הפרדה, ערים מזקנות, העיר החד ממדית ופעמון אזעקה

ארבע הצעות לביאנלה לאדריכלות בוונציה, שנוצרו בעשור האחרון. ההצעות עוסקות במגמות אדריכליות ותכנוניות שמטרתן יצירת יחסי כוח מרחביים או שיפור איכות החיים: התגדרות בגדרות ובמכשולי הפרדה, התמגנות בממ”דים, תכנון ערים חדשות ושינויים בשימוש במרחבי העיר על ידי זקנות וזקנים.

הצעות אלו, המבקרות מהלכי תכנון ותופעות אדריכליות ושואפות להציג פתרונות חדשים של עיצוב ותכנון מיטיבים, עוברות שינוי מטלטל במשמעותן לאחר השבעה באוקטובר. קריאה בהן במבט לאחור היא הזדמנות להציץ להלך רוח שחלף, לתפיסות פוליטיות שכשלו וגררו עמן, לעיתים, את התערוכות שהציגו אותן, וגרמו לפגיעה נוספת באמונה בכוונות הטובות של מוסדות התכנון ובאפשרות של האדריכלות בישראל להוביל לקדמה.

הנשיא טראמפ צודק, אני בניתי חומה לאורך גבולה הדרומי של ישראל. היא עצרה את כל ההגירה הבלתי חוקית. הצלחה גדולה. זה רעיון מצוין”. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ציוץ טוויטר, ינואר 2017

החומה והגדר הן אובייקטים מרחביים המבטאים תפיסת עולם שהולכת ומתחזקת בימים אלו במערב. לטענתנו, פרויקט גדרות ההפרדה הוא הפרויקט האדריכלי המוביל בישראל, וההישג האדריכלי היחיד בארץ אשר עיני המערב נשואות אליו.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתייחס אליו כמודל לבניית החומה בגבול ארה”ב ומקסיקו, והוא משמש גם כמקור להשראה למדינות אירופה המשנות את מדיניות ההגירה והגבולות שלהן.

בעוד חומת ההפרדה בגבולה המזרחי של ישראל נחקרה ותועדה רבות, הגדרות החדשות יחסית בגבולות בין ישראל למצרים, לבנון ועזה לא נחקרו מספיק, והייחוד והאפקטיביות שלהן אינם מוכרים. אל הגדר עם מצרים שנבנתה בשנים 2013-2011 לאורך 240 ק”מ התייחס ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כשצייץ: “הנשיא טראמפ צודק, אני בניתי חומה לאורך גבולה הדרומי של ישראל. היא עצרה את כל ההגירה הבלתי חוקית. [היא הייתה] הצלחה גדולה. זה רעיון מצוין”. בדיונים סגורים בסמוך להחלטה על הקמת הגדר בגבולה הדרומי של ישראל אמר ראש הממשלה כי המטרה שלו תהיה “גידור מדינת ישראל כולה מפני מהגרי עבודה” וכי “המטרה היא להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל” (ויילר פולק ורביד, 2010). לפיכך נראה כי הן גדר ההפרדה בגדה המערבית והן גדר הגבול בין ישראל למצרים מכוונות לא רק כנגד אויבים מבחוץ, אלא גם כלפי אויבים מבפנים — הפלסטינים בגדה המערבית, ומהגרי עבודה ומבקשי מקלט המגיעים לישראל ממדינות אפריקה דרך מצרים — שתי קבוצות המאיימות על המאזן הדמוגרפי היהודי ומעוררות מתחים אתניים ומעמדיים. הצעתנו לתערוכה תתייחס לגדר כמחסום נגד פליטים ומהגרי עבודה באופן הרלוונטי גם למדיניות ההגירה באירופה ובארה”ב.

ישראל בונה ומתכננת עד כה 1065 קילומטרים של חומות או גדרות חדשות, מתוכם כ־220 קילומטרים בגבול עם מצרים, 605 קילומטרים סביב יהודה ושומרון, 35 קילומטרים בערבה מול ירדן, כ־20 קילומטרים בגבול רצועת עזה ו־110 קילומטרים ברמת הגולן, מול סוריה. בנוסף לחומות בנויות, מערך ההגנה כולל מצלמות ותצפית מתקדמות וגבוהות שמשדרות לישראל את הנעשה מעבר לחומה.

