הצעה לביתן הישראלי
ביאנלה לאמנות 2015
אמן: עודד הירש
אוצרת: טלי תמיר
הקרנה, מיצב, מיצג מתמשך
הפרויקט המוצע כאן, של אמן הווידאו עודד הירש, מתבסס על מיצב הקרנה רב־מסכים, שתכניו הדרמטיים והמפתיעים בוחנים את גבולות היכולת האנושית. עבודתו של הירש, שהוצגה במשכן לאמנות עין חרוד, במוזיאון ישראל, בניו יורק ובמרכזי אמנות באירופה, עוסקת במפגש מועצם ואבסורדי בין מוגבלות אנושית לבין נחישות נפשית, ומבקשת לבחון את אי היכולת בכלים של עודף יכולת. ניתן לתאר את התמה המרכזית בסרטיו כעימות מרתק בין אימפוטנטיות לאומניפוטנטיות, השואל שאלות על כוח ומאתגר את מגבלותיו.
סרטיו של הירש נעים סביב שתי תמות עיקריות: הפרויקט החלוצי של ההתיישבות הציונית וניסיון התגברות על נכות פיזית. שתי הסיטואציות הללו, למרות המרחק הרב ביניהן, קשורות זו לזו במאמץ העילאי שהן תובעות מהאדם היחיד, ובמחיר הגופני והנפשי שהן גובות.
השפה החזותית/תמטית של הירש ניזונה מקולנוע סוריאליסטי, והיא רחוקה מריאליזם. הירש יוצר סיטואציות מלאכותיות ויזומות, ומעצב בסרטיו עולם בועתי, מעין מעבדה המאתגרת את הפעילות האנושית. הסיטואציות הדרמטיות/אלגוריות שהוא יוצר בעלות משמעות אקזיסטנציאליסטית, ומייצרות עוצמה ויזואלית ורגשית, עד כדי עצירת הנשימה.
הפרויקט המוצע לביאנלה בוונציה 2015 כולל סרט אחד חדש, שיופק במיוחד לביתן הישראלי, ושלושה סרטים קיימים, בכולם פועלת קבוצת אנשים שאמורה לבצע משימה מורכבת, הדורשת גיוס כוחות רבים ושיתוף פעולה בין כולם. כבן קיבוץ (אפיקים), הירש בוחן בכל אחד מסרטיו את כוחה של הקבוצה, אך בסופו של דבר המשימה הקולקטיבית — גם אם בוצעה — מתבררת כחסרת תוחלת ואבסורדית לחלוטין.
רישום: עודד הירש
הסרט החדש המוצע לביאנלה בוונציה, Valid, עוסק בנכות פיזית ובמרכזו קבוצה של גברים נכים, פראפלגים, בכיסאות גלגלים. הסרט מאתגר את הקבוצה במשימה בלתי אפשרית ועוסק במאמץ העילאי המושקע בניסיונות למימושה. מוטיב הנכות הגברית מקבל השראתו מדמות אביו של הבמאי, שנפצע בתאונת דרכים במהלך מלחמת לבנון הראשונה, והפך למשותק בפלג גופו התחתון. הנכות הגברית מעלה מצב פוסט טראומטי של פציעה ואסון שאינם ניתנים למחיקה. ערכים ישראליים־ציוניים של התגברות, ביצוע משימה בכל מחיר וגיוס הקבוצה למען המשימה עומדים כאן למבחן, כשהם מצד אחד נתפשים כהירואיים מתמיד, אך מצד שני מוארים באור סיזיפי, ורוח האבסורד נושבת בעורפם. המאמץ האנושי ההירואי מותיר את האדם לאו דווקא בזקיפות קומתו, אלא בנכותו ובמוגבלותו.
המיצג־מיצב סרט המוצע כאן מפתיע בשפתו הוויזואלית ובשאלות הנועזות שהוא מעלה על פני השטח. הדיון מתרחב לא רק לגורל הביוגרפי של האמן עצמו ולמשקע קולקטיבי של מדינה שסועת מלחמות וכאב, אלא מתקשר לתמות אוניברסליות של אמנות המגיבה למוראות הקיום האנושי. הייחוד בהצעה של הירש היא במפגש הלא צפוי בין קורבנות המצב הזה לבין התעלותם מעליו.
