המרדף אחר הבית האבוד

עמדתי זמן־מה ללא־ניע, ואחר חזרתי אל יצועי שהצטנן. ריגוש מוזר מילא את לבי, כאילו הלכתי למפגש ולא פגשתי איש, ורק עברתי על פני אושר לא־לי”.

הציטוט הזה, מתוך “אהבה ראשונה” של טורגנייב, פתח את התערוכה “שמש – חור – שחור”, תערוכת היחיד של האמנית אריאל גיל גרינוולד שהוצגה במהלך חודש פברואר בגלריה “תער”. בתערוכה, חוויית ההתבוננות נעה כל העת בין הזר למוכר, בין המובן לחידתי. את העבודות של גיל גרינוולד, שנוצרו כולן בטכניקה של הדפס רשת, אופפת עננה של נוסטלגיה ארצישראלית כמו גם של קרירות אירופית. בשתיים מהעבודות, “ים המלח” ו”משמר הנגב”, המבוססות על צילומים שעברו עיבוד ופירוק דיגיטלי והודפסו ידנית על גבי נייר, שם העבודה מסייע לצופה להתמקם במרחב הגיאוגרפי והתרבותי. העבודות עצמן, לעומת זאת, מקשות על הזיהוי וההתמקמות.

בעבודה “משמר הנגב” נראה תצלום של בית, אך לא מדובר בבית מסוים ומוכר. העיבוד שעבר הדימוי יצר מעין שלג על גבי העצים וגג הרעפים. בחירתה של שחר יהלום, אוצרת התערוכה, להציב את “משמר הנגב” לצד העבודה “ברלין”, מובילה לכך שמשמר הנגב מזכיר דווקא את גרמניה. הריחוק שנוצר מהצילום המקורי בעקבות השימוש בטכניקת ההדפס מסיט את הבית ממיקומו בקיבוץ הדרומי לעבר מרחב מרוחק וחלומי.

ב”ים המלח”, התצלום הודפס ידנית בגווני כחול מונוכרומטיים, וים המלח הפך לחוף אנונימי. כמו החוף, כך גם הדמות המצולמת הופכת לצללית כחולה, קווי מתאר בלבד. דווקא אותה הפשטה, שנוצרת בתהליך ההדפס, מאפשרת לצופה לחוש כאילו מדובר בתצלום מתוך חופשה משפחתית ישנה. בעבודה “חלון” מוצג חלון מסורג, ודרכו מביטות דמות אדם ודמות כלב, המופיעות כצלליות אנונימיות. בכל זאת, הבניין הניבט מהחלון מזכיר את הברוטליזם של בנייני הרכבת הישראלים; עיטור הסורגים מציף באיזה זיכרון עמום, פרטי כמו שהוא קולקטיבי.

העיסוק בצילום כמדיום שמשמש לחקר מושג הבית מזכיר את סרטיו של הבמאי הגרמני וים ונדרס. ב”אליס בערים”, פיליפ נאלץ לשוב מארה”ב לארץ מולדתו, גרמניה, ולעיירה שבה גדל. כשהוא מנסה להחזיר את הילדה האבודה אליס לביתה אחרי שאימה נטשה אותה, השניים מתחקים אחר הבית של סבתה, שמופיע בתצלום שמצאה הילדה בארנק. ב”פריז, טקסס”, טראוויס מנסה לחצות את המדבר ולהגיע למגרש ריק ונידח, שקנה כשעוד גר עם משפחתו ותכנן לבנות בו את ביתו. המגרש הריק מופיע בתצלום שהוא נושא איתו לכל מקום ומסמל את רעיון הבית – המקום שרוצים לשוב אליו, גן העדן האבוד – אבל גם את השבר שלו.

הדמויות בסרטיו של ונדרס רודפות אחר בית אבוד שמוצג בתצלומים, מה שהופך אותו למושג ובו זמנית לבלתי ניתן לזיהוי. גרמניה מופיעה כמשאת נפש אך גם כמקום שצריך לברוח ממנו; כבית, אך גם כדימוי חלול שלו. ב”שמש – חור – שחור”, ישראל מתפקדת כגרמניה, המולדת מעוררת הסלידה שההיקשרות אליה בלתי ניתנת להתרה, המחבקת בחיבוק דוב. גרמניה, לעומת זאת, מתפקדת בתערוכה כארצות הברית בסרטיו של ונדרס: ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אך גם מקום מנוכר וזר.

