מציאות שבורה, אזורים בתנועה: דמיון פוליטי של המפה הישראלית בראי חלוקה אזורית
הצעה לביתן הישראלי
ביאנלה לאדריכלות 2025
ד”ר ליאת סאבין בן שושן
ד”ר בת־אל יוסף רביד
התערוכה שאנו מדמיינות עבור הביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2025 מבקשת לייצר אלומות אור בתוך החושך הפוליטי והחברתי של המציאות הישראלית. העבודה עוסקת בייצוג ויזואלי של המציאות המקוטבת והשבורה של מדינת ישראל, ושואפת להציע פעולה של איחוי מרחבי־חברתי. התערוכה תציג את קווי השבר העזים שחוצים את המרחב והחברה הישראלית, אך גם תציע רעיון לרובד אזורי בישראל, כמעשה של דמיון פוליטי עבור מרחב הנמצא בקונפליקט עמוק ומתמשך.
ישראל של 2024 היא מדינה מקוטבת ומפוצלת, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה מרחבית. המרחב הישראלי הוא מרחב של ״אזורים שבורים״ שנוצרו ונכפו על ידי פרויקט ההתיישבות הציוני וייהוד המרחב, ועל ידי מדיניות פיתוח מתמשכת אשר הובילה לפרגמנטציה שהיא גם מצב גיאוגרפי וגם תהליך סוציו־פוליטי. בישראל יש כיום 259 רשויות מקומיות, חלקן קטנות מאוד, מה שמסייע לשימור עיקר הכוח בידי השלטון המרכזי. הפרגמנטציה המהונדסת הזו משתקפת בקיטוב החברתי, הפוליטי והאתני של החברה הישראלית כיום. נקודת השבר העמוקה שמדינת ישראל ניצבת בה היא חלק מתהליך ארוך שנים של פירוק והפרדה מרחבית וחברתית.
בשנים האחרונות גופים וארגונים שונים בתוך הממסד ובחברה האזרחית מעלים על סדר היום את הרעיון של חלוקת ישראל לאזורים גיאוגרפיים שלטוניים ותפקודיים. בתערוכה זו אנו מבקשות להציג פרויקט של דמיון פוליטי, של איחוי חלקי של השברים של המרחב הישראלי באמצעות חלוקה אזורית, תוך הצגת מפה שמבקשת לתת ביטוי לרעיונות פוליטיים שונים שיעצימו את הדמוקרטיה, השוויון והצדק בין הירדן לים.
מאז שיצרנו את המפה, הגיאוגרפיה הישראלית השתנתה. אזורים שלמים במדינה, בנגב המערבי ובגליל העליון, פונו מיושביהם. עשרות אלפי ישראלים לא נמצאים בבתיהם ולא ברור מתי יוכלו לחזור. דווקא בעת כזו, עולה החשיבות של שיתופי פעולה בין יישובים על בסיס אזורי. בעת שבה תכניות שיקום ממשלתיות כמו מנהלת תקומה עולות על סדר היום, שיתוף פעולה אזורי שעולה מהשטח הופך לקריטי. תכניות כמו מנהלת תקומה קובעות באופן ריכוזי על ידי הממשלה ומעל לראשי התושבים אלו יישובים יזכו לשיקום. לעתים ההגדרה שרירותית, על פי מרחק קבוע מהגבול, מתוך חוסר הבנה של המצב בשטח. על רקע זה, לאזורים המאגדים מספר רשויות יש פוטנציאל לפעול לשיקום שייעשה מתוך השטח, בשיתוף פעולה של התארגנויות וקהילות שחולקות את אותו אזור: ערים ומועצות אזוריות, יישובים יהודיים וערביים. כאשר אלו מאוגדים על בסיס אזורי הם יכולים לפעול לקידום הטוב המשותף של אלו שחולקים אזור גיאוגרפי, תוך התגברות על חלוקות פוליטיות וחברתיות שנוצרו במשך השנים.
סופר פוזיציה של כאוס מרחבי. איגוד של החלוקות המנהלתיות בישראל, כל גוף ממשלתי מחלק באופן שונה גבולות הניהול של המדינה. מקור: המכון למחשבה ישראלית
התערוכה מתחלקת לשלושה חלקים:
חלק ראשון: להסתכל למדינה בלבן של העיניים — הצגת המציאות הישראלית
חלק זה של התערוכה יכלול אופני ייצוג ויזואליים שימחישו הלכה למעשה עד כמה החברה הישראלית היא חברה מפוצלת ומקוטבת. באמצעות שימוש בבסיסי נתונים (כלכליים, חברתיים, סביבתיים) נציג מושגים אקדמיים ואמירות פוליטיות כמו “אזורים שבורים”, “קווי שבר”, ו”מרכז—פריפריה”. תיאור חזותי של הגיאוגרפיה הפוליטית השבורה, הפיצול והקיטוב של המרחב הישראלי בהווה יוצג באמצעות מיפוי מבוסס נתונים ומידע שנאסף מגופים ציבוריים שונים.