במבט לאחור נראה כי חומת ההפרדה בגבולה המזרחי של ישראל נתפסה על ידי מבקריה כביטוי מרחבי למדיניות מתבדלת שחלף זמנה, ולחשיבה לאומנית שלא תמיד עולה בקנה אחד עם רוח הגלובליזציה העכשווית. אמנם הדעות חלוקות בשאלה האם הגלובליזציה הביאה לצמיחה ולפריחה או להעמקת פערים בין אוכלוסיות בתוך כל מדינה, אך אין ספק כי מאז שנות ה־70 היא הובילה, בעקבות תנועת סחורות, טכנולוגיות, דימויים ואנשים, למגמה של פתיחות, ביטול גבולות, ולנסיגת מדינת הלאום.

אך בשנים האחרונות, בשל משבר ההגירה למערב, השתנתה הגישה כלפי מדיניות ההפרדה, ומאלטרנטיבה קיצונית ובדלנית היא הופכת לאופציה מועדפת, מסיבות כלכליות ופוליטיות, במדינות המתגוננות מפני איומים ביטחוניים ומפני הגירה. הונגריה, אשר הביתן שלה שכן לביתן הישראלי בג’רדיני בוונציה, הקימה גדר כדי לעצור כניסת מהגרים, והתעניינה בטכנולוגיות גידור ובקרה ישראליות מן הסוג ששימש בגדר הגבול עם מצרים.

ארצות הברית, גם היא שכנה של הביתן הישראלי בוונציה, מעוניינת להרחיב את מכשול הגבול הקיים מול מקסיקו ולבנות חומת בטון “יפיפייה” לאורך הגבול כולו. לכן, בהתאם לרוח הזמן, התערוכה המוצעת לביתן הישראלי תציג את בניית החומות והגדרות בגבולות ישראל כביטוי מרחבי, מוחשי, לנסיגה מן התפיסה הכלכלית והתרבותית של מרחב פתוח ללא גבולות במערב, ואת ישראל כמי שהקדימה לזהות ולתת מענה למגמה זו.

שיעור המתגוררים בערים ברחבי העולם הולך וגדל. בו זמנית, חלקה של אוכלוסיית בני ה־65 ומעלה באוכלוסיית העולם עולה בהתמדה. בשנת 2050, לראשונה בהיסטוריה האנושית, יהיה מספרם של בני ה־65 ומעלה גדול ממספרם של בני ה־14 ומטה (The Economist 2013). בישראל, תוחלת החיים שוברת שיאים. היא עמדה בשנת 2013 על 80.3 שנה לגברים ו־83.9 שנה לנשים, אך נתון זה מסתיר פערים ניכרים בין יהודים וערבים, ובין מרכז לפריפריה.

אוכלוסיית בני ה־65 ומעלה בישראל מנתה בשנת 2014 כ־866 אלף איש, 10.6% מתושבי המדינה, כמחציתם מעל גיל 75. על פי תחזית הלמ”ס לשנת 2035 תהליכי הזדקנות האוכלוסייה בישראל ימשיכו ואף יתעצמו, כשאוכלוסיית בני ה־65 ומעלה צפויה לגדול יותר מכל קבוצת גיל אחרת. לפני עשור ארגון הבריאות העולמי הכריז על פרויקט ערים ידידותיות לכל גיל. מחקר רחב היקף הוליד מדריך שכלל רשימת מרכיבים עירוניים המאפשרים לערים להתאים עצמן למגורי תושבים זקנים, ומתייחסים למגורים, לתעסוקה, לשירותי בריאות, לתחבורה, לפארקים, ולשירותים חברתיים ומרכזי מידע. הפרויקט התייחס גם למעמדם התרבותי של הזקנים בחברה. הפרויקט כלל תכנון אורבני משופר, תחבורה וגישה לטיפול רפואי ולקשר חברתי כמרפא לבדידות, שכן 36% מבני ה־65 ומעלה בישראל חשים בדידות. 16% מהם מדווחים כי אין להם למי לפנות בשעת משבר או מצוקה (דו”ח הלמ”ס 2013).

במקביל להזדקנות האוכלוסייה, מזדקנות הסביבות העירוניות. קרוב למאה שנים אחרי הבניה העירונית המאסיבית של שנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה, נדרשת עמדה ברורה כלפי הזדקנות הערים. האם מתיחות הפנים ותהליכי האנטי אייג’ינג מותאמים לעירוניות הישראלית המזדקנת? האם וכיצד ניתן לחבר בין שני מהלכי הזדקנות אלה — אוכלוסיות הערים והסביבה העירונית?

