אנו שמחים להציג את “שמירת מוחות” – מדור חדש הכולל שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שבוחרים להישאר בארץ ולפעול בשדה המקומי.
הרצון לפתח את המדור עלה בעיצומה של המלחמה. יש הרבה מאוד סיבות לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר, ובשנים האחרונות אנו עדים לתנועה כזו מצד רבות ורבים בשדה. “שמירת מוחות” נוצר כדי להשלים את המדור הוותיק “פריחת מוחות”, שחזר לפעול גם הוא לאור המצב, ומביא מדי שבועיים את הסיפורים והמחשבות של נשות ואנשי תרבות ישראליים שבחרו לחיות וליצור רחוק מישראל.
״שמירת מוחות״ יבחן את הסיבות להישאר גם כשרבים עוזבים, פרסים מבוטלים, והמציאות היומיומית הופכת אלימה, שברירית והפכפכה יותר ויותר.
גיל: 40.
סטטוס משפחתי: נשוי לסיון ואבא לכרמי וברי.
איפה נולדת? קיבוץ בארי, שם נולדתי וחייתי עד השבעה באוקטובר.
השכלה: תואר ראשון באמנות רב תחומית ממכללת שנקר.
ספר על האמנות/תחומי המחקר שלך ועל פרויקט שאתה עובד עליו כרגע:
איזו שאלה קשה…אני לא עובד על פרויקטים. זה תהליך אחד מתמשך, כמו פרויקט שלא נגמר. אני מנסה לדייק את עצמי לעצמי עד שאני מוצא, ובנקודה הזאת הציור ״נגמר״, אבל אז אני חוזר לסטודיו, ומוצא דרך אחרת, מזווית אחרת, עם דיוק אחר. דיוק אחר של עצמי, נכון יותר. וככה זה חוזר על עצמו שוב ושוב.
הרן כסלו, בארי שבדרום מהלילה והיום, שמן על עץ, 20×20ס״מ, 2024
“אצלנו בבארי / קוברים מהר / יש תור / לפעמים קוברים ביחד / לפעמים קוברים איפה שאפשר ואז מזיזים / וקוברים שוב / יש לו״ז מסודר / מי באיזה יום / לפעמים קוברים רק את מה שנשאר / לפעמים לא נשאר / וקוברים וקוברים”
במה אתה עוסק באמנות שלך?
אני לא חושב על זה במונחים של נושאים או סדרות. אני עוסק בציור עצמו ככלי ובמה שהוא מאפשר לי בכל פעם מחדש. החומריות והצורניות משתנות כל הזמן, אבל לא מתוך חיפוש אחר חידוש אלא מתוך ניסיון לדייק את התחושות שלי, כמו צייר ריאליסטי שיושב מול מודל חי שמשתנה כל הזמן, ומנסה ללכוד משהו שלא מפסיק להשתנות. כך אני מביט על התחושה שלי עד שהיא נתפסת לרגע עדין וחמקמק. ושם אני עוצר.
תהליך העבודה בסטודיו מתחיל ממקומות שונים. לא מעט פעמים הוא מתחיל מטקסט שאני כותב, מעין מתווה לתחושה מסוימת, כמו גידור של משהו נפשי שאפשר לתאר גם באמצעות מילים וגם באמצעות ציור. אני לא יודע מראש לאן זה הולך. לפעמים אני מרגיש כאילו אני יודע, אבל אז זה מתחיל ואני נכנס לאזור מפחיד ולא מוכר. פעם זה היה מעורר בי חרדה. עם הזמן למדתי לשהות שם ולא להילחץ.
אין לי תערוכה ספציפית שאני עובד לקראתה כרגע. אני עובד, וכשמצטבר גוף של עבודות שנדמה שלם הוא הופך לתערוכה. במקביל לעבודה בסטודיו, אני עובד עכשיו גם על ספר שירה.
הרן כסלו, התקווה שלהם, שמן על עץ, 20×20ס״מ, 2025
איך אתה מתפרנס וממה אתה חי?
עד השבעה באוקטובר עבדתי בשתי עבודות והתקיימתי מתקציב שהייתי מקבל מהקיבוץ.
