הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב ב״שמועה״ של אורי ניר הוא השקט. לעומת מיצביו הקודמים של האמן, שזיכרונם מהדהד מקצבים, מוזיקה, דיבור וטרטור מכונות תעשייתיות, על הפרויקט הנוכחי נסוכה דממה שרק מיטיבה עם האמנות של ניר. הפעם, נראה שהאמן קילף מעליו את שכבות המלדורמטיות, זיקק את יכולתו המרשימה מלכתחילה ליצור מיצבים שאפתניים, מדוקדקים ומורכבים, ושכלל את השילוב הבלתי שגרתי שלו בין אמצעי ייצור הדימוי לדימוי ובין חומר לחלל. על אף שחלקים מהמיצב שואבים מפרוצדורות אסתטיות וסגנוניות מוכרות, זהו הפרויקט הראשון של ניר שבו אין אף מרכיב שעוקב בעיניים עצומות אחר ז׳אנר קיים (סרט אימה, קליפ או מדע בדיוני) וזה מרענן ומפתיע.
הדימוי המרכזי בתערוכה למעשה מצווה דממה: על רקע צורת מגן ירוקה, שפתיים אדומות וקפוצות משתיקות (או מושתקות) במחווה של ״ששש…״ בעזרת מעין אצבע הבנויה מקליגרפיה ערבית בשחור על לבן. גם השטיח האפרפר־ירקרק שמכסה את רצפת החלל המשרדי הגדול שמחכה לאכלוס ברחוב הרצל בדרום תל אביב, בו הוצבה התערוכה, בולע רחשים ומגביר את השקט. כשנכנסים לחלל כמעט שוכחים שנמצאים מעל בית ספר לאמנות, שהידיעה על התערוכה פשטה בין הסטודנטים שלו כמו שמועה. יש לציין שהשימוש בחללים לא שגרתיים, המזוהה עם ניר, כנראה לא היה מתאפשר לולא היה מיוצג על ידי Parasite, פלטפורמת ייצוג אמנים ייחודית בנוף המקומי הפועלת כבר יותר מ־15 שנה בהובלת דיאנה דלל, שעוד אזכיר בהמשך.
אורי ניר, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: מידד סוכובולסקי
חזרה לחלל המשרדי, שבו, בין צינורות וכבלים שמבצבצים מהשטיח, הציב ניר חביות ברזל ירוקות, מעין טוטמים שביניהם נמתחת רצועת נייר ארוכה שנדמית לנייר הרחב שהיה בשימוש פעם במדפסות ישנות. מבט מקרוב מגלה טקסטורה אורגנית שמזכירה נייר משי. זהו נייר שיוצר במיוחד מחומר בידוד סינתטי שחורר ידנית בצדדיו. אווירת הפקס־הבלתי־נגמר הזו למעשה יוצרת בחלל צורת כוכב ענקית, מתפתלת. במרכז ההצבה מוקרן, על לוח הרצאות נייד שכמו יובא יחד עם הנייר מהניינטיז, סרט אנימציה ממוחשבת קצר.
באסתטיקה מגורענת, נראית בסרט מעין לשון זוחל אדומה ומפוצלת לשניים בקצה, החושפת מן הרקע האפרפר שתי כפות ידיים ירוקות ושתי בהונות רגליים. כל ליקוק לשון מקרב אלינו בזום אין, בתנועה שכמו לקוחה מעולמות הפרסום – או במילותיו של ניר בטקסט המלווה, ״כמו רצף של וריאציות על פתיח לוגואים מונפש״ – את ציפורני הבהונות והאצבעות. עליהן מצוייר אותו דימוי שהוזכר לעיל, מגן שעליו אותן שפתיים מהסות, שנראה כמו תג יחידה צבאי של יחידת פיתוי נשי סודית. על ציפורני שתי בהונות רגליים, שורות הקליגרפיה יוצרות דימוי של חליל פאן בעל חמישה קנים, שבו נושפות השפתיים. כיתוב הקליגרפיה על כל ציפורן (שעוצב על ידי ג׳וש ברר) מייצג שורה משיר שחיבר ניר, שתרגומו יופיע בהמשך.
