מה אקח איתי למקלט?

בזמן האחרון אני נע בין מקלטים, ממ”דים, ממ”קים וכמובן הבחירה המיואשת להישאר בלתי ממוגן. אני תוהה כמה פעמים כבר ירדתי למקלט, ואיך בכל פעם שאני יוצא ממנו אני שוכח מקיומו. כמו כאב חד שמזכיר לנו איבר בגוף, ששוב נשכח כשהכאב חולף, כך גם המקלט: מרחב הטרוטופי, מנותק מן החיים עצמם.

אך הפעם, אולי בשל התקופה הממושכת שבה אני נדרש לרוץ למקלטים, המרחק בין תחושת החירום שהמקלט מייצר לבין החיים עצמם הצטמצם. מצאתי את עצמי במצב הישרדותי פחות, וחזרתי ליסוד שלי כחוקר תרבות. כך עלתה השאלה: מה מקומה של התרבות בזמן מלחמה או משבר? לא במובן המוכר של “כשהתותחים רועמים”, שאפשר וצריך לערער עליו, אלא במובן אחר. כסוציולוג המתבונן במדיניות, השאלה שמעסיקה אותי כעת היא מה קורה למורשת התרבותית עצמה כאשר התותחים רועמים: מי מחליט מה נשמר במקלט, ומה נותר מחוץ לו?

הבונקרים והמקלטים הם מורשת קרובה יחסית, תוצר מובהק של המאה ה־20. עד אז היו מערות ומקומות מסתור, מבצרים וביצורים ואף חללים תת קרקעיים או מוסתרים, אך הבונקר והמקלט במובנם המודרני התגבשו במהלך מלחמות העולם, ובעיקר במלחמת העולם השנייה, בעקבות הפצצות אוויריות והפיכת העורף האזרחי לזירת לחימה. במשך מאה שנים עברנו מן ה”אנדרסון” וה”מוריסון” הבריטיים – מבני מיגון מתכתיים בהפצה המונית שסיפקה המדינה מסוף שנות ה־30 ובמהלך המלחמה – דרך הבונקר הספרטני למראה אך המבוצר של היטלר, אל החרדה הגרעינית ותרבות המקלטים הגרעיניים (fallout shelter) של המלחמה הקרה, ועד לחדרי מלחמה ומתקנים תת קרקעיים מתקדמים לאחסון ושיגור טילים שנבנים מסביב לעולם עת מנהיגים מסתגרים בבונקרים מחשש לחייהם.

בעשורים האחרונים נוספו לתרבות המיגון גם מגפה עולמית, חששות גוברים ממשבר האקלים ופחדים מפני טכנולוגיות העלולות לצאת משליטה, תרחישים שהעצימו חשיבה אפוקליפטית שאמנם אינה חדשה מבחינה היסטורית, אך משתלבת היטב עם היגיון המיגון. בתקופה זו, שבה תהליך המיקלוּט כבר הפך לעובדה קיימת ומתרחבת בחברה, ראוי לשוב ולשאול ביתר שאת לא רק כיצד אנו מגינים על החיים, אלא על איזה סוג של חיים אנו מבקשים להגן?

אורית ישי, Tzelafon, lambda print, 40×50 cm, 2007, PD

מקלט מדיני

נתקלתי לראשונה בשאלה זו בשיחת טלפון עם ידידה, נועה לאה כהן, שסיפרה לי שגלריית המקלט לאמנות חרדית לא תוכל לתפקד יותר כגלריה. לעומת מלחמות קודמות, שבהן הגלריה התפנתה, הפעם הבעיה אקוטית יותר. בירושלים הוחלט להתקין מערכת לפתיחת המקלטים מרחוק בזמן חירום, מה שלא יאפשר יותר לבטח את היצירות במקום. במחשבה נוספת, עתיד זה כנראה ישפיע גם על מרחבים דומים כבית האמנים במודיעין שפועל מתוך מקלט, או חללי סטודיו רבים שניתנו לאמנים על ידי עיריות בזמני שגרה, בתנאי שיתפנו במהירות בזמני חירום.