אחרי מה שקרה, אני מתפרנס מהאמנות שלי ומהייטק, כמנהל מוצר. גם לפני השבעה באוקטובר עבדתי כמנהל מוצר. כן היה שינוי בעבודות בהייטק מבחינת מקומות עבודה, אבל זה נבע מהתפתחות אישית ועניין. העיסוק בהייטק תמיד היה חלק מהחיים שלי לצד האמנות. לא מתוך שינוי כיוון, אלא מתוך המשך טבעי של דברים שמעסיקים אותי.
למה אתה בוחר להשאר כאן, והאם זו באמת בחירה?
דווקא אחרי השבעה באוקטובר, כשהשורשים שלי נשרפו והושחתו בצורה האלימה ביותר, הבנתי שעדיף לי לא להתנתק באופן מוחלט מהאדמה הזו. שהארץ הזו מכילה בשבילי את מה שנשאר, וגם זה הרבה מאוד. זו אולי מחשבה צרה, אבל יש בארץ משהו מוכר, ודאות כלשהי, בתקופה שבה אני לא יודע איפה הבית שלי ומה יהיה איתי מחר. זה אולי מעוות וקשה, אבל אני קונה אותה במחיר מלא.
יש עבודות אמנות שעודדו או גרמו לך להישאר ולהמשיך לפעול בארץ?
לא. וזה לא מתוך התנגדות או רצון להקטין את המקום של אמנות, אלא להפך, מתוך הבנה עמוקה של האופן שבו אמנות פועלת אצלי.
האמנות שלי תמיד הייתה קשורה למקום. כבר יותר מעשור אני מצייר את נוף הקיבוץ, את הגבול ואת הנוף הנפשי שנוצר בתוכם ומחוץ להם. המקום נוכח בעבודות שלי באופן עקבי, כחומר וכשדה פעולה. אבל למרות הקשר הזה, אמנות אף פעם לא הייתה בשבילי סיבה להישאר במקום מסוים. היא לא מקור לנחמה ולא מערכת שמחזיקה אותי רגשית או אידאולוגית. היא לא אומרת לי איפה נכון להיות. היא כלי עבודה. לפעמים אפילו כלי קשה ולא מנחם בכלל.
אף פעם לא הרגשתי שזו שאלה אמיתית. לא היה רגע שבו אמרתי לעצמי שעבודות אמנות – שלי או של אחרים – נותנות תשובה לשאלת המקום. מה שכן מפעיל אותי, ומה שמניע אותי להמשיך לפעול, מגיע מתחושת פירוק. פירוק פנימי, מתמשך, של זהות, של בית, של ביטחון, של שייכות.
הציור, הכתיבה והעבודה בסטודיו הם לא המקור של התנועה הזו אלא האופן שבו אני מתמודד איתה. דרך לפרק משהו מורכב, לא יציב, ולנסות להתמודד איתו לרגע בצורה נסבלת.
הרן כסלו, אני זוכר שהם חילצו אותנו, שמן על עץ, 30×30ס״מ, 2025
אחרי השבעה באוקטובר זה נעשה אפילו יותר ברור: אני לא פועל מתוך השראה או מתוך שייכות אלא מתוך הכרח. מתוך מציאות שהתפרקה ואין דרך לשרוד אותה בלי לפרק דברים גם מבפנים. אז אם אני נשאר ופועל כאן, זה לא כי האמנות “מחזיקה” אותי בארץ, אלא כי החיים כאן עדיין מפעילים את הפירוק הזה, עדיין דורשים ממני תגובה. במובן הזה, האמנות שלי לא נועדה להצדיק הישארות בארץ ולא לשכנע אף אחד. היא הדרך שלי להתמודד עם מה שיש, דרך פירוק, בלי לייפות, בלי להישען ובלי לברוח.
מה החוויה שלך כאמן ישראלי בשדה הבינלאומי?
בשנים האחרונות יוצא לי להציג בחו״ל כמעט כל שנה, בעיקר בירידי אמנות ובמכירות פומביות, לא דרך גלריות ולא במסגרת של תערוכות מוסדיות. זה מסלול אחר, עם קצב אחר ועם נוכחות שונה.