הטענה של התערוכה “ערים מזדקנות” היא כי מגמת הזדקנות האוכלוסייה העירונית לא רק שאינה אסון, אלא יש בה פוטנציאל להתחדשות עירונית רכה, בהובלת אוכלוסייה שלא מצפים ממנה למעורבות גדולה במהלכים מרחביים. מעבר להיענות לצרכי האוכלוסייה הוותיקה הגדלה, ולהעלאת סטנדרט השירותים העירוניים האוניברסליים לקשישים ברוח התכניות שהוזכרו מעלה, עשויים תושבים ותיקים בעלי ניסיון ויכולות קהילתיות לחולל שינוי עירוני ואף להציל ערים ותיקות מהדרדרות. לצד הצגת התופעה ופרויקטים קיימים, אדריכליים ואחרים, בתערוכה, אנו מציעות מחקר מבוסס אקדמיה של מספר מרחבים עירוניים טיפוסיים בישראל, מתוך חשיבה אסטרטגית על תכנון כולל לצד פרויקטים נקודתיים. אנו נבחן: מה יקרה אם מרחבים ציבוריים יהיו פעילים עבור מרבית האוכלוסיות? מה יקרה אם אוכלוסיות שונות יקשרו קשרים הדדיים, ויארגו כלכלת שיתוף חדשה?

לאחר עשורים שבהם דגלה מדיניות התכנון בישראל בפיזור אוכלוסייה, בין השאר באמצעות בניית ערים חדשות, מדיניות התכנון העכשווית מקדמת ציפוף האוכלוסייה במרחבים עירוניים. תכנית האב לישראל 2020 ותכנית המתאר תמ”א 35 לא עודדו בניית יישובים חדשים. הלכי רוח עכשוויים בתכנון מצדדים בנוסף גם בתכנון מכליל, המשלב פיתוח עירוני עבור מגוון שימושים וקהילות שאינן רק משכבות מבוססות, מתוך גיוון תרבותי ומעמדי, שנתפסים כערכים עירוניים.

והנה, בניגוד למדיניות הציפוף והגיוון של ערים קיימות, מתוכננות כיום בישראל שלוש ערים חדשות: עיר צבאית (עיר הבה”דים), עיר חרדית (חריש) ועיר ערבית (טנטור), שנועדו לשרת כל אחת מגזר חברתי או התמחות מקצועית, ולהיות מתוך כך חד ממדיות.

התערוכה העיר החד ממדית תחשוף אם כן מהלכי תכנון משמעותיים בישראל, המתרחשים בשנים האחרונות ברשויות התכנון ובשטח אך הרחק מעיני הציבור, ותעלה לדיון את השאלות והסוגיות הבאות:

1. חד ממדיות חברתית ותכנונית מול גיוון ורב תרבותיות: האם הערים אשר מתוכננות מראש עבור מגזר אוכלוסייה מסוים ירחיקו וידירו מתוכן סוגי אוכלוסייה מסוימים? האם מן האחידות המגזרית משתמעת גם אחידות תכנונית?
2. השתלבות מול היבדלות: האם הערים החדשות תשתלבנה במרחב, תחזקנה את התשתיות הקיימות ותייצרנה ערך מוסף לאזור, או שתהיינה מסתגרות?
3. יחסי כוחות מרחביים: האם אישורן של שלושת הערים ברשויות התכנון הוא ניסיון לענות על צרכים שהוזנחו, והזדמנות לתכנון רב תרבותי ונאור, או שמא מדובר כאן בכניעה ללחצים פוליטיים סקטוריאליים?

פעמון אזעקה הוא יחידה תעשייתית שפותחה על ידי חברת שיפוצי בטון במטרה לספק מחסה למספר אנשים בעת אזעקה המזהירה ממתקפת טילים. המיצב שלנו ינתק את הפעמון מהקשרו ויעמיד אותו במתחם הארסנלה הוונציאני, כקריאה לשלום אל מול האיומים על חירויות הפרט, ובו בזמן ישקף את חוסר התוחלת של מקלטים בזמנים של מלחמות והתלקחויות אלימות. אדריכלות היא שפת העתיד: מלאכת התכנון מביטה תמיד קדימה. כאדריכלים ישראלים, נכפה עלינו כעת לחיות בהווה מתמשך. כפי שכתב ג’ון דאן, הפעמון שלנו הוא קריאת השכמה:

אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה […] מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושות. ועל כן אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל״.