האמנות תמיד נדחקה לחללים רחוקים מהעין, ומקלטים הם דוגמה מצוינת. אך בעצם, דוגמה נוספת היא המוני חללי אמנות ותרבות שנשארים סגורים בזמן מלחמה דווקא כי אינם קרובים למקלטים. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, פיקוד העורף דורש שכל חלל שאין לו מקלט שאליו אפשר להגיע בזמן ההתרעה יישאר סגור. כחללים שבדרך כלל ממוקמים באזורים זולים בעיר, כמו קריית המלאכה בתל אביב, לגלריות רבות אין מרחב מוגן קרוב. תערוכה שפתחתי יומיים לפני המלחמה בגלריה בנימין עומדת סגורה כבר שבועות, ומי יודע כיצד יראה לוח התערוכות כשנשוב לפעול.

לכך אפשר להוסיף עובדה נוספת, והיא ששוב הודיעו שהמלחמה עומדת להביא לצמצום בתקציב התרבות, טקס שהפך לקבוע בשנים האחרונות. בזמן שאני כותב את השורות האלו הטלפון מצפצף עם “יצירות” וידאו שמציגות את הנזק העצום שנגרם למרכז לאמנות עכשווית בערד בעקבות נפילת טיל אתמול, ונדמה לי שתמונות מכיכר הבימה עומדות להגיע בקרוב. קשה להלין על הצורך לשמור על התרבות כשמציגים זאת כחלופה להגנה על חיי אנוש. אך נשאלת השאלה אם האחד דוחק בבירור את השני או שניתן לחשוב על תרחיש שבו מגינים על שני הדברים. במצב כמו שהוא בינתיים, בעיקר ברור שעולם התרבות יתקשה מאוד להתמודד עם פגעי המלחמה בעזרת תקציב מצומצם ממילא.

כמובן שקיימים בארץ גם מנגנונים מסוימים של מיגון תרבות. הדוגמה הבולטת לכך היא הספרייה הלאומית החדשה, שתוכננה מראש כמבנה הכולל מערך מיגון תת קרקעי מתקדם, אך זוהי דוגמה חריגה. מעבר לכך, מסמך של הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות מתאר בקצרה את אופן הפעולה הנדרש לשימור תרבות ואמנות בזמן מלחמה, אך חשוב להדגיש כי מדובר במסמך של גוף מקצועי עצמאי ולא במדיניות לאומית מחייבת, וככל הידוע לי אין כיום הנחיה לאומית ברורה בתחום זה. לפי המסמך, כל מוסד נדרש לתעדף מראש את האוספים המרכזיים שברשותו ולהכין מבעוד מועד תכנית פעולה למיגונם. ואכן, עם פרוץ המלחמה הודיעו מוזיאונים מרכזיים, ובהם מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, כי פריטים נבחרים מאוספיהם הועברו למקלטים מוגנים. מנגד, הפערים ניכרים היטב: אני זוכר דיון בכנסת שבו השתתפתי במסגרת תפקידי כיו”ר איגוד האוצרות.ים, שעסק במצב נכסי התרבות בצפון, ושם עלה כי מוזיאון האדם הקדמון בקיבוץ מעיין ברוך מחזיק בכ־120 אלף פריטים ארכיאולוגיים ללא כל מיגון. זה היה עוד בסבבים הראשונים מול חיזבאללה אחרי השבעה באוקטובר, ומעניין מה מצב המוזיאון היום. הדוגמאות הללו מצביעות על מצב שבו ההגנה על תרבות אינה שיטתית, אלא תלויה במיקום, במשאבים וכן הלאה.

אורית ישי, Ofakim, lambda print, 40×50 cm, 2008, PD

לעומת המצב בישראל, שניתן לכנותו במקרה הטוב מיושן ובמקרה הרע הפקרות של ממש, אפשר להפנות את המבט גם למחשבות מתקדמות יותר. דוגמה בולטת היא התפיסה המתפתחת כיום באונסק”ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו”ם –של מה שנקרא לעיתים “מורשת העתיד” (heritage of the future). רעיון זה מערער על האופן שבו נכסי תרבות חומריים נבחרים על ידי מוסדות ומוכנסים למקלטים. במקום זאת, מתגבשת תפיסה של שימור כתהליך פתוח ורב ממדי שמבקש להשאיר מקום גם למה שעדיין לא הוכר וטרם נכנס לרשימות התיעדוף. מדובר במערכת מורכבת, הכוללת גופים, קהילות ויחידים, שמנסה להתמודד מראש עם האפשרות שמשמעות תרבותית תיעלם מן העולם, לא משום שלא הייתה חשובה אלא משום שלא זוהתה בזמן.

