הטקסט שמופיע כאן חולץ על ידי המוסד מתוך היסטוריית ההודעות של מבקר איראני שהיה בתהליך כתיבת ביקורת על הביאנלה ה־61 בוונציה, שנערכה באביב 2026. הקובץ נשלח בווטסאפ בפורמט docx לבן זוגו בספרד, מלווה בהודעות הבאות:
[א, 23:27] הנה הרשמים שלי עד כה, הלוואי שהיית כאן והיינו יכולים לנהל שיחה בבית קפה. בכנות, אני מרגיש יותר ויותר שאני לא עומד בקצב של הפוליטיקה המוגזמת של כל ביאנלה, ובשלב זה נדמה שאולי היה עדיף להקדיש את הזמן שבזבזתי על יצירות אמנות ללימוד אמנות המלחמה (או לפחות מלחמת תרבות), אבל אל תהיה קשוח מדי כלפי ההערות שלי, אתה יודע, העורך בטוח ידאג לזה, חחח
[ת, 23:33] תודה, הלוואי שהייתי שם איתך. בכנות, הייתי נותן עכשיו הכל בשביל שפריץ סלקט. פה עדיין מוקדם, אז אני חייב לחזור להצבה המסויטת שלי. אקרא את הטקסט שלך בעיון ברגע שאגיע הביתה. אוהב אותך, נשיקות
[א,23:34] בהצלחה עם זה, אוהב אותך גם, מצפה להערותיך
61ונציה_רשמים.docx
הביאנלה השנה כמעט אינה ניתנת לזיהוי. הנושא, גן השלום, נשמע כמו בדיחה אכזרית, ניסיון לכוון לרלוונטיות פוליטית בעולם שבו אלימות מדינתית ממוסדת, בשם מלחמות צודקות מכל צד, הולכת ומסלימה מעבר לגבולות הפוליטיקה.
החלוקה המקובלת למדינות לאום — שזכתה לביקורת כבר בביאנלה ה־60 — רוקנה מתוכן ואף חובלה לחלוטין. אין לכך דוגמה ברורה יותר מאשר הביתן הישראלי, שבמהלך חסר תקדים נלקח מהמדינה וניתן על ידי המארגנים למדינה הבלתי קיימת פלסטין. הביתן נאצר על ידי אמנים והוגים מעזה ולבנון, במימון איראן והממשל הסַלַפִי החדש שקם בעקבות נפילת משטר אסד. זהו סימן נוסף לכך שהשמאל האירופי מחמם את יחסיו עם הכוחות האסלאמיים, בעוד הימין האירופי הולך ומקצין את עמדותיו נגד הגירה.
יותר משהוא קשור למורשת הבלתי נגמרת של הגלובליזציה בביאנלות האחרונות, ביטול השתתפותה של ישראל הוא תוצאה ישירה של מלחמתה בעזה ובלבנון. אף שבסוף שנת 2024 נחתם הסכם בין חיזבאללה לישראל, הצליחו הגורמים השמרנים הקיצוניים בישראל לחבל בהפסקת האש השברירית ולחדש את הלחימה, על אף התנועה האנטי־מלחמתית הגוברת בישראל ובעולם. המצב הגיע לשיא ביולי 2025 עם השמדתה המוחלטת של תכנית הגרעין האיראנית, אסון שהשפעותיו במזרח התיכון ובעולם נקלטו על ידי לוויינים בחלל החיצון.
העבודה הראשונה בביתן הפלסטיני, ורידי האדמה, היא מיצב וידאו המשלב בין תיעוד עקירתם של עצי זית ממטעיהם בגדה המערבית לבין מראות של חקלאות משגשגת במחנות פליטים פלסטינים באיראן. היצירה מציגה את הרפובליקה האסלאמית כמעוז של חוסן ושימור תרבותי. עבודה נוספת, מקלט מעבר לגבולות, מציגה את חוויותיהם של פליטים פלסטינים שמצאו מקלט בסוריה המשוחררת, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות, בעזרת כספים ששילמו סעודים וישראלים עבור כל אדם. עבודות אלו מציגות, ולא במרומז, את הממשלות נותנות החסות לא רק כבעלות ברית של פלסטין, אלא גם כמסורות להגנה על חיי הפלסטינים ועל זהותם. הטקסט האוצרותי מדגיש שלאיראן יש “סולידריות היסטורית עם הנדכאים”, בשפה שאמנם מתנגדת לנרטיב המערבי על איראן, אך נשענת במידה רבה על השיח הדה־קולוניאליסטי של האמנויות ומדעי הרוח במערב.
חגיגת ההתנגדות הפלסטינית מעולם לא גבתה מחיר כה כבד עבור תמורה תרבותית כה מועטה. האם באמת שווה לתקוף את יריביך האזוריים, ולהביא להרס מדינתך במלחמה גרעינית, רק כדי לראות את ישראל מודרת מהביאנלה בוונציה?
