המיית אדים בחדר הדוודים

הוויכוח הראשון שלי עם עורך אירע בגלל תערוכה בגלריה נחשון. זה היה בקיץ 2004, בחודשים הראשונים לעבודתי במוסף התרבות של המקומון הירושלמי ״כל העיר״. הופקדתי על סיקור תחום האמנות בירושלים רבתי. קיבוץ נחשון הסמוך למחלף לטרון שכן בקצה הצלע המערבית של ״רבתי״, והגלריה שפעלה בו באותן שנים הפכה ליעד קבוע לביקוריי. בספטמבר נפתחה במקום תערוכת היחיד של דוד בהר-פרחיה ״דליפה״, שהורכבה ממיצב וידאו, סאונד ואובייקטים. בהר-פרחיה ביקש לעבוד בחדר הדוודים של חדר האוכל הקיבוצי הסמוך לגלריה, ומשבקשתו לא נענתה, החליט להתיק את רוחו של חדר הדוודים אל חדר האמנות. חלל הגלריה הוחשך והפך למעין מיכל רוחש ומטפטף, ספוג לחות מדומה וטובל בשלוליות אמיתיות, שטפטופים מוקרנים הבזיקו על פניהן המבריקות. מן הרמקולים, שהוצבו בתוך צינורות ניקוז, בקעו ״קולות פכפוך, שקשוק והמיית אדים״, כתבתי בזמנו, ושלחתי את הטקסט למערכת.

כעבור זמן קצר העורך התקשר ותהה, בלעג לא מוסתר, אם באמת שמעתי במקום ״קולות של המיית אדים״.

מבחינה פיזיולוגית העורך צדק. אף אחד לא מסוגל לשמוע המיית אדים. אבל הוויכוח על קווי הסיקור העיתונאי חרג מגבולות הסמנטיקה. עבור העורך, ״המיית אדים״ הייתה טעות פיזיקלית. עבורי היא הייתה המבע המדויק ביותר של ה-Affect של התערוכה – הרגע שבו הסאונד, הלחות והחלל מתלכדים ויוצרים חוויה חושית שאינה ניתנת לפירוק לרכיביה הטכניים. הטקסט, טענתי להגנתי, לא תיאר את האופי המדעי של התערוכה, אלא את תחושת השהות בה. השילוב בין הקרנות מימיות, קולות בעבוע ומשחקי תאורה והבזקים באפלה, גרמו לחלל להיחוות, להיראות ולהישמע כרוחש ומהביל אף שלא היה כזה.

העורך השתכנע, או לפחות וויתר על הוויכוח. הטור נכנס לעיתון שירד לדפוס, נקרא, נשכח ושב לזיכרון כשהופיע, ממש לאחרונה, בספר ״הפיכת חצר״, שמסכם את 15 שנות פעילות הגלריה.

דוד בהר-פרחיה, דליפה (פרט), 2004

גלריה נחשון היתה חלק מגל של גלריות קיבוציות שנפתחו בין שנות ה-80 לעשור הראשון של שנות האלפיים, ומנה בשיאו 30 גלריות. עשרות שנים אחרי תור הזהב של החברה והתרבות הקיבוצית, משברים כלכליים ושינויים חברתיים ופוליטיים פירקו חלקים משמעותיים מן האתוס והחיים הקיבוציים המקוריים. מה שנותר היה מצד אחד חברי וחברות קיבוץ שנדרשו לגבש זהות אחרת, קשורה לאתוס הקיבוצי אך גם חדשה ונפרדת ממנו, ומצד שני לא מעט חללים זנוחים שיכלו, עם קצת חזון ומעט ממון, להפוך לגלריות שבהן ניתן לערוך בירורים כאלה. פה מבנה חקלאי מתפורר, שם מחסן ישן או מועדון קהילתי שנסגר – פינות נידחות שבעיר היו עולות הון, ובקיבוץ הן לפעמים זמינות לכל יוזמה. כך היה גם בקיבוץ נחשון, כשחלל צדדי מאחורי חדר האוכל, הוסב בשנת 1994 מחדר ביליארד לגלריה לאמנות עכשווית. הגלריה שישבה באמצע הדרך בין ירושלים לתל-אביב, נהנתה מנגישות נוחה הן עבור אמני ההר והן לאמני גוש דן, שהפכו את המקום לזירת ניסיונות אמנותיים.

