על המרחב האפקטיבי של המציאות

בשנים האחרונות אני עוסק רבות במחשבת שפינוזה. רוצה לומר, מחשבות על תורת ההכרה כתורת נפש; מחשבות על המטאפיזיקה כאתיקה, כלומר על מחשבה קיומית (אונטולוגית) דרך ההתנהגות האנושית; על פני השטח של תפיסה ומציאות; ובאופן כללי על הממדים האפקטיביים של המציאות. בדברים הבאים אבקש להתייחס מנקודת מבט מצומצמת זו לעבודות של פרל שניידר.

1. ימי בינתיים

שם התערוכה ״ימי בינתיים״ מציב אותנו מול כפילות. מחד גיסא, הוא מתייחס לתקופה היסטורית ידועה לשמצה, ימי הביניים,¹ ומציב אותנו בפתח העידן המודרני רגע לפני שהתרבות המערבית עוברת הסדרה רציונלית ונכנסת למה שהיידיגר יכנה “עידן תמונת העולם”. כלומר לעידן שבו אנחנו חיים בתוך הייצוג של העולם. במובן זה, ימי הביניים כהלך רוח מרומז מציבים אותנו לפני ההתחלה, בפרה־היסטוריה: רגע שבו, כביכול, עדיין עומדים מול חוויית חיים בלתי מתווכת, גם אם נחשבת ומורגשת.

מאחר שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, התקופה המדוברת אכן נחשבת לתקופה של חשיכה אינטלקטואלית, בעיקר כי היא נשלטה על ידי המחשבה התיאולוגית הקתולית הדוגמטית. זו תקופה שבה הטלת ספק במציאות, השאלה החקרנית שחותרת תחת יסודות החוויה ומבקשת אחר הסיבות ההכרחיות שגרמו לה, נתפסה ככפירה בעיקר²

ובכל זאת, כתקופה של התכנסות אל מחשבת האל והבריאה – מחשבה אימננטיות, אונטולוגית – העמידו ימי הביניים שני גופי ידע מובהקים וייחודיים: סכולסטיקה, עיסוק לוגי בעיקרו שמבקש לגזור את תכונות האל והבריאה, ובמקביל ולא בלי קשר, כמו שני צדדים של אותו מטבע, מתפתחת מחשבה מיסטית (באופן מובהק יהודית) שאף היא עוסקת ביחסי האל והבריאה, ומבקשת לגזור “קטגוריות” של אלוהות.³

אותם ימי ביניים מתגלים, אם כך, כתקופה של תנועת מחשבה – כלומר של מציאות וחוויה – ייחודית ונדירה: מיסטיקה שמתנסחת כלוגיקה שעוטפת את תפיסת המציאות (השכלית).

פרל שניידר, מות אהרון

מאז ראשיתה פנתה המחשבה הפילוסופית למדעים המדויקים, קרי המתמטיקה והגיאומטריה, כדגם למחשבה מופשטת ומושלמת (ומתוקף היותם אדישים לניסיון, לקיומם של דברים). מגמה זו חזרה והפכה קונקרטית במחשבה הרציונלית המודרנית שביקשה להוכיח את הקיום. כך לדוגמא אפשר להזכיר את דקארט, שהתייחס לשניהם כאל מדעים מדויקים; את לייבניץ שפנה דווקא למתמטיקה כמודל למחשבה הפילוסופית שלו; ואת שפינוזה שפנה לגיאומטריה. את ההבדל בין שני המדעים אפשר לנסח באופן הבא: המתמטיקה נשענת על פונקציות או פעולות – נניח ארבע פעולות חשבון – והגדרות (מספרים) שבעזרתם היא מבקשת לחשב באופן כמותי “גופים”. הגיאומטריה, להבדיל, נשענת על אקסיומות. רוצה לומר, היא מניחה מראש חלל וצורה ומבקשת לגזור את התכונות שלהם. בלי להכביר במילים על ההבדל המרתק בין שני המדעים וההתנהגותם, נוכל לומר שהגיאומטריה עוסקת במובהק בחלל (כתנאי להופעת צורה), ובאופן קונקרטי ביחסים (ההכרחיים/נביעה) שבין הצורה ובין התכונות והמאפיינים שלה; ומאחר שהיא מניחה צורה שמתארגנת מתוך הכרח טבעה שמובחן מהתכונות שלה, הרי שנוכל לומר שהמחשבה הגיאומטרית, ובטח כשמדובר בשפינוזה, היא מחשבה לוגית שבליבה ניצוץ או יסוד מיסטי, יסוד שחומק מהסדרה שכלית ומושגית, יסוד מורגש.

