ארץ מקלט: ישראל כמרחב ממוגן

שלב א’

בחינה של ההיסטוריה הצעירה של האדריכלות הישראלית ושל אדריכלות היום־יום בישראל מעלה כי המקלט — הן כמבנה פיזי מוחשי והן כדימוי סמלי מופשט — הוא מושג מכונן בעיצוב המרחב בישראל. במובן הפיזי נוכח המקלט בכל קנה מידה אפשרי של המרחב הבנוי: מקנה המידה הדירתי־הביתי הקטן (הממ”ד או המיגון לבתים פרטיים), דרך קנה המידה הבנייני והשכונתי (המקלט התת קרקעי בבנייני מגורים ובשכונות ומרחבים מוגנים במבני ציבור גדולים) וכלה בקנה המידה הארצי (בדמותם של מחסומים וגדרות הפרדה). במובן הסמלי, שגורה אחת ההגדרות המוקדמת של ישראל כמדינת מקלט לפזורה היהודית, ולא בכדי, אחת מצורות ההתיישבות היהודיות המאפיינות את המרחב הארץ־ישראלי קודם היותו מדינה, היא צורת היישוב המגוננת-משקיפה של יישובי חומה ומגדל.

בכל היבט שהוא, תודעת המיגון והמיקלוט היא חלק מובנה בסיפור הבנייה הישראלי ומבלי משים, חלק ניכר מהפעילות האזרחית היום־יומית בישראל נעשית בחסות מרחבים ממוגנים כאלה ואחרים.

ההיסטוריה של המקלט בישראל ראשיתה עוד קודם הקמת המדינה, במסגרת תקנות הבנייה של השלטון הבריטי בארץ בימי המנדט. באותן שנים מוגנו באופן נקודתי בתים, דירות ומבני ציבור ברחבי הארץ. אחת משיטות המיגון הרווחות הייתה עיבוי של חדרי המדרגות באבני סיליקט בבנייני מגורים עירוניים בשנות מלחמת העולם השנייה. כך, למשל, נעשה בבית אנגל בתל אביב בתכנונו של זאב רכטר (מתכנן הביתן הישראלי בוונציה), הבניין הראשון בתולדות האדריכלות הישראלית שהועלה על עמודים על פי מיטב כללי התנועה המודרנית, ושסמוך לבנייתו נסתמה קומת העמודים שלו בלבנים בשל נסיבות החירום, וכך נותרה עד היום. שיטה דומה רווחה גם לאחר 1948 בפעולות כגון הקמת קירות תמך בקומות העמודים המפולשות בבנייני ציבור.

לאחר הקמת המדינה, במקביל לבנייה המואצת של שיכונים ושכונות ברחבי הארץ, נבנו גם המקלטים השכונתיים המוכרים מהנוף העירוני הישראלי, ששימשו בסיס לקביעתם של שטחים ציבוריים פתוחים ולתכנונם של גני שעשועים וגינות ציבוריות שתוכננו מעל הבונקרים המחופרים. לא אחת נוצל השיפוע של כניסת הבטון אל מעמקי המקלט והותקנה עליו מגלשת משחקים צבעונית מפיברגלס. הקמת המקלטים האלה התחייבה כבר על פי חוק ההתגוננות האזרחית תשי”א — 1951, שנוסח בשיתוף עם חיל ההגנה האזרחית של צה”ל (הג”א), כיום פיקוד העורף.

צילום: דפנה לוין ואופיר זינטי

בשנת 1965, במסגרת חוק התכנון והבנייה שנחקק באותה שנה, נקבעו תקנות מחייבות להקמת מקלט בכל מבנה בישראל, החל ממקלט בכל בלוק שיכון או בניין מגורים, ועד ל”מגה־מקלטים”, דוגמת מרתף התחנה המרכזית ודיזנגוף סנטר בתל אביב, מרתפי הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, מבנה התיאטרון התת קרקעי בבית שאן — אם למנות רק כמה דוגמאות בודדות.

בשעת מלחמה וחירום מתפקד המקלט הציבורי כמרחב מגורים משותף לדיירי הבניין או השכונה. בימי שגרה מתפקדים אותם מקלטים ומרחבים ממוגנים כמרכזים קהילתיים המאכלסים פעילויות כגון מועדוניות, צהרונים, חוגים, סטודיות לאמנים, גלריות, ספריות, בתי קולנוע, אתרי מסיבות ומועדוני כושר.

בשנת 1992 הוגדרה מדיניות מיגון חדשה אשר חייבה שילוב מרחב מוגן בכל בנייה חדשה, בכל דירה או קומה. כך, עבר המרחב הממוגן ממרתף הבניין אל ה”חתך”, והתפרט לחדרים פרטיים הבנויים זה מעל זה.