תיאור הפרויקט
הפרויקט מורכב משלושה חלקים:
- טוצ’קה: טרילוגיה
- Valid — מיצב הקרנה
- מיצג פופ־אפ במספר אתרים ברחבי ונציה
טוצ’קה: טרילוגיה
יוצג בקומה השנייה של הביתן
הטרילוגיה טוצ’קה מורכבת משלושה סרטים שיוקרנו על שלושה מסכים במבנה משולש.
50 כחול — מסע חסר פשרות של אב ובנו בנופי הארץ הבראשיתיים. הבן דוחף ללא ליאות את אביו על כיסא הגלגלים בתוואי השטח הקשה עד שמגיעים לכנרת, שם מורם האב אל ראש מגדל המוצב בתוך המים.
טוצ׳קה — קבוצת אנשים נושאים על גבם ציוד כבד משקל פוסעים בדממה. הם מגיעים לערוץ נחל צר, שם הם בונים גשר גדול ממדים ובעזרתו חוצים לצד השני של הנקיק.
אינחדש — מתאר קבוצת אנשים הנרתמת למאמצי חילוץ של צנחן שהסתבך עם מצנחו בין כבלי חשמל (מבוסס על דרך הרוח מאת עמוס עוז).
dilaV מיצב וידאו
יוצג בקומת הכניסה
עבודת וידאו אשר תציג קבוצת נכים משותקים על כיסאות גלגלים המנסים ביחד לסייע לחבריהם לרדת מפסגות הטוטמים עליהם הם יושבים. לצורך הפקת הסרט תתקבץ קבוצת אנשים משותקים המרותקים לכיסאות גלגלים. הקבוצה תנותק מהציוויליזציה המיידית למשך מספר ימים וביחד תוציא לפועל משימה משותפת אשר במבט ראשון תיראה מעבר ליכולתה.
המיצב יכלול מספר מסכים ויתוכנן בצורה כזו אשר תחדד את הדואליות שבין השיתוק והמוגבלות ובין היכולת להגיע למקומות שאדם “רגיל” מודר מהם.
רישום: עודד הירש
סדרת מיצגי פופ־אפ במספר אתרים
ברחבי ונציה
לצורך העבודה תגובש קבוצת נכים ונציאניים, בני המקום, הרתוקים לכיסאות גלגלים, שיופיעו לסירוגין באתרים שונים בעיר כשהם מאתגרים את תנאי העבירות המיוחדים של העיר ונציה.
סדרת המיצגים תתקיים רק במהלך החודש הראשון של הביאנלה, והמשתתפים ישתמשו באביזרים ובפרטי לבוש מעוצבים, אשר יקשרו אותם, ויזואלית, לעבודות הווידאו שיוצגו בביתן.
המיצגים יכללו מספר סיטואציות:
- קבוצת אנשים על כיסאות גלגלים ישייטו על גבי גונדולה בתעלות הצרות וגם משיט הסירה (הגונדולייר) יהיה מרותק לכסא גלגלים.
- מסע של שיירת כיסאות גלגלים ברחבי העיר.
- חיזיון של נכה בכיסא גלגלים שישב על פדסטל מורם בגובה של כ־2.5 מ’, באתר מרכזי של העיר.
- המיצגים יופיעו בהפתעה במקומות שונים, בכל יום יתקיים מיצג באתר אחר (ראו רישומים ראשוניים מצורפים). המיצגים יתועדו ויוקרנו בחלל הביתן.
רישום: עודד הירש
מחשבה מאוחרת לאחר השבעה באוקטובר
טלי תמיר
ההצעה שעודד הירש ואני הגשנו לביתן הישראלי בביאנלה של שנת 2015 — מיצב הקרנה משולב במיצג פופ־אפ בסמטאות העיר ובתעלותיה — נענתה בשלילה. לא שלא צפינו את התשובה השלילית, כי הבנו מראש שהצעה ישראלית העוסקת בחולשה, בנכות ובמוגבלות, היא מעבר למה שמדינת ישראל יכולה להכיל כנציגות רשמית, בוודאי בשנת 2014—2015, כשחוויות של תבוסה או חולשה הודחקו לשולי התודעה הלאומית, והביטחון בכוחנו המוחלט והבלתי מעורער המשיך להוביל כמיתוס הגמוני.
