פריחת מוחות 69 – אלינור סאם

גיל: 39 going on 40.

מצב משפחתי: נשואה פלוס אחד, פלוס שני כלבים, פלוס שני חתולים.

איפה גדלת: בירושלים.

השכלה: תואר ראשון ושני בבצלאל, וסמסטר בברלין בחילופי סטודנטים.

גלריה: אני עובדת עם הגלריה Wannsee Contemporary של האוֹצֵר והאוֹצָר אבי פלדמן. הגלריה שוכנת בוואנזה, שכונה שופעת ופסטורלית עם היסטוריה טעונה בדרום־מערב ברלין. מקום עם סיפור. בדיוק בשבילי.

כמה שנים כבר בחו”ל: בדיוק שלוש שנים באופן רשמי. מ־2018 ביקורים תכופים ופתיחת סטודיו.

אמן שאת מעריכה במיוחד: יש יותר מדי כאלה. אפשר לפצל את זה לשניים, ישראלי ובינלאומי. השליפה האוטומטית שלי היא ויליאם קנטרידג׳. אני מכורה לחופש הרישומי, לצלליות, לסאונד, לתנועה ולאנימציה. ורועי רוזן. שנים ארוכות של הערצה ופליאה מהגאונות שלו. השימוש במדיות שונות להרכבת סיפורים מופרעים לגמרי שנולדו מהמציאות וההיסטוריה עם המון שכבות והערות שוליים. כמה מורכב ככה פשוט.

אלינור סאם, A Very Big Man, גלריה זוזו, 2021, צילום: סיגל קולטון

ספרי על האמנות שלך: אני עוסקת בסיפורי משפחה וברקע התרבותי האישי שלי: ספרדי ירושלמי, גרמני פרוטסטנטי. המדיום משתנה בהתאם לפרויקט. כהצהרה אפשר לומר רישום ומיצב עם דגש על החוויה. רישום הוא אלמנט מרכזי ומשמעותי בפרקטיקה שלי ויחד עם זה, מחשבה על פרויקט מתגבשת מתוך הבנה מה אני רוצה לחוות בחלל.

על מה את עובדת עכשיו?

אני עובדת על פרויקט ענק שכרגע עוד ממש בחיתוליו. מדובר על השתלשלות אירועים סביב ציור שמן מהמאה ה־19 של אוטו פון ביסמרק התינוק. הפרויקט דורש ממני לחזור לבסיס, כמו שאומרים. רישום וציור ״כמו שצריך״. זו חגיגה אבל גם קשה בטירוף. מרענן ומסקרן מאוד לראות איך זה יתגלגל.

במקביל אני גם ממשיכה לעבוד על פרויקטים ארוכי שנים שמעסיקים אותי ומחוברים לברלין בחבל הטבור. הכי על הפרק: ספר אמן ותערוכה מקיפה של הפרויקט “איש גדול מאוד” (A Very Big Man). הפרויקט עוסק בדמותו של היינריך סאם, ראש עיריית ברלין בשנים 1931–1935, וסבא־רבא שלי. איש מרשים וגדול ממדים, יותר משני מטר גובה. התחלתי לעבוד עליו ב־2020, בזמן תכנית שהות אמן בברלין. דווקא בתקופת הקורונה, כשהארכיונים הממשלתיים ומאגרי הצילום בגרמניה העלו כמויות עצומות של חומרים לרשת, נפתח בפניי עולם שלם של תמונות, מסמכים וכתבות. פתאום יכולתי לשוטט בתוך ההיסטוריה הלאומית והמשפחתית דרך מסך המחשב. חלק מהגילויים היו למשל שהוא חיתן את הרמן גרינג, והיטלר היה העד (!!!); שהצייר האגדי אוטו דיקס צייר אותו בתקופה שהיה נשיא דנציג, לפני שכיהן בברלין, ועוד ועוד. בתכנית השהות, לצד תצוגה של תוצרי המחקר, הוצאתי גרסה ראשונה של ספר אמן קטן, חוברת. ב־2021 הוצאתי גרסה שנייה, מעודכנת, לכבוד עבודת מיצב שהצגתי בתערוכה שאצרה רותם ריטוב בגלריה זוזו בעמק חפר. עכשיו הגיע הזמן לאגד את כל ההתפתחויות מהשנים האחרונות לכדי ספר ותערוכה.

למה את גרה איפה שאת גרה?