אבל אולי מדובר בצרות של עולם ראשון. זוהי נקודת מבט שמתגבשת בעיקר במדינות שכבר עשרות שנים לא סובלות מהפצצות שמסכנות את המורשת שלהן. מן הצד השני עומדות מדינות שבהן הדיון על מורשת העתיד ועל מה שלא נכנס מראש למערכות התיעדוף מתברר לעיתים כמאוחר מדי. בעיראק, סוריה וכעת באוקראינה, אך לא רק בהן, אוצרות תרבות לא רק אוימו אלא אבדו בפועל: נעלמו, הושמדו ולא ישובו עוד. כמובן שזה מה שרק מחזק את הצורך להבין כיצד לבנות מראש עוד מקלטים שיוכלו להכיל עוד פרטי תרבות, כאלו שכבר נכנסו לקאנון וכאלו שנרצה לתת להם את הסיכוי הזה. ועדיין, חשוב לזכור את המציאות הכאוטית שבה המדינות החזקות בונות מקלטים שבהם תישמר ההיסטוריה, בעוד החלשות מוחרבות מן היסוד.

מקלט לאיש אחד

לאחרונה קראתי מאמר יפה של מירב ארלוזורוב בדה מארקר, בו היא טוענת שתרבות המקלטים הציבוריים של תל אביב עדיפה בהרבה על תרבות הממ”דים, בין היתר כי הם תורמים להליכתיות בעיר. אני מסכים. בתל אביב אני מרגיש חופשי בהרבה להלך ברחובות העיר בזמן חירום, אפילו לצאת לאירוע תרבות, ביודעי שאם תגיע צרה אוכל להיכנס למקלט הקרוב. אוסיף שהוספת המקלטים לאפליקציית הניווט ווייז מאפשרת לי גם לנהוג בין ערים שונות ביודעי שבעת התרעה אוכל למצוא יישוב קרוב עם מקלט. כך גם פגשתי אנשים חדשים וראיתי מחוזות חדשים. ועדיין, ביום יום, כאב לילדה ותינוק, כמו רבים ברחתי מן העיר ומקלטיה למקום עם ממ”ד שמאפשר לי לישון בשקט עם משפחתי בלילות.

המחשבה הזו מזכירה שיש עוד פן בדיון שלנו: התיעדוף המדיני נובע מערכים מסוימים הקשורים למדינה עצמה. ישראל כ”מדינת מקלט” החלה לבנות מקלטים ציבוריים כבר בשנות ה־50. אך מאז מלחמת המפרץ, שבמובנים מסוימים התנהלה במקביל למעבר לכלכלת שוק, האחריות על בניית המקלטים עברה ליזמים ואנשים פרטיים שבנו ממ”דים וממ”קים שהעלו את ערך הנדל”ן. בכך, המדינה הפריטה את השמירה על האזרחים. גם כאשר המדינה שומרת על אוצרות תרבות, כמו מגילות ים המלח או ספרי הספרייה הלאומית, מדובר בכאלו שמסמנים את המורשת של העם היהודי כעתיק יומין ומשויך דווקא לאדמה הזו. אם נקצין, נוכל לדבר על הבחירה למגן את בתיו של ראש הממשלה בעוד בדרום הארץ, אזור שהוא יעד למתקפות טילים כבר שנים כה רבות, המיגון כמעט ולא קיים כיוון שהממשלה לא הסכימה לשלם עבורו.

אורית ישי, Kiryat Shmona, lambda print, 70×90 cm, 2009, PD

תהליך ההפרטה מזמין אותנו לחשוב על היגיון מסוג אחר. היגיון שכזה מביא למשל חוקר התרבות הטכנולוגית דאגלס ראשקוף (Rushkoff) בספרו Survival of the Richest. הספר נפתח בתיאור הזמנה להרצות על עתיד הטכנולוגיה בפני “קבוצה קטנה של משקיעים עשירים במיוחד” שקיבל ראשקוף. הוא הוטס בתנאי פאר, וכשהגיע הופתע לגלות שבקבוצה רק חמישה משתתפים, שני מיליארדרים ושלושה עשירים קצת פחות, והם לא מעוניינים בהרצאה כלל. במקום זאת, הם ביקשו לשוחח עמו על האופן שבו יוכלו להבטיח את הישרדותם לאחר מה שכינו “האירוע”: קטסטרופה כלשהי כקריסה אקלימית, מלחמה או התמוטטות חברתית. כולם עסקו בבניית מקלטים מורכבים ובדילמות שנובעות מכך. לדוגמה, אחד מהם סיפר כי כבר שריין כוח אבטחה מבוסס על יוצאי יחידות עילית מה־Navy SEALs, אך שאל כיצד ניתן יהיה להבטיח את נאמנותם לאחר קריסה של הסדר הכלכלי והחברתי. בין האפשרויות שהעלו חברי הקבוצה היו שליטה בגישה למשאבים חיוניים, אזיקים מתוחכמים או החלפת כוח האדם באמצעים טכנולוגיים. בקיצור, הם רצו לדעת כיצד לשמר שליטה בעולם שבו המנגנונים החברתיים הרגילים מפסיקים לפעול.