כמו הרבה מפעלים קיבוציים מהסוג הזה, בין אם מדובר במרכז אמנות, חווה טיפולית או סדנא לייצור ריבות, גם מאחורי הגלריה בנחשון עמדה אישה אחת בלבד – חברת הקיבוץ יעל קיני, מורה לשיטת אלכסנדר עם רקע במחול ותיאטרון. ללא השכלה אמנותית מסודרת מלבד קורס אוצרות בסדנת אמני הקיבוץ, אך עם הרבה תשוקה וסקרנות, כוחות ויכולת ליצור שיתופי פעולה, בנתה קיני מוסד תרבות שהצליח לחצות את גבולות הקיבוץ. בשנות פעילותה בלטה גלריה נחשון גם בין שלל הגלריות הקיבוציות וגם בשדה האמנות המקומי הכללי. משוחררת מסד האילוצים של נדל״ן עירוני, אצרה קיני תערוכות שהתייחסו גם לחלל התצוגה כאל מרכיב פלסטי ואלסטי. בסריקה מהירה עולות בראשי תמונות מהפיכת הגלריה לביצה (בתערוכה של ערן ארליך), ולחלל מפויח (לזלי רובין קונדה). אני נזכר בסצנה קלסטרופובית מלחיצה של ריקוד לצופה אחד בכוך צמוד לגלריה, ובסיפור מצחיק על אוהל צף שמיכל אורן בנתה במרכז בריכת השחיה של הקיבוץ, מבלי לדעת שצוות הבריכה מתכנן לרוקן את המים לצורך ניקוי לקראת עונת הרחצה (מכתב התנצלות של מזכירת הקיבוץ תמי נרקיס, עם העתקים ל״פוגל, הרצל ויעל״, מופיע בספר לצד תיעוד של העבודה ששקעה).

מיצג של גבריאל נויהאוס בתוך תערוכתו של ערך ארליך ״הבן״ (חלק א׳ מתוך ״פרויקט הים השחור”), 2004

בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, שיתופי פעולה בין הגלריה לבין סטודנטיות וסטודנטים מבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, בהובלת הדס עפרת, ובינה לבין האוצר סרג׳יו אדלשטיין, שאצר בקיבוץ ביאנלה למיצג, הפכו את המקום לזירה מרכזית לניסיונות במיצג, מיצבים תלויי-מקום, קול, סאונד, וידאו, אמנות ארכיון ואמנות קהילתית והשתתפותית. אמניות ואמנים דוגמת אדווה דרורי, ג׳וזף שפרינצק, ענת פיק, גיא ברילר, אילת השחר כהן והגר גורן עשו במקום את צעדיהם הראשונים, לצד אמני מיצג וותיקים יותר כמו עפרת, עדינה בר-און ותמר רבן. עוד מופיעים בספר רבים מן השמות המרכזיים של התקופה, ורובם פעילים עד היום: מרים כבסה, סיגלית לנדאו, רן סלווין, אירית חמו, פיליפ רנצר, אסנת רבינוביץ׳ ויואב אפרתי הם שמות בודדים מתוך רשימה ארוכה.