ההצעה שלנו נגעה בעצב לאומי רגיש: המחיר הגבוה, האישי, הגופני, שלא לומר המוסרי והנפשי, שאזרחי מדינת ישראל משלמים ושילמו לאורך שנים על מציאות מתמשכת של מלחמות ופיגועים. כמות הפציעות, הנכויות והתגובות הפוסט־טראומטיות שהצטברו ממלחמה למלחמה ומפיגוע לפיגוע הלכה וגדלה, והחברה הישראלית לא ידעה כיצד להתמודד עם העדויות הגופניות הקשות הללו וחששה לשאת את עיניה ישירות אל הנכים ואל הפצועים. בתקשורת הנושא הודחק ועלה בכתבות נדירות, בטלוויזיה לא נראו נכים או קטועי גפיים, והלומי קרב נותרו מאחורי מסך עשן וכמעט שלא דובר בהם. מדי פעם הבליחו נכי צה”ל בתודעה, כשיצאו לרחובות למחות, עם כיסאות הגלגלים שלהם, על תגמולים נמוכים או על תמיכה לא מספקת של המדינה.
עודד הירש העלה כבר ב־2005 דימוי מדהים של אבא שלו, המרותק לכיסא גלגלים, כשהוא דוחף אותו ביום חורף גשום ובוצי במעלה שביל סלעי עתיר מכשולים, אי שם בהרים שסביב קיבוצם, אפיקים. בתבונה קולנועית השכיל עודד להעניק לסיטואציה מגע עיצובי מוטה, שהבליט וסימן את הדמות בנוף, ויצר חיבור מפתיע בין נכה בכיסא גלגלים לבין מעיל מחודד בצבע כחול עז. בכל סרטיו יש נוכחות ייחודית לפרטי לבוש ולצבעוניות בוהקת, המקבלים את השראתם מבגדי עבודה קיבוציים: כובעים רחבי שוליים, מעילי פלסטיק לעבודה בבריכות הדגים, סרבלים וכדומה, שעברו הטיה מסוימת, המעבירה אותם מהמישור הבנאלי־יומיומי למישור החזותי־אלגורי. ברוב המקרים הכובעים או כיסויי הראש למיניהם מסתירים את פניהם של ה”שחקנים”, שכולם, עקרונית, חברי קיבוץ אפיקים או חברים וידידים של הבמאי, ולעולם לא שחקנים מקצועיים.
רישום: עודד הירש
בישראל של היום, שמציינת שנה לאירועי הטבח של השבעה באוקטובר, ושנה למלחמה העקובה מדם בעזה, אליה נוספה לאחרונה גם המלחמה בלבנון, כבר אי אפשר להתכחש למספר הפגועים והנכים שחזרו מסמטאות עזה, שלא לומר ההרוגים והנרצחים. נושא הנכות — אובדן גפיים, שיתוק, עיוורון ופציעות נוספות — הפך לפתע לחלק ממופעי הגבורה וההקרבה למען המולדת, ופצועים ונכים זוכים היום לנראות מלאה: הם מופיעים על המסך ומספרים על ההתמודדות עם הפציעה, ומביעים גאווה על הקרבתם למען הניצחון ותרומתם הגופנית לתבוסת האויב. היחס אל מופעי הנכות במרחב הציבורי השתנה עד כדי כך, שאפילו בפרסומות נראים נכים קטועי ידיים ורגליים, והעם מחבק את פגועיו וכבר אינו מבקש להסתירם. יכולת ההכלה החדשה של החברה הישראלית את נכיה ופצועיה מבורכת ביסודה, אולם, הכלה זאת מוענקת בתנאי שהפציעה נעטפת במעטפת הירואית ופטריוטית, ומוארת באור היקרות של גאוות יחידה חיילית־גברית.
הסרטים של עודד הירש מעבירים את אפקט הפציעה מאב לבן, ומהנפגע עצמו אל המעגלים הקרובים אליו, המושפעים ישירות ממצבו. הם מייצרים אלגוריה דרמטית להתגייסות העילאית הנדרשת כדי להתגבר על הדרך עמוסת המכשולים של הפציעה. גדולתו של הירש ביכולתו להרחיב את היריעה ולהטיל את צללי הפציעה על אידיאת ההתיישבות באדמת הארץ, ועל ערכי הסולידריות הקבוצתית שהיו בבסיס האתוס הציוני. לא בכדי חוזר הירש אל נופים בראשיתיים ואל טכנולוגיה לואו־טקית, של גלגלים וחבלים, המזכירה טחנות קמח: הוא רומז אל המשימה כבדת המשקל, שנראתה בראשית הדרך מופרכת וחסרת היגיון, שהושלכה אל חיקם של החלוצים ותבעה מהם הקרבה גופנית ונפשית עד כלות, עד מיגור הכוחות של עצמם. הוא משליך את דמות אביו העקודה אל כיסאה אל המרחב הקדמוני של הארץ, כהד לעקדה קדמונית, להקרבת קורבן אדם למען המולך של הארץ. ורק הקהילה שסביבו מושיטה לו יד ומגנה עליו.