הדימויים נעים בין המרחב של הארץ המוכרת לנו ונופיה לבין הנכר. שאלת ההגירה, הרלוונטית כל כך, היא נעדרת־נוכחת במרווחים שביניהם. בעבודה “ברלין” מציץ ילד מבעד לכדור שלג בוהק, לבן, שמשתלט על המרחב של הפריים. הפנים מאבדות מהספציפיות שלהן, ונותרים רק העיניים והמצח. לא ניתן לזהות את המצולם או את המקום שבו הוא נמצא. הלבן של השלג מתפקד כדף ריק, מרחב לא ממומש של אפשרויות, טאבולה ראסה. העיר ברלין בתערוכה היא בדיוק כזו: פנטזיה, משטח לבן שעל גביו אפשר להקרין ולהשליך את החלומות, הדמיונות והתשוקה לחיים בטוחים ופרטיים. תצלום הפילם ב”ברלין” שרוף; ברלין המושלגת שרופה ובוערת, בעוד משמר הנגב קופא. שתי האפשרויות מגלמות סתירה, שמש בוהקת שהיא גם חור שחור.

אריאל גיל גרינוולד, מסתודדים, צילום: הדס חי

ככל שהדימויים מצטברים, עולה מהם אפשרות של אלימות, תחושה של אסון בלתי נמנע. ב”איש בגג”, איש על גג לבוש חולצה אדומה מניף את ידיו למעלה. הנפת הידיים מזכירה את התמונה המוכרת מהלינץ’ ברמאללה: אדם מושיט את ידיו המגואלות בדם. האיש על הגג, שתמונתו לקוחה מאירוע שבו גבר ישראלי רצח את אשתו והתאבד, מסמן את האלימות שמוכרת לנו כל כך מחיי היום יום בארץ. פתאום, מול מציאות בלתי נסבלת, ברור לחלוטין מה הדבר שממנו אנחנו מבקשים לברוח, מדוע הגירה הופכת מאפשרות להכרח. בעבודה אחת, האלימות הלאומית והאלימות הביתית כמו מתאחדות, ומציעות קריאה פוליטית ואינטימית במקביל.

מהצד השני מופיע דימוי אחר, “מלחמת העולם ה־II – דון קיחוטה”: תמונה ממלחמת העולם השנייה צבועה באדום. לא מדובר בדימוי מפורסם או קאנוני, אך ההתבוננות בו מלווה בתחושת נוסטלגיה משונה, כזו שאין לה מקור. היא מהדהדת דימויים מוכרים מגרמניה של המאה הקודמת, מהמלחמה וההשמדה ההמונית, ולא של ברלין העכשווית, הנכספת. המגדל המזדקר מעלה בדמיון מצד אחד את הכבשן, הארובה שממנה יוצא עשן השריפה, ומצד שני את טחנת הרוח של דון קיחוטה, את המלחמה הבלתי אפשרית, האבודה מראש. איך ייתכן שגרמניה הופכת מגיהינום ליעד?

נראה כי התערוכה “שמש – חור – שחור” מציגה את רעיון ההגירה לא רק כהקשר ביוגרפי אלא כעמדה קיומית עכשווית. כמו בסרטיו של ונדרס, התלישות היא נקודת המוצא; המבט המתבונן הוא לנצח חיצוני, לימינלי, לא פה ולא שם. תודעת ההגירה הופכת את הבית המדברי למושלג, את הדמויות לצלליות. התצלומים בשחור־לבן, שנצבעו מחדש, מאבדים מכוחם האינדקסיאלי והופכים לפרשנות טהורה.

המוכר כבר אינו מוכר אלא רחוק, אבסטרקטי וזר. ההגירה למקום אחר אינה פיתרון אידילי אלא כניעה לאותה זרות, לחיים במצב של אי השתייכות, של אושר לא־לנו. נדמה שהסיפור שנטווה בתערוכה הוא של מבט רפלקטיבי על בית, מבט מרוחק שמנסה לנטרל את האיום והאלימות שמצויים בו תמיד כאופציה. את הריחוק הזה יוצרת הטכניקה, שלוקחת את התצלום ומעבירה אותו כיווץ, עיוות, צביעה מחדש ופירוק, שגורמים לו להיות מזוהה ולא מזוהה בעת ובעונה אחת.

העבודה “מסתודדים” מופיעה בנפרד משאר העבודות בתערוכה, כמעין נספח או אקורד סיום. זהו הדפס המבוסס על תצלום שהודפס בכחול ושחור, ומציג שתי צלליות אדם שפונות זו לזו בחילופי דברים מסתוריים. “מסתודדים” היא העבודה היחידה בתערוכה שמציגה אפשרות של תקווה או גאולה במצב הלימינלי: שני אנשים נמצאים יחד. אחרי שורה של דימויים שבהם הצלליות כאילו הולכות למפגש ולא פוגשות איש, המפגש בתצלום האחרון מציג שותפות כאפשרית, הגם שהיא מותנית בבידול מהסביבה החיצונית. הכמיהה לבית היא בסופו של דבר כמיהה למפגש, להיות עם אחר.