בשנים האחרונות, אם בעקבות האיומים הגרעיניים הצוברים תאוצה ואם בעקבות רדיפה דקדנטית אחרי סמלי סטטוס ייחודיים ומשוכללים, זוכה ענף המיגון האטומי לפופולריות רבה גם במקלטי היוקרה של הבנייה הפרטית לאלפיון העליון. שם מתכננים יועצי מיגון ומקלוט מרחבים תת קרקעיים משוכללים להגנה מפצצות גרעיניות.

תופעות מיגון נוספות שהתפתחו בשנים האחרונות באזורי הספר נועדו לפגיעה ישירה של קסאמים כדוגמת מיגון מבני ציבור ושטחים פתוחים באמצעות קירות מגן, אותם לוחות בטון של גדר ההפרדה, בשכונת גילה בירושלים, או גגות בטון נתמכים בעמודים המרחפים מעל מבני הציבור בקיבוצים וביישובים סביב רצועת עזה.

הבטון החשוף המאפיין את השנים ה”ישראליות” של הארכיטקטורה הישראלית והבטון המזוין העוטף את חדרי השינה בבנייה החדשה למגורים בישראל הם המרכיבים של הסביבות הבנויות שבהן אנו חיים. על תסמונת הביטחון בארכיטקטורה הישראלית הצביעו האדריכל עמירם חרל”פ כבר באמצע שנות ה־70, והמבקר והאדריכל שרון רוטברד, שמאבחן בשנים האחרונות את חומה ומגדל כ”תבנית של הארכיטקטורה הישראלית”, אולם עד כה, כמרכיב יסודי במרחב הישראלי הבנוי, מושג המקלט והבנייה ההגנתית טרם נידונו, או הוצגו בפומבי בהקשר אדריכלי־היסטורי-תרבותי רחב.

צילום: דפנה לוין ואופיר זינטי

בשנים האחרונות גוברת בעולם התעניינות בארכיטקטורה של מלחמה וטרור. יהיה זה מן הראוי להציג בביאנלה את צדה המתגונן והממגן של האדריכלות הישראלית ולחשוף דרכו את הזהות התכנונית־התרבותית בישראל.

כאדריכלים פעילים וחוקרים אנו מציעים לאצור תערוכה אשר תציג חומרים ויזואליים, היסטוריים ועכשוויים של המרחב הממוגן. בשלב זה, טרם גיבשנו צוות אוצרות לגיבוש תכני התערוכה ותכנונה בביתן הישראלי בוונציה. אנו מקווים כי תינתן לנו ההזדמנות להציג תפיסה אוצרותית, תוכנית, וחזותית מגובשת ומפורטת בשלב השני של המכרז.

שלב ב’

כללי

מבנהו המודרניסטי של הביתן הישראלי בתכנונו של זאב רכטר מ־1952 מספק הזדמנות לאמירה עכשווית על מקומה של האדריכלות בחיי היום־יום בישראל.

הווילה של רכטר, על ויטרינת הזכוכית, העמודים העגולים, החזית העיוורת והגג השטוח, לו הייתה ממוקמת בעיירת פיתוח בפריפריה הישראלית, הייתה מקבלת היום תוספת מיגון עילי — קונסטרוקציה עשויה לוחות בטון טרומיים המונחים שתי וערב מרחפים מעל הגג הקיים, ונתמכים באמצעות שורה של עמודי בטון עגולים הבולטים מקו החזית ומייצרים מעין קולונדה חיצונית לבניין.

הכלתו האפשרית של הביתן המודרניסטי בתוך האובייקט הכמו-מודרניסטי הגרוטסקי של המיגון, חושף את מהותו האדריכלית הבסיסית של הביתן — מהות של צורה מובהקת, של קונסטרוקציה מובלטת, מהות של הגנה.

בישראל הפריפריאלית של 2007 זוכה המודרניזם לחיים חדשים בדמות תוספת בנייה לצרכי מיגון.

נושא

נושא התערוכה הוא היחסים בין האדריכלות של חיי היום-יום לאדריכלות הפוליטית המסוות יותר או פחות של המיגון והמקלוט. המטרה היא להראות כיצד המקלט הוא מושג מכונן בעיצוב המרחב בישראל, וכיצד הוא חלק מובנה מסיפור הבנייה הישראלי: ממבצרים צלבניים ועד גני משחקים, מבונקרים תת קרקעיים ועד מגדלי בטון, מחיפוי עילי נקודתי ועד כיתות לימוד בקופסאות בטון טרומי ניידות.

