שמירת מוחות 3 – יאיר ברק

אנו שמחים להציג את “שמירת מוחות” – מדור חדש הכולל שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שבוחרים להישאר בארץ ולפעול בשדה המקומי.

הרצון לפתח את המדור עלה בעיצומה של המלחמה. יש הרבה מאוד סיבות לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר, ובשנים האחרונות אנו עדים לתנועה כזו מצד רבות ורבים בשדה. “שמירת מוחות” נוצר כדי להשלים את המדור הוותיק “פריחת מוחות”, שחזר לפעול גם הוא לאור המצב, ומביא מדי שבועיים את הסיפורים והמחשבות של נשות ואנשי תרבות ישראליים שבחרו לחיות וליצור רחוק מישראל.

״שמירת מוחות״ יבחן את הסיבות להישאר גם כשרבים עוזבים, פרסים מבוטלים, והמציאות היומיומית הופכת אלימה, שברירית והפכפכה יותר ויותר.

גיל: 53.

סטטוס משפחתי: בזוגיות + שלושה ילדים גדולים.

איפה נולדת? בהוד השרון, כשעדיין קראו לה רמתיים.

השכלה: למדתי במחלקה לצילום בקמרה אובסקורה ולאחר מכן בתכנית התואר השני של בארד קולג׳ בניו יורק, שאותה מעולם לא השלמתי. בהרבה מובנים אני אוטודידקט ולומד תוך כדי עבודה.

ספר על האמנות/תחומי המחקר שלך ועל פרויקט שאתה עובד עליו כרגע:

כבר הרבה שנים אני עובד במקביל על מספר פרויקטים ותחת כובעים שונים. בימים אלו ננעלה בחסות המלחמה תערוכה זוגית שלי ושל מיכל בראור שהוצגה בבית חנקין בכפר יהושע (אצרה: גליה בר־אור). אני גם מפתח גוף עבודה חדש לקראת תערוכת יחיד ראשונה זה שש שנים, שתוצג בשני חללים במקביל לקראת סוף השנה. אני עדיין עמוק בתוך התהליך אבל אני חושב שהיא תהיה תערוכה אישית מאוד, ובמובנים רבים גם חשופה. אני חושב שהשנים הקשות שעוברות עלינו משפיעות מאוד על העשייה האמנותית ולוקחת אותה למחוזות חדשים. במקביל, אני אוצר שתי תערוכות במקום לאמנות ומנהל אמנותי של שתי תכניות שהות מעניינות שעתידות להתחיל בקרוב, ברגע שהמצב יאפשר.

יאיר ברק, מתוך גוף עבודות חדש

איך אתה מתפרנס וממה אתה חי?

אני מלמד במשרה מלאה כבר הרבה שנים (אני מרצה בכיר בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים). זו לא משכורת שמנה אבל היא בסיס סביר ויציב להוצאות היומיום. אני מתפרנס גם מאוצרות (גם זה לא מתכון לעושר) ומפעם לפעם מוכר עבודות (זה מה שמאפשר את האקסטרות של החיים).

למה אתה בוחר להשאר כאן, והאם זו באמת בחירה?

זו שאלה גדולה ומורכבת. אני כאן כי מקומות העבודה שלי כאן, כי הילדים שלי כאן (בינתיים), כי אבא שלי כאן, כי עברית היא השפה שלי, כי לעזוב זה מפחיד מאוד, כי אני קצת מבוגר מדי להתחיל מחדש. ועדיין, לעתים יש לי רצון גדול לעוף מכאן ולחיות במקום שבו מהדורת החדשות נפתחת בהמלטה של פיל בגן חיות.

יש עבודות אמנות שעוזרות לך לעבד את השהות בארץ, מחזקות או מחלישות את הקשר אליה?

העבודה שלי נעשית בשנים האחרונות כמעט רק בחו״ל. אני כמעט לא עובד כאן. מרבית גופי העבודה שלי בשנים האחרנות נוצרו במהלך נסיעות, בעיקר לאירופה. לפעמים אני נוסע כדי לצלם (ב־2013 נסעתי לסטונהנג׳ שבאנגליה לצלם פרויקט שתכננתי מראש), ולעתים אני משוטט ויוצר עבודות שמפתיעות גם אותי. ב־2023 נסעתי לרומא לכמה ימים, לאחר תקופת הקורונה שלא אפשרה נסיעות, ומצאתי את עצמי מצלם סדרה חדשה ברובע בשם EUR שנבנה על ידי מוסוליני והפך למושא צילום בלי שהתכוונתי או תכננתי. זה פרדוקסלי כי אני חי כאן ועובד רק כשאני לא כאן. אני חושב שהמבט שלי פועל טוב יותר בתוך מצב של זרות. כתבתי פעם שצילום זה מצב של גלות תמידית, אולי זה העניין.