מאידך גיסא, השם ״ימי בינתיים״ מציין סוג מיוחד של זמניות. זמן של המתנה, שהייה חסרת תכלית, אולי בציפיה למשהו. זמן של עמידה בהווה שמנותק מרצף הזמן שמגדיר את המציאות, מהעבר של מה שקרה, ובפתח של העתיד לבוא. זמן של קיום, שחלוף הזמן (האובייקטיבי, החיצוני) כמו לא נותן בו סימנים. מציאות שהזמן כמו נסוג ממנה לטובת הפרטים והיחסים שהם קושרים ביניהם; שהחלל עצמו כמו נסוג ממנה לטובת תנועת המחשבות שכל אלו מעוררים. תנועת מחשבה על פני השטח של מאפיינים ותכונות וכוחות – פיזיקליים, לוגיים, רגשיים – שמתעצבים לכלל מציאות נפשית, רגשית, ממשית ומפעילה. מרחב של מפגשים כמו אקראיים ומקריים והתנהגויות “הכרחיות”, שמשתרשרות ומתארגנות וכמו נובעות האחת מהשנייה מתוך שימת לב רגעית ושברירית, ללא תכלית. התנהגויות שאמורות להיות נשלטות ומעוצבות על ידי הרגלים והסברים וערכים, כלומר, התנהגויות שיכלו להיות אחרת, או לא להתקיים בכלל, ובכל זאת מתעקשות להבליח אל פני השטח של המציאות, להראות עצמן, כביטוי הכרחי של המציאות. כמו היו סימפטומים של המציאות.

והרי אלו ימים של בינתיים: זמן קצוב במידה. מידה או ערך או צורה שמבקשים להראות עצמם, “להיות לצלם” בלב ההתרחשות חסרת הצורה של אותו ״בינתיים״. כמו אותו קו מתאר של האוהלים ב”באר מרים”, שחוזר ומופיע ב”מות אהרון”⁴ וממשיך להדהד פה ושם, כמו ב”רוג׳ום”, צץ לו באופן חלקי – נניח בכחול ואדום – ועד שהוא שב למקורותיו ונטמע כמרכיב בגריד הגיאומטרי עצמו. בלתי ניתן לניתוק. שייך אליו כמו תכונה לדבר.

פרל שניידר, רוג’ום

2. מקומות ספציפיים

בשנת 2015, כשפרל זכתה בפרס מוזס, הזדמנה לי הזכות לדבר קצת על עבודותיה ועל האופן שבו הן נתפסות לא פעם כעבודות תלויות מקום. ביקשתי לטעון אז שהעבודות של פרל, גם כעמדה ביחס לאמנות, הופכות מקומות לספציפיים. שעניינה של פעולת הציור של פרל הוא ניסוח הקשרים שבין “מקום” ו”ספציפיות”. סיפור שמתחולל בין החלל של הציור ומה שהוא מראה.

כך תיארתי את זה אז:

פרל מציירת לאחר שהמדיום קרס ונבלע אל מהותו המופשטת והסתמית: אמנות. היא פועלת במציאות שבה הדמיוני הוא הממשי; בעבור עולם שבו כל דבר שווה לכל דבר אחר; עולם שבו אין העדפה ערכית לפרקטיקה אחת על פני רעותה: שבו התיאוריה אינה עדיפה על השימוש ולהיפך, המדעי אינו עדיף על התיאולוגי ולהיפך, המסורתי אינו עדיף על החדשני ולהיפך; במציאות שבה כל דבר יכול לעמוד בזיקה ויחס לכל דבר אחר, ושבה שאלת הערך נובעת ממידת האפקט שהדברים מייצרים.