פרקטיקות כמיצג, מיצב ווידאו, אמנות אדמה, אמנות מבוססת-מקום, אמנות השתתפותית ואחרות לא הומצאו בשלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, אלא 3 עשורים קודם לכן (ומבחינות מסויימות עוד במיזמים אוונגרדיים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20). אופני ההתקבלות של פרקטיקות אלו בגלגולן החדש מאירים את ההבדלים בין התקופות. אם בשנות ה-70 ניסיונות אמנותיים כאלו נידונו כמעט אך ורק במושגים פנים-אמנותיים ובתוך קהילות מקצועיות מצומצמות (כשבירה והרחבה של מסגרות יצירה ותצוגה, יציאה מגבולות האובייקט, יצירה בתהליך וכיו״ב), גלגולן המאוחר העניק ליצירות מעמד ציבורי פעיל. מפיתוח פורמליסטי ופילוסופי של האמנות, הן הפכו לכלי חברתי לבחינת זהות. הדבר ניכר הן בחלק מן התערוכות שנסקרות בספר, כדוגמת תערוכתו של רם סמוכה ״כנס משפחתי״, שנוצרה באמצעות תצלומי משפחה של האמן ושל חברי הקיבוץ, תערוכת השמיכות הקיבוציות של יהושע רוזנמן ואוסף קלסתרוני בני הנוער של הקיבוץ בתערוכתם של תמי נוצני ולורן מארשל, והן בתגובות של הקהל לעבודות שכלל לא נוצרו תוך התייחסות לרעיון הקיבוצי, אך פורשו כאילו היו כאלו. דוגמא בולטת היא מיצג ״דרך החלב״ של הדס עפרת. במסגרת הביאנלה למיצג הסתובב עפרת במשך 24 שעות בדרך ההיקפית של הקיבוץ עם שק חלב צאן ומערכת צינורות מחוברים לבגדיו, כשהחלב מחמיץ מחום הגוף והופך אט-אט לגבינה. האמן, יליד תל-אביב שחי ופועל כל חייו הבוגרים בירושלים, הופתע מאופי ההתקבלות של עבודתו במקום. ״היה לי קושי להתמודד דווקא עם תגובות הגברים, נבוכים, אולי פגועים, שראו בפעולה שלי ביקורת על האידיאולוגיה הקיבוצית״, הוא כותב בדיעבד. גם מיצב חדר הדוודים הדולף של בהר-פרחיה, פורש בשעתו כמטאפורה למצב הקיבוץ שמתפרק ונטמע בחברת השפע הקפיטליסטית.

הדס עפרת, דרך החלב, 2001

בשנת 2009 סגרה קיני את הגלריה בנחשון ועברה לאצור את גלריה הקיבוץ ברחוב דב הוז בת״א, שנסגרה גם היא כעבור עשור. מצב ההיסטוריוגרפיה של מוסדות אמנות קטנים גרוע אפילו יותר ממצב ההיסטוריוגרפיה של אמנות מן הזרמים המרכזיים בארץ. בהיעדר אתר או ארכיון מסודר שמסכם את פעילות המקום, סיפורה של הגלריה היה נידון לשכחה. הספר, יוזמה עצמית מסכמת של קיני בהפקת מיה שוב ובעיצוב בן יפרח מסטודיו ״ווילבלום״, הוא אם כן המסמך היחידי שמתעד את הפעילות במקום שהיה, ולו לרגע, מרכז וצומת של בדיקת אפשרויות והתחדשות אמנותית. הספר אינו מתיימר להיות מחקר, אלא נותר נאמן לרוח הלא-ממוסדת של הגלריה עצמה. לצד מאמרים בודדים הוא גדוש בתיעוד מצולם וטקסטואלי של תערוכות. רוב התיעוד חובבני, אולם הוא מצליח ללכוד את רוחו החמקמקה של המקום מבלי לעקר אותה בעיצוב סטרילי. הפורמט של הספר גדול אך אינו מכביד, והכריכה הרכה, שמעוטרת ברישום של הגלריה מאת יואב אפרתי, ובצדה הפנימי מופיע דיוקן עצמי משעשע של דב אור-נר בדמות מלאך עירום, מזמינה אחיזה ודפדוף בלתי אמצעי.

הפיכת חצר – גלריה נחשון / יעל קיני
הוצאה עצמית
לרכישה: 050-8674671