אורי ניר, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: מידד סוכובולסקי
כפי שהוא ייצר את נייר המדפסת בעצמו, כך טיפל ניר גם באמצעי ההקרנה של הסרט. לתקרה המשרדית המשובצת ריבועי פלורסנטים הוצמדה כוס מרטיני גדולה והפוכה כפעמון. בתוכה תלוי ענבל קוצני עשוי פלדה שצורתו מבוססת על איבר מין של נחש, כך לפי טקסט התערוכה. מהענבל נמתחים כבלים דקים הנושאים מקרן שחור, כבד וגדול, שמקרין את הסרט כלפי מעלה. לוח זכוכית נטוי מכוון את ההקרנה אל המסך הנייד. כשם שהנייר מתוח בין החביות, כך גם חלקיקי האור היוצרים את הדימויים המגורענים ניתכים באלכסונים.
זוהי לא המניפולציה היחידה שעובר הסרט. הפריימים שלו הודפסו על יותר מ־800 ציפורניים מלאכותיות, שמודבקות במרווחים סדורים על הנייר שבין החביות. הסרט מתפרק תוך כדי תנועה: במקום דימוי נע, צופה נע. ניר הוא אשף של בניית מקצבים מתואמים של דימויים וצלילים, אך כוחה של התערוכה הנוכחית טמון בעובדה שהמקצב נוצר ללא סאונד, ומכורח תנועתו של הצופה. זהו סטקטו של פריימים מיניאטוריים. הציפורניים נעשו למידת ציפורניה של ביתו של ניר, שאוזנה, קולה ודמותה הופיעו גם בתערוכה ״סכר פרפר״ (המשכן לאמנות עין חרוד, 2018). אך הפעם, השימוש האוטוביוגרפי של ניר בילדיו נעשה בצורה מעודנת יותר. זוהי מעין מטונימיה חזותית שמעצימה את המלאכותיות של מוצר הביוטי האופנתי, שלרוב מגיע במידות סטנדרט. אל מול החלל הענק וכמות הציפורניים, העובדה שאלו ציפורניים המיועדות לנערה ספציפית טורדת את המחשבה.
אורי ניר, צילום: מידד סוכובולסקי
מעל כל ציפורן הנושאת את הפריים האחרון (או הראשון, תלוי לאיזה כיוון הולכים) של מגיני הקליגרפיה, מודבקת לוחית מתכת קטנה שעליה חרוטות שורות השיר, בתרגום לעברית ולאנגלית: ״ובפריצה / אל הסודות / אלמד / את הדומות לי / לתעב״, ״ואת המתחזות / שלא בגדו / במין / אסבול / כאחיותיי״, ובבהונות: “ואל התוף חוזר מה שיוצא מהחליל / ומפתיחה של עשר אצבעות הצב חוזר”.
השיר לא מופיע בטקסט המלווה את התערוכה, ואני מרגישה שזו כמעט בגידה להביא אותו כאן בשלמותו בעברית. תרגום השיר מופיע בתערוכה, אך במפוצל מן הסרט ובאופן מקוטע, בדיוק כפי שהסרט מפורק לפריימים ברחבי החלל. ״הכתוביות״ הופכות לעצירות מתודיות בדמות לוחות שם, מהסוג שמוצמד לאותות הוקרה. ניר מתאר את השיר כ״מחקה בסגנונו פתגם ישן״, כ״קריאה מיזנתרופית שהדוברת שלו מפנה כלפי עצמה: לשרוד את כל קבוצות ההשתייכות שלה.״ הנחש פיתה, חווה אכלה ועכשיו היא לא רק מתביישת מבני המין השני, אלא צריכה להתמודד עם הדומות לה: חיילות מתחזות (מסתערבות?), מרוחות אודם ועונדות ציפורניים מלאכותיות. והמילים, שהן דימוי, הן הן האמצעי המשתיק – אצבע הקליגרפיה.