לאורך הספר ראשקוף מתאר את מה שהוא מכנה “דפוס החשיבה” (Mindset). לא מדובר רק בתפיסת עולם של כמה מיליארדרים אקסצנטריים, אלא בהיגיון רחב יותר המאפיין את ענקי הטכנולוגיה של ימינו (המכונים “tech bros”) הרואים בעולם משחק שבו יש לנצח את כל השאר. דוגמא קיצונית לכך היא יזמי הייטק רבים, כולל מובילי המשק הגלובלי, שבונים בונקרים ברחבי העולם, עוברים לאיים מבודדים ומשקיעים בחזונות של מעבר למאדים או בעולמות וירטואליים כדוגמת המטא־וורס. בעצם, בלב התפישה שלהם נמצא הניסיון להיפטר מן האיום האנושי שמקיף אותם. כך, במקום לחשוב על תיקון החברה או על התמודדות עם משברים, הם מנסים להיחלץ מהם ולהתנתק מן הקולקטיב. העולם נתפס כבעיה הנדסית, והפתרון אינו שינוי אלא הפרדה: לא לחיות עם הסיכון אלא לייצר סביבה שבה הוא אינו מתקיים.

מודל בעל דמיון רב אך גם שוני מהותי מהמודל שמתאר ראשקוף הוא השרדנים (survivalist) כפי שכינה אותם ריצ’רד מיטשל (Mitchell), מן החוקרים הראשונים של התרבות הייחודית הזו, או הפּרֶפֶּר (prepper), כפי שמכנים אותם חוקרים עכשוויים יותר, למשל בראדלי גארט (Garrett). התופעה מוכרת ומתועדת היטב: בעקבות שנים של פרופגנדה אמריקנית שמצד אחד הזהירה מאסון אטומי מתקרב ומצד שני לא סיפקה לאוכלוסייה מענה מספק – כשהדימוי המוכר ביותר לאמריקאי בנושא הזה הוא הסיסמה “Duck and Cover” כהמלצה לאומית להתמגנות מפצצת אטום – יחידים ולעיתים גם קהילות שלמות נערכו מראש למצבי קיצון – קריסה כלכלית, אסון טבע, מלחמה או התפרקות של הסדר החברתי – באמצעות אגירת מזון, מים, ציוד, ידע ומיומנויות, ולעיתים גם בניית מקלטים או מעבר לאזורים מנותקים (off-grid) כדי להיות עצמאיים ככל הניתן מן המערכות שעלולות לקרוס.

אורית ישי, Pardes Hanna-karkur, 40×50 cm, 2008, PD

מהבחינה הזו, יש דמיון רב בין הפעולה של הסרבייבליסט והטק־ברו: בשני המקרים מדובר בחוסר אמון במדינת הלאום ובניסיון להקדים את האסון, להתכונן אליו מראש ולייצר תנאים שיאפשרו הישרדות מחוץ למערכת. אולם בעוד הסרבייבליסט פועל לרוב מתוך עמדה של מחסור, חשד או היעדר אמון במוסדות, ומפתח פרקטיקות של הסתגלות והישרדות, הטק־ברו פועל מתוך עודפות – הון, טכנולוגיה ושליטה – ומבקש לבנות לעצמו סביבה סגורה שבה ניתן לבטל את הסיכון עצמו, שבמובנים רבים הוא היה חלק מיצירתו. בכך, הם חולקים היגיון של הפרדה, אך נבדלים באופן שבו הם מממשים אותו.