קונספט

התערוכה תגדיר את הביתן הישראלי כמקלט של הג’רדיני, ותגיב ישירות למבנה האדריכלי של הביתן. הביתן יופיע כמבנה ממוגן, עטוף בקורות ועמודי בטון, אשר יצרו בחזיתו חלל מקורה מסקרן ומזמין. הכניסה לביתן תאפשר הצצה לעולם המיוחד של קיום בו־זמני של תרבות וחירום בישראל. באמצעות מערכת אדריכלית של מרחבים, מיצב מרכזי של גן משחקים ותצוגה ויזואלית של מקלטים מסוגים שונים, ייחשף המבקר לעלילה הייחודית של ההתיישבות הציונית.

תיאור התצוגה

הדמיה: דפנה לוין ואופיר זינטי

1. גג קורות בטון (או קורות עץ מצופות בטון) ירחף מעל הביתן וייתמך לארץ באמצעות עמודים עגולים בולטים מקו החזית. חלל הכניסה המקורה ינוצל לצורך התכנסות והתבוננות בביתן. ויטרינת הכניסה של הביתן תוחלף בקיר בטון עם פתחי סינון ודלת כניסה מברזל.
2. שלטי “למקלט” ישולבו במערכת ההכוונה הקיימת ברחבי התערוכה. בכך תעלה העבודה לדיון את הצורך למגן מרחבים ציבוריים כגון הג’רדיני (שבישראל מחויב עפ”י חוק) ואת שאלת האפשרות למגן בתנאי הקרקע של ונציה.
3. בחלל הפנימי המרכזי של הביתן יוקם מודל אחד על אחד של גן משחקים כדוגמת גני המשחקים הישראליים האופייניים, הבנויים על בסיס גג של מקלט תת קרקעי. פעילות חברתית־ציבורית יום־יומית האופיינית לרבים מהמקלטים בישראל תקבל כאן ביטוי אדריכלי. המבקר ב”מקלט” הישראלי יגלה פעילות חוץ אופיינית הנדחסת למרחב ממוגן, סגור ומאוקלם. בליטות הבטון העולות מן הקרקע של פתחי אוורור ופיר חירום ידמו בונקר המתקיים מתחת לפני השטח הנאיביים של הגן. כך תיווצר מערכת של חללים מוכלים המגלים ארכיטקטורה דואלית של התפשטות והתכנסות בו־זמנית.
4. עבודת מחקר שתכלול צילומים, שרטוטים, סרטים ומסמכים על תולדות המקלט הישראלי תוצג על קירות הביתן הפנימיים. התערוכה תנוע על ציר זמן תוך הצלבה תמטית על פי קטגוריות כגון: גודל (ממ”ד ועד מגה־מקלט), מיקום גיאוגרפי בישראל (גדה מערבית—גדה מזרחית, צפון מול דרום), מרכז—שוליים, כלכלה (פרטי מול ציבורי) ועוד.

מפרט:

• מיגון עילי כולל גג ועמודים: ביצוע והקמה
• ע”י חב’ אקרשטיין בפיקוח קונסטרוקטור — כ־200 מ”ר.
• קיר חזית מבטון 25 מ”ר, דלת מקלט, שני פתחי אוורור, ספסל.
• גן משחקים קטן: מגלשה, נדנדה, משטח דריכה.
• אלמנטים בנויים המדמים ירידה למקלט תת קרקעי: במת בטון, צינורות אוורור, פיר מילוט.
• מסכי הקרנה, מקרנים, מערכת סאונד.
• צילומים מודפסים.
• שילוט למקלט.
• תאורת חוץ.

תקציב

• מיגון עילי מבטון לפי 2,500 ₪ למ”ר כולל בנייה: 120,000$ (ניתן לבנות מעץ ולצפות
  בבטון — העלות תקטן באופן משמעותי)
• קיר חזית מבטון שמונה מ’: 4,000$
• דלת מקלט ושני פתחי אוורור, ספסלים: 3,000$
• גן משחקים קטן: 8,000$
• במת עץ מצופה בטון, צינורות אוורור, פיר מילוט: 6,000$
• מסכי הקרנה, מקרנים, מערכת סאונד: 10,000$
• צילומים מודפסים: 4,000$
• עבודת צילום: 5,000$
• שילוט למקלט: 2,000$
• גרפיקה: 4,000$

סה”כ: 166,000$

הוצאות הובלה, ביטוח, תחזוקה, נסיעות, פרסום, ושכר אוצרים אינן מחושבות. הוצאות החורגות מהתקציב שניתן על ידי משרד החוץ ומשרד המדע, התרבות והספורט יכוסו על ידי חסויות למרכיבי התערוכה: מיגון, גני משחקים, הדפסות, מחשבים וכו’.

צוות

הצוות המקצועי יכלול שלושה אדריכלים:
אדר’ דפנה לוין, אדר’ אופיר זינטי, אדר’ ניר רותם, מהנדס מומחה למיגון — דורון טואג, צלם ומעצב גרפי.