ברלין. זה חתיכת סיפור. נתחיל בהתחלה: גדלתי בירושלים עם המשפחה הספרדית שלי, בתוך מסורת, חום ושפה. כל המשפחה של אבא שלי מגרמניה ונסענו לא מעט לביקורים, אבל לא בגלל זה אני פה. אני פה בגלל תחושת שייכות ובית שלא הרגשתי בשום מקום אחר בעולם. ב־2005 הגעתי לעיר להלוויה של סבא שלי. אחרי ההלוויה היו לי יומיים להסתובב לבדי. אני ממש זוכרת את הרגע שירדתי מהאוטובוס מול לוסטגארטן שבאי המוזיאונים. התרחב לי הלב, נשמתי עמוק והרגשתי שהגעתי למקום שלי. מאז אני מנסה להגיע לפה כמה שיותר ובכל הזדמנות. יש משהו ברוגע והשקט של העיר יחד עם הגודל שלה והשכבות של ההיסטוריה. היא כמו ירושלים (יחי ההבדל הקטן) בלי המתח.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם‪?

קודם כל אני פתאום ישראלית ולא גרמנייה. זה משהו ששמענו עליו מיוצאי ברית המועצות, ההיפוך הזה בזהות. יש משהו טבעי מאוד בלהיות ישראלית בברלין, אמנית בברלין. ממש קלישאה על קלישאה על קלישאה. יש נחמה בכותרת הלעוסה הזו.

היהדות שלי תמיד נחגגה בתוך המסורת הספרדית שבמרכזה אוכל ואוכל ואוכל ואוכל. אני מוצאת את עצמי עורכת כאן ארוחות חג שגורמות לי גאווה גדולה, הצלחה! הצלחתי לעשות את זה ״כמו שצריך״. כנראה שאם הייתי בארץ לא הייתי טורחת ברמה הזו. יש פה עבודת שימור. זה מרגש אותי. גם למצוא מקום שמוכר צרורות גדולים ומרשימים של פטרוזיליה וכוסברה זה מרגש. הדברים הבנאליים האלה שבחיים לא נתתי להם מקום, פתאום מציגים את עצמם בתור הזהות שלי.

אני גם מרגישה יהודייה מסוג אחר פה. המשפחה היהודייה שלי הגיעה לארץ הרבה לפני שמושגים כמו ציונות וישראל היו על הפרק. אין לנו בגוף טראומה של שואת יהודי אירופה. היא נוכחת בחיינו בתור יהודים וישראלים אבל היא לא אישית. והצד השני שלי, הגרמני, הוא היה הצד השני. זה מעסיק אותי לא מעט. כן נאצים, לא נאצים? אם הם התנגדו זה הופך אותם לפחות נאצים? ואני, ישראלית־יהודייה, איך אני יכולה להתייחס לעבר הגרמני הזה והמורכבות שלו? באיזה כובע? הנושא של מלחמת העולם השנייה מרכזי עבורי ואני מסתובבת סביבו ובתוכו כל חיי. בברלין יש לי את החובה לעשות את זה, שזו גם הקלה, ההצדקה הזו.

אלינור סאם, Mother, Child and Cherub, Wannsee Contemporary, צילום: Boaz Arad

מי החברים.ות שלך שם?

חברים מהמון תקופות בחיים שהתנקזו לפה. הרבה ישראלים, זה הבסיס. אנשים שנמצאים איתך באותה סירה, קטנה או גדולה. בעיקר אמנים וקרוביהם, זה איכשהו תמיד יהיה הבסיס המשותף. בעבר הייתה לי המון ביקורת עצמית כלפי המשיכה להיות רוב הזמן עם ישראלים בברלין. מה נסעתי עד לפה בשביל לחיות בתל אביב? אז כן. בשמחה רבה אני חיה בתל אביב הברלינאית. אני אוהבת את הקהילה הישראלית פה ומרגישה שיש מעגל תמיכה מרהיב. בעיקר של נשים.

חשוב לי לומר שברלין היא מקום שעוברים בו הרבה, ולכן יש המון פגישות עם חברים שלא חיים פה אבל הגיעו. לא חייבים לבוא אליי במיוחד כדי להתראות. זה מאפשר לשמור על חברויות בקלות יחסית.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל‪?

נושא רגיש. אין לדעת מה יביא יום. בטח שלא בימינו. האפשרות הזו תמיד על הפרק.

הסטודיו של אלינור סאם

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית‪?

להיות אמן מברלין, מה שנקרא Berlin based artist, זו חוויה משחררת. המטען שקוראים לו אמן ישראלי יכול לזוז הצידה. אבל בסופו של יום, אני אמנית ישראלית לא משנה איפה על הגלובוס ישימו אותי. המרחק הזה מקפיץ. היו לי שלוש שנים מלאות בזוועות ונפלאות – מוות, לידה, מלחמה, הצלחה, כישלון – ועדיין, היו לי את המרחק והשקט הנחוצים כדי ליצור ולהגיע למקומות הזויים כמו אוסטרליה נגיד. מי היה מאמין שאציג פתאום באוסטרליה? והנה זה קרה. לצאת מ”הביצה” זה מהלך קשוח (מאוד!) אבל נושא פרי.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך‪:

הלילה (2022–2025)

פרויקט המשלב רישום, סאונד ומיצב. העבודה מורכבת מארבעה רישומי גרפיט גדולים על נייר וממיצב סאונד של ארבעה רמקולים המוצבים על ספסלי עץ ומשמיעים לופ באורך 22 דקות.