במצב עניינים שכזה הציורים של פרל נמתחים אל החלל, אינם חוששים לחלוק את עולמם עם אובייקטים, ואולי באופן מובהק ומתריס במיוחד הם אינם עומדים במקום העולם והדברים – הם אינם ייצוג, העתקה או חיקוי – אלא עומדים כשווי ערך לדברים, על אותו מישור. הם בעצמם דברים. חלק מהדברים בעולם.

במובן זה הציור של פרל אינו מעמיד דימוי אלא מספר סיפור, מרחב שבו דברים קורים. אלה הדברים שפוערים מרחב, פורשים סביבה, מאפשרים את פעולת ההבחנה, ההתאמה וההרכבה, את פעולת הדמיון (שכידוע תלוי בניסיון). כך, כדי להיות לדבר הציור תלוי במקום, ועובדת היותו של הציור דבר מחוללת את המקום כספציפי.

פרל שניידר, מראה הצבה מתוך “ימי בינתיים”, צילום: דוד פרנקל

קראתי לזה: “ריאליזם מאגי”,⁵ כדי להבליט את האופן שבו פרל לוקחת דברים קונקרטיים – כדורסל, כיסא כתר, אסופת ענפים – ומניחה אותם כחומרים לעבודת הדמיון, שירכיב ויציב אותם, שיראה בהם צורות, צבעים ותנועות. מתוך כך נבנית עבודתה של פרל כמרחב של אפשרויות או מרחב של ניסיון אפשרי ממשי.⁶ אני חושב שהרבה מהגישה והמאפיינים עדיין מתקיימים גם היום (“בית עם סולם”).

ובכל זאת. הזמנים השתנו, המציאות השתנתה, ואיתם לדעתי גם הדגשים. באופן כללי, אפשר לומר שהמבט שפנה קודם החוצה אל הדברים והמציאות מופנה כעת פנימה. הדגש שהושם בעבר על פעולת הדמיון בהרכבת המציאות, ביצירה של חלל אובייקטיבי ומופרך, בשאלה על האובייקטיביות של האפקט, התחלף בהדגשת השייכות של התכונות והדברים (“הרים”), הדגשת האופן שבו התכונות והדברים מהדהדים אחד את השני (“רוג׳ום”), נובעים אחד מהשני באופן אקראי ומקרי, משל מספיק שדבר מה יופיע וכבר מתחוללת בנפש תנועה, נוצרת מציאות (“דויד”). המהלך הזה ניכר גם באופן שבו פרטים בעבודות זוכים למעמד עצמאי, מוגדל, מובחן, מסבים את כל תשומת הלב לרגע, וחוזרים להשתלב במכלול (הזבוב ב”חמאם”, או הציפור ב”מחיצת יום”).

כעת, לצד תנופת הדמיון היוצר עומדת תנועת הנפש המרגישה את הדברים הפזורים, המובחנים, כמו היו ביטויים שונים של אותו הדבר עצמו, אחוזים יחד כשאלה, כמו הגוף והנפש.

בקצרה, גם אם באופן מעט פשטני כדי לחדד את הנקודה, נוכל לומר שהדגש הוסט מהפעולה של הדמיון אל ההתנהגות של הנפש. בעוד פעולה יוצרת דבר מה, ולכן כמו כופה עלינו מבחוץ את ההרגשה, בוראת מציאות; התנהגות נמצאת על פני השטח – כמו מחיצה שדרכה מופיע האני – היא נראית ומורגשת, כלומר מתקיימת כמופע חיצוני/מוחצן, אבל משפיעה עלינו מבפנים, ומכאן הדרישה “להתנהג כראוי”.

פרל שניידר, מחיצת יום

3. שמש במים, הערה על שפינוזה, הנפש והאפקט:

שפינוזה נותן דוגמא יפה, גם היא עם שמש, כדי לתאר את האופן שבו פועל האפקט הרגשי: כשאנחנו מסתכלים על השמש אנחנו תופסים אותה ככדור קטן וצהוב אף שאנחנו יודעים שמדובר בגוף גזים בוער ועצום. להבדיל ממה שאנחנו יודעים, מההסבר שמפשט את המציאות לחוקי ומושגי שכל מתוך אדישות, האפקט פועל על הנפש מבעד להגיון ולמובן למרות ובכל זאת ובו זמנית.

