הצעה לביתן הישראלי
ביאנלה לאמנות 2022
חברי סטודיו שיתופי: נעמי יואלי,
כנרת חיה מקס ,הדס עפרת, הילה פלשקס, טליה קינן וגיא שרף
אוצרת: טלי תמיר
הקדמה: שש נפשות מחפשות מקום
סטודיו שיתופי החל לפעול במחצית 2019 במסגרת פרויקט משותף של פסטיבל ישראל ומוזיאון ישראל בבית ברגמן שבמתחם מוזיאון ישראל, ירושלים. בבית ברגמן תפקדנו כמו הגוף הנפשי של החלל, התדר הבלתי נראה של המקום. ניסינו להחיות תודעה שהייתה חיה במקום בעבר. את האירוע בית ברגמן: A Gallery Walk יזם הדס עפרת, והוא הועלה במסגרת פסטיבל ישראל בספטמבר 2020. כל אחד.ת מאיתנו נטל.ה חלק באירוע כאמן.ית עצמאי.ת.
הפעולות קרו בו זמנית, מהדהדות ונפגשות אחת עם השנייה: נעמי יואלי גילמה את דמותן של אנדראה פרייז’ר בהשראת עבודתה הנודעת במוזיאון פילדלפיה Museum Highlights: A Gallery Talk, ושל אספנית האמנות המודרנית שרלוט ברגמן, בעלת הבית בעבר; כנרת חיה מקס ניסתה לחבר את החלקים בדמותה כפאזל, אחת מפעולותיה הייתה לשאת דיוקן של שרלוט ולהצמיד אותו לקירות הבית הריקים, שהכיל במשך חמישה עשורים אוסף אמנות פרטי; הדס עפרת ריפא את הפגעים של עץ הזית שניצב בפטיו שבמרכז הבית, בפעולת רפאות עדינה העץ הפך להיות אוביקט אמנותי; גיא שרף וטליה קינן פעלו בחדר המוזיקה, הם התחברו אל תדר האספנות והתשוקה לאמנות באמצעות סאונד ודימויים; הילה פלשקס הציבה אל מול ויטרינות ריקות של אוסף עבודות הקרמיקה של פבלו פיקאסו נרטיב חשוף ומתפורר של טבע דומם מחומר לא שרוף על גבי שולחן אוכל עגול.
כנרת חיה מקס, דיוקן של שרלוט ברגמן
הסאונד, הפרפורמנס, התנועה והאמנות הפלסטית זזו / ריצדו / זלגו מבין חדרי הבית והתערבבו למקום אחד ולתודעה אחת…
עם תום הפרויקט הוזמנו לבצע שעתוק של בית ברגמן לבית הנסן במסגרת התערוכה Permanent Residency של קבוצת סלה מנקה. בהמשך הוזמנו לרזידנסי בבית שלום אש, ממוזיאוני בת ים. האוצרות הילה כהן שניידרמן ולאוני שיין פתחו בפנינו את הבית. מדי שבוע נפגשנו במקום, השיחה זרמה, תודעה אחת ריחפה באוויר, מחפשת פעולה. הרזידנסי הסתיים באירוע אמנותי שכלל סדרת פעולות בבית שלום אש.
אנחנו ממשיכים בחיפוש מקום, מקום פיזי ורעיוני.
ההצעה שלנו לביאנלה בוונציה
אנחנו מעוניינים ליצור מקום, אורגניזם חי, מתוך התחושה האחת שמרחפת בתודעה הקולקטיבית של חברי הסטודיו השיתופי, תחושה של שינויים יסודיים של המקום שבו אנו חיים, ערעור ושינוי של יסודות שנראו עד לא מזמן יציבים ומוצקים.
רעיון כללי
החלל שאנו מציעים מצוי בתהליך של שינוי שמתרחש לנגד עיני הצופים, ולכן לא ניתן יהיה לתפוש דימוי שלם וקבוע שלו או להתייחס אליו כאל אובייקט סטטי. החלל שאנו מכוונים אליו הוא חלל פעולה. הוא מתייחס לביתן הישראלי בוונציה הן כבית והן כחלל תצוגה, אבל מתוך שלילת הבית וחלל התצוגה גם יחד. האם אנו מבקשים לערער על המושגים הללו או על היכולת להציג אמנות כתוצר מוגמר? כן, כך אנחנו תופסים את התקופה שבה אנו חיים, כמאיימת על בית הגידול האקולוגי, הדמוגרפי, החברתי והתרבותי שלנו. אנו חיים בבתר (פוסט) עידן: פוסט אובייקט, פוסט מקום. גם בראייה מדינית־אזורית, אנו חיים בארץ חסרת גבולות קבע שבה בני לאומים, דתות ואמונות שונים נאבקים על טריטוריה ועל ביסוסו של הנרטיב והמקום שלהם. גם אנחנו — חברי סטודיו שיתופי — מחפשים מקום.