מבחינת היותי אמן ישראלי, ברוב המקרים זו לא הייתה בעיה. לפני השבעה באוקטובר זה כמעט לא עלה, ואחריו הדברים נעשו מורכבים יותר, גם אם הם לא תמיד נאמרים במפורש. אני משתדל לא לתת לזה לנהל את העבודה שלי או את האופן שבו אני פועל. כן הייתי שמח להתפתח גם בחו״ל דרך גלריות, ולהציג בעתיד גם במקומות מוסדיים כמו מוזיאונים. אני מאמין שהעבודה שלי יכולה לעבוד גם בהקשרים האלה. אבל אני גם מודע לכך שזה מסלול קשה, סגור, ולא תמיד ברור איך נכנסים אליו, במיוחד מתוך המקום שבו אני נמצא.
כרגע אני לא עוסק בזה באופן אקטיבי. לא מתוך ויתור אלא מתוך בחירה להתמקד בעבודה עצמה. אני עובד, מצייר, בונה גוף עבודות ונותן לדברים להתפתח בקצב שלהם. המסלול שבו אני נמצא היום הוא תוצאה של נסיבות ושל זמן, לא של תכנון קריירה. אם בהמשך ייפתחו גם אפיקים אחרים – מצוין. אם לא, אני ממשיך לעבוד באותו אופן. בסופו של דבר, מה שמעניין אותי הוא שהעבודה תחזיק ותעמיק. השאר, מבחינתי, משני.
הרן כסלו, מחפש מקום, מדיה מעורבת על בד, 120×120ס״מ, 2026
למה אתה חושב שעולם האמנות הישראלי זקוק כרגע?
אין לי מושג. וזה לא מתחמק, זו התשובה הכי כנה שאני יכול לתת. זו שאלה גדולה מאוד, והיא נמצאת כרגע באזורים שאני לא עוסק בהם. אני לא חושב על עולם האמנות הישראלי במונחים של מערכת, קהילה או צורך קולקטיבי. לא כי זה לא חשוב, אלא כי אני פשוט לא נמצא שם תודעתית. יכול להיות שיש מקום לאמנות ברמה הקהילתית או החברתית. יכול להיות שגם יש אחריות. אבל כרגע, המחשבה שלי לא מתחילה משם. היא מתחילה מבפנים.
אולי זה גם קשור לזה שכל חיי גדלתי בתוך קולקטיב, בקיבוץ, עם הרבה מאוד “אנחנו”. יכול להיות שאחרי חיים שלמים בתוך מסגרות קולקטיביות יש בי היום צורך מסוים להתרחק מזה. לא לבנות עוד “אנחנו”, לא לחשוב במונחים של שדה, אלא להתעקש רגע על עבודה שקטה, אישית, שלא מגדירה מראש את מה שהיא אמורה לייצג אלא נותנת למשמעות להיבנות תוך כדי תהליך.
כרגע אני עסוק בלשרוד, לעבוד, להמשיך לייצר בלי לאבד עומק ובלי להיסגר. אני עסוק בניסיון להבין איך ממשיכים ליצור מתוך פירוק, מתוך חוסר יציבות, מתוך מציאות שלא נותנת הרבה שקט. מהניסיון שלי, הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לעבוד. לא לנסח הצהרות ולא להציע פתרונות, אלא להמשיך עבודה רצינית, מתמשכת, כנה. לבנות גוף עבודות בעל מורכבות שלא ממהר לתת תשובות. אולי מתוך זה, בדיעבד, נוצר גם משהו רחב יותר. אבל זה לא יעד שאני מכוון אליו. אני מנסה להחזיק ולפרק את הדברים שבראש שלי כך שהם יוכלו להמשיך להיות מחוברים.
מה היית מאחל לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשרי? הסבר.
הייתי מאחל לעולם האמנות הישראלי סביבה בינלאומית יותר מקבלת, תומכת ומאפשרת. סביבה שמסוגלת להכיל מורכבות, ולא לפעול מתוך תגובה אוטומטית או צורך מיידי להביע עמדה.
מאז השבעה באוקטובר יש תחושה שחלק מעולם האמנות הבינלאומי אימץ יחס שטחי ומהיר – לפעמים אפילו אופנתי – של ריחוק, חרם או שיפוט חד ממדי. זה לא תמיד קורה מתוך רוע, אלא לעיתים מתוך בורות, חוסר הקשבה או צורך להבליט עמדה. בעיניי זה חוטא בדיוק למה שאמנות אמורה לעשות. מעבר לזה, אני מודה שאני לא באמת עסוק בזה ביום־יום. אני לא חי בתוך השיח הזה, ולא מנהל אותו. ברור לי שמשהו השתנה, וברור לי שיש לזה השלכות, אבל אני לא נמצא בעמדה שמאפשרת לי לנתח, להתעמת או להגיב לזה באופן פעיל. אולי זה חבל, אבל זו האמת.