וכאן, מבעד לפתח האוהל, במישור התפישה, מתוך התכוונות הנפש גרידא, כלומר ללא סיבה או מטרה, אפקט פוגש באפקט שמחולל אותו: דברים הופכים צורות, שקיעה נטמעת אל תוך ים מוקף הרים. לא פליאה או קסם שמנתק אותנו מהמציאות, כי אם דיסוננס קוגניטיבי מתבקש. פעולת הנפש המעצימה את עצמה.

ב”אתיקה” שפינוזה מבחין בין הגוף והנפש. הבחנה מוכרת וידועה, שמתכתבת עם הבחנה בסיסית יותר בין ״תואר ההתפשטות״ ו״תואר המחשבה״. הרעיון הרדיקלי של שפינוזה הוא ששני הכשרים האלו, שאנחנו תופסים כנמצאים ביחסי שליטה והיררכיה – לפעמים הגוף שולט בשכל, גם אם לרוב אנחנו משתדלים שהשכל ישלוט בגוף – לא מקיימים יחסי סיבה ותוצאה. לטענת שפינוזה, “הנפש החושבת” (אידאות, לא מושגים של השכל) והגוף החי והפועל הם שני אופני תפיסה מובחנים לחלוטין של אותו דבר, לכן גם לא יכול להיות ביניהם קשר.

פרל שניידר, מראה הצבה “מחיצת לילה”, צילום: דוד פרנקל

ובכל זאת, כפי שאומר לנו שפינוזה ב”אתיקה”, חלק ב׳, משפט 12:
כל מה שמתרחש במושאה של האידאה המכוננת את נפשו של האדם חייב להיות נתפס על ידי נפש האדם, או בהכרח יש בנפש אידאה של הדבר הזה. כלומר, אם מושאה של האידאה המכוננת את נפש האדם הוא גוף, כי אז לא יוכל להתרחש בגוף שום דבר שאינו נתפס בנפש״. ומוסיף ומדגיש במשפט 13: ״מושאה של האידאה המכוננת את נפש האדם הוא הגוף, או אופן התפשטות מסוים הקיים בפועל, ולא שום דבר אחר״.

ואם כך, ההבחנה ששפינוזה עושה ביחס לתפיסת המציאות היא לא בין גוף ונפש אלא בין הממד הנחשב והמיוצג – המציאות כפי שהיא נתפסת ונחווית באופן מודע – ובין הממד המורגש שחומק מייצוג. ממד של אפקטיביות שמתקיים במרחב הנפשי, האידאי, הרעיוני, הדו ממדי.

האופן שבו הנפש מרגישה את עצמה תופסת את המציאות, כלומר את תנועת המחשבה שלה עצמה ושל הגוף החי והפועל, המושפע, הוא הממד האפקטיבי של המציאות.⁷ הביטוי של הרגשת עוצמת החיות של המחשבה בנפש, המתקיימת בו זמנית עם המחשבה עצמה, כלומר ללא פער, אינה אלא תיקוף עצמי של הנפש את תואר המחשבה. מרחב אפקטיבי של אבידנטיות.

4. הממד האפקטיבי של המציאות

בעיניי, ומאז שאני מכיר את עבודתיה של פרל, שני דברים בולטים בהן: היא ציירת במובן שעבודתה מראה לנו דברים, והציור שלה תמיד מתקיים בזיקה לחלל (מכאן, אני חושב, נובעת הזיקה של העבודות של פרל למה שנקרא מיצבים, עבודה עם אובייקטים שגם להם תכונות שדרכן הם נראים ונתפסים. או כפי שקאנט, ואחריו היידיגר, יגזרו מהאטימולוגיה של המילה Ob-ject: מה שניצב ממול, כמושא של תפיסה, ובכדי להבדיל אותו מה״דבר״, Das Ding, שמבטא את עובדת קיומו של האובייקט הנתפס).