תקופת הקורונה גזלה מאיתנו כצופים את חוויית השיטוט, שהביאנלה היא אחד מביטוייה. אנחנו מציעים חוויה מחודשת של שיטוט היברידי שעשויה לרענן ולחדש את המפגש של קהל המבקרים בתערוכה עם אמנים ועם אמנות; זאת מאחר שהיצירה נוכחת רק כשיש מי שמתייחס אליה, מתרגש ממנה, משתף מחשבות ורעיונות משלו בקשר אליה. אנחנו רוצים לנסות שהחיפוש אחר המקום יהיה שותפות בין תודעות ולא יצירת היררכיה, ועל ידי כך המקום ייעשה חלל שיתופי.
נעמי יואלי בדמותה של אנדראה פרייז’ר
ההצעה לתערוכה בביתן הישראלי
אנחנו נקיים תורנות לאורך כל שעות התצוגה בזמן פעילות הביאנלה, ממלאים תפקיד של שומרים בתערוכה, מקבלים את פני הבאים. אנחנו מתווכים את הפעולות וההצבות בחלל לצופים. אנחנו עובדים מהארץ, לובשים מדים (חליפת עבודה אחידה) ומוקרנים בגודל טבעי על קיר בתערוכה באמצעות אפליקציית זום. נוכחות השומר שנמצא בתורנות מחליפה מדי פעם מקום ומוקרנת על קיר אחר, בפינות שונות של הביתן. אנחנו מתבוננים בחלל התערוכה, עוקבים אחר ההתרחשות ואחר הצופים, לעתים מקריאים טקסט או מספרים מהסיפורים שנשמעים ברמקולים (באנגלית). אנחנו הגוף הנפשי של החלל, התדר הבלתי נראה של המקום. אנחנו מנסים להחיות תודעה שחיה בחללי התצוגה.
מפלס תחתון: שבעה רמקולים עולים עד לגובה התקרה ויורדים עד לרצפה במקצבים ובזמנים שונים. הקולות שבוקעים מהרמקולים, גם הם לא בהקבלה, הם קולות אנושיים. הם מבטאים סיפורים אישיים שעוסקים בסיטואציות של אובדן בית, שינוי מקום וניפוץ אשליית הקביעות והיציבות. הסיפורים שנאספו על ידינו מושמעים מתוך הרמקולים שכאמור נמצאים בתנועה מתמדת, ומאלצים את הצופים/מאזינים לנוע איתם מעלה ומטה. מעטפת הרמקולים והממברנות (דיאפרגמות) עשויות מנייר.
מפלס עליון: על רצפת אולם התצוגה פרושים שטיחים ממסורות אתנו־תרבותיות מגוונות. מדי פעם פרפורמר נשכב על גבי אחד השטיחים, כורך אותו על גופו, ומתגלגל איתו באולם לנקודה אחרת, שם הוא שב ופורש אותו. שטיח הוא סמן של מקום, טריטוריה ביתית. תנועת השטיחים באולם היא ביטוי ל־relocation ולחוויה של אין מקום (no place). חוויה זו מקבלת יתר־תוקף במציאות הגיאופוליטית של ישראל, שבה מתקיים מאבק להנכחת בעלות על המקום באמצעות העבר.
סטודיו שיתופי
יריעת נייר גדולה (8X5 מטר בערך) בצבע לבן מחוברת במרכזה ובצדדיה למנועים קטנים שמעלים אותה לאט לאט למעלה ויוצרים ממנה מבנה שהוא ספק סככה ספק אוהל. האוהל הוא האלמנט המרכזי בחלל. הוא נושם, ועם התרוממותו או ירידתו נשמעים קולות אוושת הנייר המרשרש. תנועה זו מייצגת מחזוריות.
על קיר סמוך מתהווה אט אט רישום פחם של קווים אנכיים ומאוזנים (גריד) לצליל חריקה צורמנית של מגע הפחם בקיר. הרישום הוא דימוי חזותי של כלוב. בסוף ההתהוות של הכלוב מוקרן עליו פרפר לילה (עש). עם היעלמות הפרפר, האוהל והכלוב מתחילים בפעולת הנסיגה שלהם: האוהל יורד לעבר הרצפה והקרנת הכלוב נעלמת בהדרגה (fade out), כל אחד במקצב משלו. עם סיומו של תהליך ההתהוות של האוהל או היעלמותו מתגלה פעמון פיזי או נשמע צלצול פעמון, צליל צלול ויחידי מהדהד מעבר לגבולות החלל, ואולי אף זולג אל מחוץ לביתן.
הערה: חוויית החלל הריק וההנחיה של של השומרים בתערוכה באמצעות הקרנת הדמות הדיגיטלית שנעה על קירות חללי התצוגה מבטאת ריחוק פיזי וכמיהה לקשר בינאישי כמאפיין מרכזי של התקופה (מגיפת הקורונה). עם זאת, חווית אי הוודאות וחוסר הקביעות שבאים לידי ביטוי ברילוקיישן מבטאים לדעתנו מהות קיומית של החוויה הישראלית, מעבר למקום ולזמן.