יאיר ברק, מתוך גוף עבודות חדש

יש אמנים ואמניות נהדרים שפועלים כאן, בניגוד אליי, והעבודה שלהם מציפה תמות שמעסיקות אותי. אני יכול לחשוב למשל על מיכל בראור שמבצעת קריאות חתרניות בתוך ארכיונים או על גסטון צבי איצקוביץ׳ שהצילום שלו קרוב מאוד לשלי אבל מופנה אל הנוף המקומי.

מה החוויה שלך כאמן או אוצר ישראלי בשדה הבינלאומי?

מועטת. הצגתי תערוכת יחיד בשוויץ לפני עשור והשתתפתי בכמה תערוכות לא גדולות אחרות. אני לא יכול להעיד על חוויה יוצאת דופן אבל כן יכול לומר שמצאתי עניין גדול באופן שבו עיניים זרות קוראות את העבודות שלי. אני חושב שהקשר הוא עניין מכריע באמנות. בישראל, מי שפוגש עבודה שלי קורא אותה בתוך ההקשר של מכלול היצירה שלי, של האוצרות שלי, של ההוראה שלי. גם הממד הסימבולי של דימוי או אובייקט עובר המרה במעבר מטריטוריה אחת לשנייה. לדוגמה, עבודה שהצגתי לראשונה בשוויץ ב־2013 – צילום פואטי של אנדרטת אריה גוסס שצולמה בלוצרן – נתפסה שם כמחווה רומנטית. אגב, האנדרטה הזו, שרבים בארץ הכירו וזיהו, היתה כמעט אנונימית לגמרי למבקרים בגלריה בז׳נבה. כשהיא הוצגה בארץ היא קיבלה ממד כמעט מיתי בגלל ההקשרים המקומיים. האריה השואג מתל חי, ההיסטוריה המלחמתית והעיסוק של האמנות הישראלית בגבורה ובגבריות.

יאיר ברק, פיסת האבן העצובה עלי אדמות, 2012

למה אתה חושב שעולם האמנות הישראלי זקוק כרגע?

אני לא יודע למה עולם האמנות זקוק אבל יודע למה אמנים ואמניות זקוקים. לביטחון כלכלי, למלגות יצירה, לתמיכה של המדינה, ואם אין מדינה (וכרגע אין) אז לתמיכות פילנטרופיות. הם זקוקים ליציבות, לחוסן, לאפשרויות תעסוקה רבות יותר. אמנים זקוקים לחירות ולתחושה של אפשור ולא של השתקה.

מה היית מאחל לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשרי? הסבר.

אני מאחל לשדה האמנות בארץ ממשלה שרואה בתרבות נכס, שלא משקיעה את כל משאביה במלחמה ובהקמת התנחלויות. אני מאחל לאמנים שר/ת תרבות שהוא איש של תרבות. וכאמור, אפשרויות לפעול ללא מלחמת קיום יומיומית, רווחה שמאפשרת מחשבה ויצירה.

איך אתה רואה אמנים/ות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? קנאה/הערצה/ותרנים? למה?

אני חושב שכל דעה תהיה הכללה גסה. חלקם אמיצים ונפלאים בעיניי. אני מבין אותם, האפשרויות מחוץ לישראל רחבות יותר, גדולות יותר, מתוקצבות יותר. אני מניח שלו הייתי בן 30 הייתי נוסע היום. לא בטוח שהייתי עוזב לנצח אבל בהחלט הייתי חי במקום אחר כמה שנים. אני מקנא ברב תרבותיות שהם סופגים, באור שהם מתעוררים אליו, בסדרי העדיפויות האחרים. יש לי כמה חברים וחברות קרובים שלא חיים בארץ עכשיו. זו לא אידיאה, לא קל בכלל להיות מהגר, אבל כרגע אני מרגיש מהגר בארצי וזו תחושה נוראית.

יאיר ברק ומיכל בראור, מראה הצבה מתוך “תמהנו על שתיקתך”, בית חנקין, אוצרת: גליה בר-אור, 2026

יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה?

אני משתדל לנסוע פעמיים בשנה למקומות שמעניינים אותי. שיש בהם אור אחר, שמדברים בהם שפה אחרת, שאוכלים בהם אוכל אחר. חוויית הזרות מפעילה אותי כמו ששום דבר אחר לא מפעיל אותי. יש לי טקסים אחרים שמשמרים את השפיות שלי ואת הבריאות שלי, כמו טיול שישי עם הכלבה או תרגול יוגה.

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? 

לא בדיוק מאורע אלא תהליך. מאז תחילת המלחמה הפכתי לאדם הרבה יותר פוליטי. זה החל עם נסיון ההפיכה המשטרית אבל התגבר לאחר השבעה באוקטובר. דברים התחדדו, העמדות שלי הרבה יותר ברורות לי היום. יצאתי המון לרחובות בשנתיים האחרונות, הקדשתי הרבה זמן ואנרגיות למאבק משפחות החטופים. סדרי עדיפויות הפכו ברורים מאוד.