אורי ניר, צילום: מידד סוכובולסקי
ניר מתאר את השימוש שלו בערבית, שבה השתמש גם בפרויקטים קודמים,1 כ״גירעון עצום של הבנה״, שימוש ״המבקש לראות אותה נחלצת מן הגאווה הקורבנית של דובריה, ומן הזהירות הפטרונית של הזרים לה מהשמאל״. גם לקורא הערבית, הפשר לא זמין בקלות: ״בזכות הקושי לקרוא אותה, הקליגרפיה מתגמלת את מי שאינם דוברי שפתה, לא פחות משהיא מקפחת את דובריה״, כותב ניר. כאשר מדובר בקליגרפיה ערבית שמוצגת בתערוכה בתל אביב, פער ההבנה בולט אף יותר. כאשר מדובר בקליגרפיה ערבית בצבעי שחור־לבן על רקע אדום־ירוק – כצבעי דגל פלסטין – פער ההבנה וההשתקה צורבים בתודעה. העברית והערבית מסתלסלות לאורך ההליכה בתערוכה כאחיות דומות, בוגדניות, שבניהן יחסי ציתות, ריגול, השתקה, גזענות וקרבת דם.
השימוש בטקסט, שמזוהה כל כך עם האמן, תומצת כאן למעין אפוריזמים ערמומיים, מלאי סלידה מהעצמי ומהאחרת.2 התמצות המילולי מיטיב עם האמנות של ניר ונותן במה למורכבות החזותית שלה. למעשה, המיצב עצמו הוא אפוריזם חזותי; אמירה קצרה המביעה אמת שנצברה מתוך ניסיון חיים. המילה ״אפוריזמים״ מוכרת במיוחד ככותרת אוסף פתגמים שיוחסו להיפוקרטס, אבי הרפואה, שנפתח כך: ״החיים קצרים / האמנות ארוכה / ההזדמנות חולפת / הניסיון מסוכן / והשיפוט קשה״.3
אכן, השיפוט קשה. ״שמועה״ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה.
״שמועה״ עמדה רק שבועיים, בחלל ריק המחכה להזדמנות נדל״נית, כביכול המאפיינים של תערוכות הפופ אפ הידועות לשמצה, תופעה שניתח בחדות יהושע סימון. אך אין דבר רחוק יותר מהתערוכות ההמוניות והמתוקשרות הללו מ״שמועה״, שהגיחה בפתאומיות. כפי שהוזכר לעיל, פלטפורמת Parasite מאפשרת לאמניה להציג פרויקטים תלויי מקום, שבהם למעשה המקום תלוי באמנות, ולא להפך. כן ירבו תערוכות כאלו.
לא אכחיש, חיכיתי ל”ביקורת” על התערוכה.
לעניות דעתי הישגו הגדול ביותר של ניר היא היכולת ליצור ולבסס מאזן אימה מול המבקרים, הפרשנים והקולגות. אנא אל תקלו ראש בכך. זהו הישג – גם אמנותי, שראוי לכל שבח בעיני. הדברים לא נאמרים באירוניה, אלא מודפסים כעובדה.
אסיים בציטוט מרהיב ומכאיב
“אכן, השיפוט קשה. ״שמועה״ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה”.
ליאורה
| |אורי ניר מנהל מערכות יחסים עם מוסדות, בהמשך למה שסימון כותב, שמותירים את העבודה במרחב לימנאלי ולא ברור, כמו השיתוף פעולה שלו עם מי שעשה את רווחיו מאתרי הימורים והציע לו את חלל הגלריה- מוזיאון – לתצוגה, המעלים שאלה אתית עמוקה ביחס לעבודתו: מדוע הוא מעדיף להתחכך, להיצמד למרחבים סמי-קפיטליסטיים-מושחתים כמו החלל הנוכחי ולא לגלריה מסחרית נטו? האם/כיצד אי הבהיהרות והמיסוך של “מעמד החלל” אליו עבודותיו תמיד מתייחסות מאד, תורם לעבודה, דיון מתבקש שחסר מהטקסט היפה – יפה מדי – על תערוכה שיהא עיקרה פוליטית ביותר.
יעקב
| |