הרן כסלו, מבקר את אורקי, שמן על עץ, 25×25ס״מ, 2025
איך אתה רואה אמנים ישראלים בחו”ל? למה?
אני מפרגן למי שמצא את דרכו ומקומו. מי שהלך לחו״ל ומצא שם מסלול שמתאים לו – אם דרך גלריות, מוסדות או שדה רחב יותר – אני שמח בשבילו. זה לא מעורר אצלי קנאה ולא הערצה מיוחדת.
כן יש לי מחשבות על חו״ל. ברור. אני חושב שכמעט כל אמן שחי ופועל כאן שואל את עצמו את השאלה הזו בשלב כזה או אחר. זו לא מחשבה שמובילה אותי ביום־יום, ולא משהו שאני פועל לפיו באופן אקטיבי. כן חשוב לי לומר שאני מאוד מחבב ומרגיש מחובר לאמנות האנגלית, וזה שדה שהיה מעניין אותי להצליח בו יותר, לא כיעד מסומן ולא מתוך מאמץ אלא פשוט כמקום שמדבר אליי באופן טבעי.
במקביל, חשוב לי לומר שאני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לעשות כאן, בתוך השדה המקומי. אני לא מרגיש שמיציתי ואין לי רצון “להמשיך הלאה”. להפך, יש כאן עדיין מרחב עבודה שמעסיק אותי מאוד. אני לא חווה את זה כבחירה דרמטית של או־או. אם תיווצר הזדמנות נכונה – דרך עבודה, דרך אנשים, דרך קשר – אני פתוח לזה. אם לא, אני ממשיך מכאן.
אין לי אמן אחד שאני מסתכל עליו ואומר: לשם אני רוצה להגיע, או ככה אני רוצה לחיות. יש אמנים שאני אוהב מאוד, וברור לי שאין דבר כזה לעבוד בוואקום. ובכל זאת, אני פחות עובד עם מודלים ויותר מנסה להבין מה נכון לי בתוך החיים שלי, עם כל המורכבות שלהם.
הרן כסלו, והעבודה: “מֹתֶק / אֵיזֶה יוֹם אֶחָד / בֶּטַח יִהְיֶה חַם נוֹרָא / נְמָצֶא אוֹ נְמוּצֶה / נְכֻסֶּה / וְזֶהוּ”, שמן על עץ, 110×110 ס״מ, 2019
יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה?
אין לי כאלה. אני מגיע לסטודיו ועובד. אין לי ימים או שעות קבועים. זה משתנה וזה בסדר. אני מצייר עם מוזיקה. אין משהו קבוע, אני שם מוזיקה ומתחיל לעבוד. מבחינת תהליך, זה תלוי. אם אני כבר בתוך ציור, הרבה פעמים אני מגיע עם כיוונים או פתרונות חלקיים שחשבתי עליהם בבית, לפעמים סקיצות, לפעמים הערות בטלפון, לפעמים מחשבה על טונאליות או כיוון רישומי שאני רוצה לבדוק. אם זו עבודה חדשה, לפעמים אני מגיע בלי תכנית בכלל, ולפעמים עם טקסט שמעניין אותי לעסוק בו ולהתחיל ממנו.
מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה?
חחחחחח (-:
משהו נוסף שהיית רוצה לשתף?
תודה על ההזדמנות, זה מרגש ואני מודה לכם עליה.
*
לאתר של הרן כסלו לחצו כאן
אינסטגרם: harankislev@
יוצא ליבי אליך…
מזמן לא פגשתי אמן כל כך תם וישר דרך כמוך, אבל באמנות דרוש קצת רוע, קצת דם, סוג של נכלוליות קונסטרוקטיבית, קילר אינסטינקט.
בחיים זאת מחמאה ( “הרן עשה לי ילד” ) באמנות – בעולם האמנות, היא הופכת לרועץ
ליאורה
| |