בספרות כמעט שלא מתואר איזו תרבות אלו או אלו מבקשים לשמר בבונקרים שלהם, ואנו נותרים לדמיין את החללים הללו באמצעות הפנטזיות של התרבות הפופולרית, למשל בסדרות מהתקופה האחרונה כמו Fallout, The Last Man on Earth, Silo או 10 Cloverfield Lane. שם הבונקר כבר אינו רק מרחב מוגן אלא עולם שלם: מעוצב, מבוים ולעיתים מנותק מן ההקשר שממנו נולד. בייצוגים הללו התרבות מופיעה כתערובת של שאריות: חפצים, סמלים, מוזיקה ודימויים שניתן היה לשאת פנימה, על פי המעמד הכלכלי והעולם העתידי שדמיינו מי שבנו אותם. כך הבונקר נעשה מעין קפסולת זמן שאינה משמרת את התרבות כפי שהייתה, אלא מעצבת את מורשת העתיד מבחינת כוח, יוקרה או ערכים שיהפכו להיסטוריה של השורדים.

בינתיים, רובנו לא נמצאים במצב הפריווילגי או החרדתי שגורם לנו לבנות מראש תכניות התמודדות פרה־אפוקליפטיות. זה מוכח כעת במלחמה, כאשר אנו פוגשים במקלטים את האנשים שבחרו להציל בעיקר את הפיג’מה והטלפון שלהם. זה הוכח גם בתקופת הקורונה הממושכת, אז המחשבים והטלפונים הפכו להיות מרכז החיים של רוב האוכלוסייה העולמית. תוכנות כזוּם ואתרי חדשות הפכו למוקד מידע מרכזי, ושליחים על אופנועים החלו למלא את הרחובות ומאז לא עזבו אותנו. אלו כמובן גרמו להתעשרות נוספת של הטק־ברוז, והמשך השעבוד מרחוק של רוב האוכלוסייה שהמשיכה לעבוד בתקופות המשבר. ראשקוף מתאר בספרו את התופעה הזו בהרחבה, ומציג אמצעים אלו כהמשך של מערכי השליטה האלקטרוניים שמלווים אותנו מבחוץ, גם כאשר אנו כביכול מתנתקים מן העולם.

עם זאת, לדעתי מסוכן לבטל את היכולות שהטכנולוגיה מאפשרת לנו כפרולטריון. אפשר וחשוב לחשוב גם על אפשרות אחרת לשימוש בטכנולוגיה ככלי מורשת כאשר אמצעי הייצור כה זמינים לנו. אמן אחד לדעתי מתבלט בהקשר זה: הקומיקאי בו ברנהם (Burnham). במהלך תקופת הקורונה ברנהם הסתגר בביתו במהלך שניתן לקרוא כפעולה סרבייבליסטית, אך בעצם הוא שקד על המורשת של העתיד כאשר צילם את הסרט “Inside”, שאותו יצר כמעט לבדו ככותב, צלם, במאי, עורך, מוזיקאי ותאורן. יצירתו של ברנהם היא דוגמה מובהקת ליצירה של אדם יחיד, בזמן אמת, שפועלת בתוך המרחב המוגן כאמצעי תוכן. לדעתי לא סתם, כאשר הגיע לנטפליקס, הסרט זכה להצלחה רחבה ולתהודה ציבורית משמעותית.

אורית ישי, Tzelafon, lambda print, 40×50 cm, 2007, PD

יכולתו של ברנהם ליצור בעצמו מורשת קולקטיבית, שתספק לאנשים בידור אך גם הבנה עמוקה של המצב האבסורדי שבו הם נמצאים, נמצאת בלב המחשבה על מה ניתן לקחת למקלט כדי להציל את התרבות. כיוצר, ברנהם בחר לקחת את צורת המבט שלו ולהשתמש בה כדי לשכפל ולהרחיב את המבט הביקורתי והייחודי שהוא יכול לייצר.

הממ”ד הרביעי

לאורך הטקסט השתדלתי להימנע מאזכור של הוגים מרכזיים שניתן לקשור לדיון. אתם יודעים, אפלטון שהאמין שאין טוב ללא המדינה; אריסטו שראה בבית מרחב מגונן ליחיד; ולטר בנימין שתיאר את ההיסטוריה כרצף של אסונות שמהם אנו מצילים שאריות כמעט במקרה; או מישל פוקו שראה בארכיון מנגנון שליטה. סתם רשימה אינטואיטיבית.