דימויים בעזרת AI: רונן אידלמן
מתוך זעם על ההחלטה להעביר את הביתן הישראלי לידי פלסטין, החליט הממשל האמריקאי לא לשלוח אמן אמריקאי לתערוכה, ובמקום זאת להזמין את מוזיאון ישראל להשתלט על הביתן האמריקאי ולהציג בו את סרטה של האמנית הישראלית רות פתיר, שאמנם הציבה אותו בתערוכה האחרונה של ישראל בביאנלה, אך החליטה להותיר את הביתן סגור לקהל עד שהצדדים הלוחמים יכריזו על הפסקת אש ועל עסקת חטופים. נראה כי הדרך הקלה ביותר שבה יכלו עסקני האמנות הליברליים בארצות הברית להימנע ממלחמת התרבות במדינה ומעימות עם כוחות תומכי MAGA בממשל הייתה להתחמק ממאבק פוליטי פוטנציאלי ולהעביר את הביתן לידי הישראלים. אחרי הכל, תמיכה בלתי מותנית בישראל היא העיקרון היחיד שמאחד בין השמאל והימין בארצות הברית.
במרחק כמה מבנים בג’רדיני, אמריקאים השתלטו על הביתן הגרמני. התערוכה, שאצר קלאוס ביזנבאך, המנהל הגרמני־אמריקאי של הגלריה הלאומית החדשה בברלין, מציגה עבודות מושגיות וא־פוליטיות, ומתמקדת בחייהם של אמנים אמריקאים בגרמניה ובחיבור בין סצנות האמנות בניו יורק ובברלין. אף שההודעה לעיתונות אינה מזכירה את משחק הכיסאות הגיאופוליטי שהתנהל בין שלוש המדינות הללו, כולם יודעים שההחלטה למסור את הביתן הגרמני לאמריקאים לא התקבלה בברלין אלא בוושינגטון.
בשונה לחלוטין מהתערוכות האנטי־גזעניות והדה־קולוניאליות, אך גם מחרידות ודלות, שהציגו סוניה בוייס וג’ון אקומפרה בביתן הבריטי בבינאלות ה־59 וה־60, השנה מייצג את בריטניה בוונציה האמן הגבר־הסיס־הלבן האולטימטיבי, דמיאן הירסט. הפרויקט שלו הופק בתל אביב במהלך המלחמה, ומתמקד ברכבת התחתית המתוכננת. הפרויקט צולם מתחת לאדמה, היכן שהחלו לחפור קו חדש בתחילת 2025, ומעיר בעקיפין על האונטולוגיה של מנהרות, תוך השוואה בין אלו שנבנו למטרות שלום לבין אלו שנבנו על ידי חמאס וחיזבאללה במאבקם נגד המדינה היהודית.
בינתיים, הביתן הצרפתי נעדר לחלוטין הן אמנים והן אמנות עכשווית, ובמקומם מוצגים בו פריטים נבחרים מממוריאל דה לה שואה, מוזיאון השואה בפריז. עד כה זכתה התערוכה לביקורות פושרות, מלבד מחאות מצד מבקרים פרו־ישראלים, שטענו כי הצגת פריטים אלו ללא הסבר ראוי בהקשר הנוכחי גורמת להם להיראות כאילו נאספו בעזה או בדרום לבנון, וכך נעשה שימוש בהיסטוריה יהודית באופן שחותר תחת המדינה היהודית. בעיניי מבקריה של ישראל, התערוכה נתפסת כלא יותר מאמצעי לספק תמיכה היסטורית לאווירה הפרו־ישראלית הכללית שמקורה בביתנים האמריקאי, הגרמני והבריטי, שמבקרים רבים מכנים “ביתני נאט”ו”.
הביתן הקנדי, שהיה אמור להציג עבודות של האמן הקנדי יליד איראן עבאס אחוון, נסגר בשל פרישתו של האמן ברגע האחרון במחאה על סירובה של ממשלת קנדה לגנות את ישראל ולהטיל אמברגו נשק על המדינה. יש לשבח את אחוון, פרישתו היא הדרך החכמה ביותר להימנע מביקורת ומנטילת חלק בביאנלה כה טעונה.
עם זאת, במקומות אחרים, השברים חשופים לא פחות.
עדיין מתאוששת מהשלכות הסנקציות המתמשכות והבידוד התרבותי בעקבות המלחמה באוקראינה, גם לאחר הפסקת האש שתיווך טראמפ, רוסיה הצטרפה למשחק החלפת הביתנים והשאילה את חלל התצוגה שלה לאיראן, המציגה תערוכה כלל לא שייכת בשם התמדה. התערוכה, ובה תעמולה בסגנון הירידים העולמיים, פורשת את תכניות הרפובליקה האסלאמית לשיקום תכנית הגרעין, ומדגישה תמות של הישרדות וגאווה לאומית. בולט במיוחד היעדרה של אוקראינה, שמעורבותה הסתכמה בהצהרות שרוססו על קירות הביתן הרוסי בכחול וצהוב: “כבושה, אך לא שותקת!” ו”איראן שותפה ברצח העם האוקראיני!”