חלק שני: אזוריות — היסטוריה של רעיונות של חלוקה מרחבית
בחלק השני תיערך הצפה מחדש, באמצעות מפות דימויים וייצוגים אודיו־ויזואליים, של רעיונות העוסקים באזוריות במאות ה־20 וה־21. החלק יכלול סקירה וייצוגים של מושג האזוריות מתוך ההיסטוריה של התכנון במאה ה־20: עיר הגנים של אבנעזר האוורד (1898), החתך האזורי של פטריק גדס (1920), תיאוריית המקום המרכזי של וולטר קריסטלר (1933), התיאוריה האזורית של פפנשמידט (1932) ועוד. ביחס למרחב הישראלי, יוצג רעיון האזוריות דרך תכניות מתאר ארציות, מהתקופה המנדטורית ועד ימינו. יוצגו תכניות כמו תכנית שרון (תכנון פיזי לישראל 1953), ההתיישבות בחבל לכיש בשנות ה־60, ישראל 2020, תמ”א 35 ועוד. דרך המיפוי והייצוג של התכניות המוכרות האלו נשפוך אור על האופן שבו הן יצרו תהליכים של פיצול וקיטוב מרחבי־חברתי. חלק זה יוצג על ידי יצירת שכבות סימון חדשות על גבי המפות והשרטוטים ההיסטוריים של התכניות הארציות.
סכמות משושים של פיזור מרחבי, המקומות המרכזיים, מקור: תורת Christaller 1933, p. 71
חלק שלישי: איחוי מרחבי־אזורי — דינמיקה של שינוי
חלק זה עוסק ברעיונות של שיקום ואיחוי. נציג חזון אזורי שמבקש לאחות חלק מהשברים של החברה בישראל, תוך חתירה לאיזון מרחבי־חברתי־כלכלי, מתן ייצוג והעצמה של קהילות מודרות ומוחלשות, ויצירת שיתופי פעולה בין קבוצות שונות על בסיס אזורי. חלק זה יוצג באמצעות מפה אינטראקטיבית המציגה חלוקה של ישראל לאזורים, ומאפשרת ״להיכנס״ וירטואלית לכל אזור ולהבין רבדים שונים, מוחשיים ובלתי מוחשיים, של חזון האזוריות. החזון הפוליטי המדומיין של המפה האזורית יתייחס קודם כל לישראל שבתוך גבולות 1967, אך יציג גם פתרונות אפשריים למרחב האזורי שבין הים לירדן.
התערוכה שאנו מציעות לביאנלה לאדריכלות בוונציה 2025 צומחת מתוך כאב וצער עמוקים על מצבה הנוכחי של החברה הישראלית, אך שואפת לייצר דינמיקה של שינוי ושיקום. שם התערוכה, מציאות שבורה, מייצג את המתח וחוסר היציבות של המרחב הישראלי, בעוד אזורים בתנועה מרמז על כוחות השינוי הנוצרים והנראים דרך התערוכה. השימוש במונח “דמיון פוליטי” מדגיש שתכנון אזורי הוא פעולה פוליטית. התערוכה תציג מחד גיסא את המרחב השבור והמפורק שבין הירדן לים, אך גם תשמש פלטפורמה לחשיבה על עתיד חדש, מציאות החותרת לאיחוי ושיקום חברה מפולגת ומשוסעת. העתיד שאנו מציעות טמון בחלוקה של ישראל לאזורים, שבכל אחד מהם יהיו ערים ראשיות שיקדמו את התפתחות האזור על בסיס הוגנות, שוויון וצדק מרחבי, ולא על בסיס החלוקה האתנית והמעמדית שמאפיינת את המציאות הנוכחית.
סופר־פוזיציה של כאוס מרחבי, איגוד של החלוקות המנהלתיות בישראל. כל גוף ממשלתי מחלק באופן שונה את גבולות הניהול של המדינה, מקור: המכון למחשבה ישראלית
על צוות האוצרות
התערוכה היא חלק מתהליך ארוך טווח, המבקש להציע גיבוש רעיוני והמשגה קונקרטית ליצירת הרובד האזורי השלטוני של מדינת ישראל. ההצעה לתערוכה נכתבה כחלק מהמאמץ המחקרי של עמיתי המכון למחשבה ישראלית, שעוסק בחקר הבעיות המבניות של החברה הישראלית, ומתמקד ביצירת חזון לתיקון השסעים העמוקים בחברה הישראלית.