פרל שניידר, כחול אדום

על פי רוב החלל הוא האתגר של הציור (בדומה לאופן שבו הזמן הוא האתגר של סיפור). בעוד חלל מציין מרחב תלת ממדי – המרחב של הגופים והדברים המתפשטים, המרחב של הניסיון והחוויה – הציור מתקיים בחלל דו ממדי. לפיכך, באופן מובהק ומפורש, הציור נדרש להשתמש ב”אמצעים רטוריים” דוגמת גריד, פרספקטיבה, צל, גדלים או הקצרות כדי ליצור אשליה של עומק שדה או חלל, כדי לתת לגוף את מה ששלו, לייצג עבורו את הדברים והעולם כך ״שיתפוס״ אותם. במובן זה, האמצעים הרטוריים שתפקידם לאפשר את הפעולה והתוצר נעלמים או נטמעים בחוויית התפיסה.

מנקודת המבט של הדברים, של החלל התלת ממדי, נתפס החלל הדו ממדי כחסר ממד, כשטחי, כמה שיש להתגבר עליו, להוסיף לו את הממדיות (בדומה לאופן שבו המודרניות הסתכלה על ימי הביניים).

אם נביט בעבודות של פרל (“חמאם”) נוכל לזהות את הגריד, סוגים (מוזרים) של פרספקטיבה וחלל/עומק, ושלל אמצעים רטוריים שמופיעים, נוכחים, ולמעשה לוקחים חלק בעבודות, משוחררים לפעול בהתאם לתכונות שלהם וללא תכלית, נענים לחוקיות שאינה בשליטת זו שמבקשת להפעיל אותם. האמצעים הרטוריים שנדרשים להסדיר את האפקט ולאפשר את הפעולה, להיענות לאתגר שמציב הדו ממד בפני התלת ממד, נותרים כמו שהם: קטגוריות של יחסים, תלויים ביחסי המושא והנושא, מחייבים ומתקפים את החלל הדו ממדי של התפיסה והנראות, החלל של האפקט, של תנועת הנפש והמחשבה.

במובן זה, החלל בעבודותיה של פרל אינו אתגר גרידא כי אם סימפטום של הציור/מציאות. סימפטום של מה שמבקש להראות, להתקיים בפומבי, במציאות, בלעדי הגוף התלת ממדי. כמו טעות בלתי נמנעת (“שמש במים”), מקריות הכרחית (“דויד”), או כמו מחיצת יום ומחיצת לילה: כפנטזמה שיש לחצות.

פרל שניידר, דוד

אלתוסר נתן הגדרה יפה, כלומר מועילה, לסימפטום: “סימפטום הוא תשובה לשאלה שלא נשאלה”. ואם כך, עבודותיה של פרל מציבות את החלל התלת ממדי כתשובה לשאלה שלא נשאלה: מהו החלל של הציור? מהו הממד שנחבא ומסתתר ומודחק ב״דו ממד״? מהי אותה כפילות שרוטטת בשטיחות של פני השטח, ומאפשרת את הקיום וההשפעה של האפקט חסר העומק והמשמעות? על כך עונה עבודתה של פרל: הממד הדו ממדי אמנם חסר עומקים או גבהים (מטאפיזיים), אבל הוא נמתח ונפתח בהתאם לתנועת המחשבה והתנהגות הנפש. מרחב דו ממדי שהוא מחיצה, מרחב של אמצעים רטוריים, של מחשבות ותחושות ורגשות, כזה שמאפשר מעבר אל ומהמציאות. ממד של בינתיים.

ובהקשר זה, עבודתה של פרל מנסחת תובנה נשכחת על הסימפטום: סימפטום אינו רק תשובה לשאלה שלא נשאלה, אלא גם הדרישה שמציבה הנפש לגוף החי. סימפטום הוא מה שדורש גוף חי ופועל כדי להראות. גוף שאותו הנפש תופסת ומרגישה דרך היכולות/פעולות שדרכם הוא מופיע. גוף חווה ומושפע. גוף שמתקיים ביחסים (ולהבדיל מה״אני״ שיכול להתנתק מהעולם), שהחלל הוא חלק מתכונותיו, שייך לו ללא הפרד.

כפי שהנפש מבקשת ומוצאת בית בגוף החי והפועל, מקום שבו האפקט של ההתנהגות פוגש את האפקט של המנהג שמחולל אותו.