ומתוך התובנות האלה הוא מבקש לבוא לוונציה ולהעלות — בביתן הלאומי הישראלי — את הדרמה האנושית של הארץ, את החור השחור של הפציעה ואת המאמץ העילאי להתמודד מולה. ונציה — עיר של סמטאות צרות, תעלות וסירות מתנדנדות — היא זירת התמודדות עילאית לנכים ולחלשים, והסרט Valid, הדן ביכולת ובאי יכולת, מנצל היטב את הקושי הזה. ככל שהירש מעמעם את הגבול בין חולי לבריאות ובין חולשה לכוח, כך גם השאלה אם הסרט הירואי או ביקורתי, טרגי או אירוני, נותרת פתוחה לפרשנותו של הצופה.
הרהור בשעת אזעקה
עודד הירש
מעניין מאוד להסתכל על רעיונות ועל דברים שעשיתי ממרחק של עשור. מצד אחד יש שינוי גדול בדרך שבה החברה מתפתחת, והופכת בשלה פתאום לדון גם במוטיבים קשים כמו פציעה ונכות, אבל מצד שני יש גם סטגנציה מדכאת או מחזוריות שיוצרת חוסר יכולת לצאת מהמצב ולהשתחרר מקונבנציות. והנה, מפגש מפתיע עם טקסט ישן שגרם לי לחשוב על מצבנו:
לפני מספר ימים הזדמנתי לספריה קטנה באחד מיישובי הצפון המרוחקים. בעודי מסתובב בין המדפים החלה אזעקה, והחלטתי להישאר בין כותלי הספריה, שהרי ידוע שהספרים משמשים כמחבוא הטוב ביותר. מאחת הפינות בצבצה חוברת מצהיבה, אשר כאילו קראה אליי. שלפתי אותה מהמדף, התיישבתי על שרפרף עץ ישן והתחלתי לקרוא. זה היה נאום שנשא משה שרת לאחר שהתפטר ממשרתו כשר החוץ הראשון של מדינת ישראל בעקבות מתחים אידיאולוגיים מול בן גוריון, בוועידת מפא”י בבית ברל ב־1957. על אף הניסוחים הארוכים והשפה הארכאית, ועל אף העובדה שעברו כ־70 שנה מאז נכתב הנאום, נדהמתי מהרלוונטיות שלו; ניכר היה באופן חד וחריף שהטקסט אקטואלי לחלוטין לתקופתנו. שרת כתב שם על הטרגדיה שבה אנו נתונים ביחסינו עם שכנינו הערבים ועל חוליי החברה הישראלית, שלא יודעת כיצד להתמודד עם הגיאופוליטיקה של האזור. לו תמצית רעיונותיו של שרת הייתה משולבת במאמר דעה עכשווי באחד מכלי התקשורת, היה נדמה שהדברים נכתבו אתמול, ולא ב־1957.
תוך כדי קריאה בטקסט של שרת ומחשבה על הזמן שחלף מאז קום המדינה בלי שסדר היום פה ישתנה, חשבתי לפתע שעבודתי הקולנועית משקפת בדיוק את הסטגנציה הזו ואת חוסר היכולת לצאת מהמצב, כמו איש נכה התקוע בשדה בוץ. ניכר מאמץ אדיר, ניכרת נחישות וגם יכולת, כוח ומסירות מעוררי השתאות, אבל לאן כל זה מוביל? הרבה שרירים, המון מאמץ, מעללי גבורה סמוקי אתוס, אך בפועל כבולים במשקולות בוץ אל הקרקע ולא ממש מצליחים להתקדם. עבורי זה מקור לאכזבה גדולה ועצב, שמתעצם בעיקר מתוך מקום של הערכה עמוקה למה שרצו להקים ולבנות כאן.
אוקטובר 2024