בלב העבודה עומד אירוע משפחתי מסורתי של ספרדים ירושלמים, החפלה: מפגש של מוזיקה, שירה וסיפורים. מדי מוצ״ש התאסף השבט סביב מנהיג האירוע וראש המשפחה אברהם אבוגנים, סבה של אמי, חזן, פייטן ונגן עוד. אני זכיתי בילדותי לחוות את התרוממות הרוח והנפש בחפלות המשפחתיות שלנו. לצערי גם חזיתי בהתפוררות המסורת עם מותם של זקני השבט והתפזרות הדור הצעיר. דרך העבודה ביקשתי לשמר ולהחיות את היופי והעוצמה של האירוע הזה לצד הצער מהעלמותו. הרישומים מבוססים על חומרי ארכיון וידאו משפחתיים.

אלינור סאם, מראה הצבה, “הלילה”, צילום: Simon Strong

אלינור סאם, פרט מתוך “הלילה”, צילום: Simon Strong

לצד הרישומים מוצבת עבודת סאונד שמשמיעה בארבעה ערוצים שונים חפלה כהלכתה בעברית, ערבית ולאדינו. העבודה מורכבת מהקלטות ארכיוניות משנות ה־50 עד שנות ה־2000, מאוסף הפונותקה של הספרייה הלאומית – שנאספו בשנות ה־90 במסגרת מחקר פולקלור של אמי, ורדה פולק־סאם והמוזיקולוג אדוין סרוסי – יחד עם הקלטות אולפן חדשות שהוקלטו במיוחד לפרויקט עם המוזיקאי והמפיק של העבודה אופיר בנימינוב.

הפרויקט החל בתערוכת הגמר של התואר השני שלי בבצלאל. משם הוא עבר גלגול נוסף בגלריה Wannsee Contemporary בברלין, שם העבודה קיבלה הקשר חדש והתייחסה גם לאירועי השבעה באוקטובר. בסופו של דבר הוצג הפרויקט בשלמותו במוזיאון היהודי במלבורן, אוסטרליה.

אני מרגישה שהעבודה הושלמה. היא הפכה לישות עצמאית שיכולה כעת לנדוד. יש בזה משהו מאוד מספק, במיוחד עבור פרויקט שהתחיל כרישום זמני על קיר, שבסוף התערוכה פשוט נמחק.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב?

לעבוד, לעבוד ולעבוד. היו תקופות שבהן כמעט לא הצלחתי להגיע לסטודיו מסיבות משפחתיות שונות. עכשיו אני מרגישה שזה הרגע לפצות על הזמן הזה ולתת גז. אני מגיעה לסטודיו עם סוג של תחושת נקם, עם הרבה אנרגיה ורצון לעבוד. יש כמה תכניות בברלין שמעניין אותי להשתתף בהן, כרגע אני עוד בשלבי ההגשות. נראה לי שהגיע הרגע להתחבר ולהתערבב עם אמנים נוספים דרך מכנה משותף כלשהו.

אלינור סאם, בורקות עינייך אור ירוק, בית אנה טיכו, מוזיאון ישראל, 2023

מה תכתבי בגלויה הביתה?

תשמרו על עצמכם.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר?

השבעה באוקטובר הגיע ברגע שבו כל החיים שלי התהפכו גם בלי הטראומה הלאומית. כמה חודשים לפניכן עברנו לברלין וקפצנו בין דירות, ילדתי את בני הבכור (והיחיד כרגע) ורגע אחר כך אמא שלי נפטרה. אז אני לא מרגישה שהחיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי השבעה באוקטובר. הם מתחלקים ללפני ואחרי 2023 כולה (אף שגם 2024 לא הייתה חפה מדרמות בגזרתי). הייתי בכזו מערבולת שלא יכולתי לחשוב אפילו טיפה על המשמעויות הגדולות, הייתי עסוקה בהישרדות הקטנה והאישית שלי. היום אני יכולה להסתכל אחורה ולומר שהשינוי אסטרונומי. לא מבחינת ההתייחסות של החברה אליי, שם באמת לא הרגשתי שינוי גדול. בעיקר איך אני מציגה את עצמי בחברה, עם המון קושי והתלבטויות על ההשלכות של להיות ישראלית בזמן המלחמה האיומה הזו. מה אני מייצגת? את מי אני מייצגת?

קישורים לפרויקטים:

“הלילה”, המוזיאון היהודי באוסטרליה, 2025

“איש גדול מאוד”, גלריה זוזו, עמק חפר, 2021

“היום”, גלריה Wannsee Contemporary, ברלין, 2024

“בורקות עינייך אור ירוק”, בית טיכו מוזיאון ישראל, 2023

אינסטגרם: elinorsahm@