האירועים הנלווים ברחבי ונציה משקפים את הנושא הכללי של הביאנלה ומציעים גישות ניסיוניות. השנה רבים מהם פוליטיים באופן מובהק. אחד הפרויקטים הבולטים, הגבול הצף, הוא מיצב שיתופי של אמנים מטורקיה ויוון, שמתואר בהודעה לעיתונות — להגנית במיוחד, כאילו נכתבה על ידי ChatGPT — כ״הופך את הגונדולה למטאפורה למים נתונים במחלוקת, ומטשטש את הגבול בין הגירה לתיירות״.
קולקטיב האמנות Free Gaza, המורכב מסטודנטים לאמנות בני דור ה־Z מרחבי אירופה, ערך מיצגי גרילה ברחבי העיר, בהם הוקרנו צילומים של שכונות הרוסות על אתרים איקוניים בוונציה. פעולות לא מאושרות אלו הובילו את המארגנים להצהיר כי הן אינן חלק מהתכנית הרשמית, טענה שנדמית חלולה לאור התחזקות הטון הפוליטי של הביאנלה.
הביאנלה ה־61 בוונציה מציפה שאלה מטרידה: האם האמנות היא עדיין זירה למאבק בין רעיונות, או שמא רק השתקפות של מאבקים המתרחשים במקום אחר?
במהלך השיטוט בג’רדיני, בתוך קקופוניית המלחמה, המתחים הגיאופוליטיים וההתנגשויות האידיאולוגיות, נעשה בהיר עד כאב שהאמנות עצמה נאבקת לשמור על עמדתה. התערוכות, מוקפדות וטעונות רגשית ככל שיהיו, הן כמו הערות שוליים מפורטות ומסורבלות לשיחה רחבה ודחופה בהרבה, המתנהלת מחוץ לכתליהן.
ייתכן כי ההישג הגדול ביותר של הביאנלה הנוכחית הוא השיקוף הבלתי מתפשר של עולם שבור, אך לשיקוף זה מחיר כבד. האמנות הופכת לכלי שרת של מדיניות, תחליף למחלוקות שקשה מדי ליישב במסדרונות הכוח. אף שביתנים מסוימים מעיזים לדמיין עתידים חדשים, רובם לכודים במיידיות ההווה: מגיבים, מתגוננים, או שותפים לדבר עבירה.
השאלה ממשיכה להדהד גם בתום הביאנלה: האם אנו נלחמים למען האמנות, או שמא האמנות מגויסת לקרב? ברגע זה של מתח תהומי, הגבול מטושטש מאי פעם, ומתעוררת התהייה אם ונציה, מרכז כובד תרבותי, תצליח להישאר מעל פני המים.
***
תשובה בעקבות המסמך:
[ת, 03:55] ״אהובי, איזה יום, מתפנה לטקסט שלך עכשיו״
[ת, 04:15] ״התפתיתי לשלוח הודעה קולית, אבל אני יודע כמה אתה שונא אותן, אז אכתוב את דעתי. ההערות שלך נהדרות, ואני מחכה בקוצר רוח לגרסה הסופית. אתקשר מחר אחרי ארוחת הצהריים שלך עם מ׳. נשיקות״
[ת, 04:24] הייתי מנסח מחדש את השאלה שלך לגבי האמנות המגויסת: האם הביאנלה הייתה אי פעם יותר ממראה? האם היא הייתה שונה ממה שהיא כיום? פעם הבאנו לפוליטיקה את הדחפים האוטופיים והתקווה שבאמנות, אבל היום אנחנו פשוט מעבירים את חוסר התקווה של הפוליטיקה לעולם האמנות. אני מניח שהשאלה שלי היא האם אנחנו יכולים לחזור לעבר? אני יודע שזו מחשבה נוסטלגית, אבל כאמן, הדבר היחיד שעזר לי בשנים האחרונות, המוכות מלחמה ורצח עם, היה בדיוק אותו הדחף להרגיע את עצמי ולהשלים עם ההשפעה הפוליטית העקיפה והעדינה שאולי נמצאת באמנות שלי (ובאמנות בכלל), והמחשבה שהאסטרטגיה של היוצרים אמנות פוליטית במובהק היא בעצם בריחה עקיפה וחסרת כנות מהפוליטיקה. אני יודע שזו אמירה פסימית, במיוחד מאמן, אבל אני לא יכול שלא לתהות: האם הציפיות המוגזמות מהפוטנציאל הפוליטי של האמנות מושלכות עליה על ידי האמנים, האוצרים או המבקרים?
[ת, 04:40] האם השלכה שכזו תוכל אי פעם לחפות על המציאות המנופצת ווהמגואלת בדם?
*
תרגום: אסתי בלסם