לא במקרה ניסיתי להימנע ממנה: עבור הקהילה המחקרית מדובר לא פעם בקלישאות עייפות ולעוסות. רשימה של גברים מערביים ולבנים שמבנים את המורשת ההיסטורית שלנו. מצד שני – וזה לב העניין – לא במקרה הן חוזרות ומופיעות במרחב המוגן שלי. הרשימה הזו של חוקרים מלב התרבות המערבית נמצאת בלב החינוך שלי. מה שמתברר כאן אינו רק שאלה של בחירה, מה להכניס לממ”ד, אלא שאלה עמוקה יותר: אילו מסגרות מחשבה כבר מוכלות בו מראש, וכיצד הן מעצבות את האפשרות לחשוב את העתיד החברתי שלנו.

בכל זאת, אבחר להוסיף פה רק הוגה קלישאתי אחד: חורחה לואיס בורחס. במובנים רבים בורחס חי במציאות שלא הושפעה מטירוף המיגון. ארגנטינה לא הייתה חלק ממלחמת העולם הראשונה ובשנייה נשארה ניטרלית ממש עד הרגע האחרון, בשנת 1945. בורחס לא חווה את טירוף המקלטים, ועדיין, כצופה מן הצד שחי במדינה שבהחלט הושפעה מהגות המערב, הוא כן התייחס בעקיפין לרעיון שימור הידע. בטקסט המכונן שלו על ספריית בבל בורחס תיאר ספרייה אינסופית ששמורים בה כל הטקסטים האפשריים. אלו ששייכים למורשת האדם ואלו שירכיבו את מורשת העתיד, כמו גם אינסוף פיסות מידע בלתי שימושיות וחסרות כל ערך. הכל.

אורית ישי Sderot, lambda print, 40×50 cm, 2008, PD

במובנים רבים, זוהי הדוגמה הקיצונית לתשובה לשאלה מה אקח איתי למקלט. בורחס מצביע על הפיתוי ועל האבסורד של ארכיון שמכיל את כל הידע האנושי. הפרדוקס בספרייה זו הוא שבני האדם מסתובבים בתוכה ולא יודעים מה לעשות עם העודפות חסרת הפשר. הידע המשמעותי מופיע בה לגמרי במקרה בתוך בליל מילולי בלתי נגמר. כך מתחילות להופיע בספרייה כתות שמאמינות בקיומו של סדר, אך אינן מצליחות להוכיחו, בעוד אחרים מתייאשים, משתגעים או מתאבדים. בתוך העודפות של מה שניתן לקטלג, ההיגיון הקטלוגי נשבר.

בין המדינה לציבור, בין הפרט הסורבייבליסט לטק־ברו, בין מורשת העבר למורשת העתיד, הארכיון הבורחסיאני מחדד את השאלה אם שימור הוא עניין של הצלה או של בחירה. אם הבונקר מצמצם – בוחר בקפידה מה ייכנס ומה יישאר בחוץ – הארכיון האינסופי מערער את עצם האפשרות לבחור.

דבר אחד מתבהר. מורשת העתיד, שנוצרת כעת בהווה, כוללת בין היתר מספר מטריד של בונקרים, מקלטים, ממ”דים, ממ”קים ומרחבים מוגנים אחרים. היא נוצרת מתוך תפיסה פרה־אפוקליפטית שמנסה להציל מראש שאריות של האנושות מקטסטרופות מוחשיות או בלתי מוחשיות, שמשתנות בקצב מהיר. חלקן מתרחשות לרגע באיזור אחד, רק כדי להיות מוחלפות ביום שלמחרת או לנדוד למקום אחר. וככל שהזמן עובר, מתברר שהשאלה על תרבות במקלט אינה רק שאלה של אמצעים או משאבים, אלא של גבולות: כמה אנחנו מוכנים לשאת, ומה אנחנו מוכנים להשאיר מאחור.

איני מכחיש את חשיבותו של המקלט שבבירור, כמו שמזכירים לנו בכל אמצעי המדיה המקיפים אותנו, מציל חיים. כולנו כבר מכירים באופן אישי כאלו שניצלו. אבל בבואי לחשוב מה אני אכניס איתי למקלט, נדמה לי שהתשובה חייבת להכיל משהו שיאפשר לילדי לחיות פחות במקלטים. משהו שיאפשר לבנות פה מציאות שונה, בת קיימא, רודפת שלום וכזו שיודעת להתמודד עם משברים לא באמצעות הסתגרות, אלא כמו בו ברנהם, באמצעות יציאה מן הקופסה.