא ברור מתי אחזור וכיצד, אם כבר לחיות בתוך זמנים היסטוריים ופוליטיים, לפחות אקבל על עצמי את התפקיד שהוטל עלי: לספר.

אני הולכת על שפת הנהר בשעת בין ערביים. בעוד כמה חודשים אחגוג את יום הולדתי השישים. אני חושבת על אמא שלי, שהשעון אצלה נעצר בגיל 59.

השקיעה מספקת עונג ויזואלי שנמשך שעות וגורמת לעיר היפה הזאת להטריף את החושים. אני חוצה את הגשרים, מתבוננת במקומיים על שפת הנהר יושבים בחבורות עם בקבוק יין, בירה, בגט, גבינה, עגבניות שרי. אני חושבת לעצמי: נסעתי לפריז בגיל שהיא נסעה לבילינסון.

אמא תמיד קראה לי “ידי זהב שלי”.

הבוקר הייתי אמורה לעלות על הטיסה חזרה לארץ. במקום זה אני יושבת בחצר פנימית יפיפיה במארה. גיליתי היום את המקום הזה, שנמצא במרחק כמה פסיעות מהחדר שלי. סביבי עצים, כיסאות, ספסלים, בית קפה, ספרייה ושקט. אפשר לשבת פה עם קפה וקרואסון. אפשר לבהות ולהקשיב לפעמוני הכנסיייה.

על הקיר בסטודיו בתל אביב תלויות מגזרות הידיים שהוצאתי מהמעטפה כשחזרתי. בחדשות דיווחים על תקיפה איראנית מתקרבת.

12 ידיים תלויות בשורה. זה אומר שעשיתי שישה תצלומי זירוקס. שניים לכל יד ועוד שניים לשתיהן יחד. הפכתי את שתי הידיים שלי לקבוצת מחול, אבל זה מחול של שיתוק. פעם בכמה זמן אני מזיזה אותן, מצלמת אותן. על פי רוב אני לא מרוצה ממה שצילמתי. אני מנסה להתבונן בהן מחדש. יש שם משהו שאני צריכה לפענח.

במגזרת יד שמאל שעון היד שלי נעצר על השעה 15:15. באופן מפתיע אני לא רואה את הזמן שקפא אלא להיפך. כיוון שצילמתי אותן במכונת צילום הדימוי מהופך. מה שנראה כמו גב היד הוא החלק שהונח על משטח המכונה, ומה שנראה כמו פנים כף היד הוא למעשה כף היד המונחת על המכונה. הידיים כהות ושטוחות. למכונה אין שאיפות להחמיא לדימוי.

אני ניגשת לקיר ומניחה את הידיים שלי על המגזרות. עכשיו אני מבינה מה הדבר שהטריד אותי: הן בגודל אחד לאחד. הידיים על הקיר הן לא צילום אלא עקבה. הן חומר שקפא בזמן. אולי זו הסיבה שכשאני מנסה לצלם מחדש את הרגע הזה, החצובה כל הזמן זזה.