פריחת מוחות 68 – רותם ריטוב

גיל: 51.

מצב משפחתי: אמא לילדה בת 11.

איפה גדלת: נולדתי בחיפה. גדלתי במדבר, בשלג ועל הרים. הנדודים עם המשפחה בילדותי עברו דרך שנתיים בשארם א־שייח’ בסיני, חמש שנים על אי בשם לידינגו ליד שטוקהולם בשוודיה, חזרה לשנתיים בחיפה ואחריהן עליה להרי הגליל, לכפר ורדים. בתקופת התיכון גרתי בחיפה עם אבי, ברחוב עבאס שבהדר, ולמדתי במגמת מחול בוויצו חיפה. בהמשך התמקמתי לכמעט 25 שנים רצופות בתל אביב (עם הפסקה חיפאית נוספת ללימודי אדריכלות).
השכלה: B.Arh + Bed – תואר ראשון באדריכלות ובחינוך במרכז האקדמי ע”ש נרי בלומפילד בחיפה, שהתאחד לאחרונה עם אוניברסיטת חיפה.

גלריה: אינני מיוצגת.

כמה שנים כבר בחו”ל: שבע.

שיוך אקדמי: שיוך אקדמי לשעבר…בין השנים 2013–2019 העברתי קורס מעשי במיצב לסטודנטים לאדריכלות במרכז האקדמי ע”ש נרי בלומפילד בחיפה.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: הרשימה ארוכה מאוד אבל אם צריך להצטמצם, אז אפשר לומר שיש שתי אמניות שאני מעריכה במיוחד והן ג’ודי שיקגו ואורית חופשי: חזקות, חדות וחיוביות, עם קריירה אמנותית מפעימה, עבודות איקוניות והצלחות אדירות. שתיהן פורצות דרך שעשייתן האמנותית כמו גם האקדמית (אצל אורית חופשי) והחברתית (אצל ג’ודי שיקגו) הפילה מחסומים רבים עבור אמניות שביקשו להיכנס ולהשתלב בשדה האמנות, בלי להתאים עצמן או להתקפל על פי רוח ההגמוניה הגברית. בכך הן היו שותפות לשבירת תקרת הזכוכית המגדרית שפעמים רבות מנעה מאמניות להתקדם. לצדן, אדוורד מונק תמיד מהפנט אותי וכך גם עבודות הוידאו של הקבוצה AES+F.

רותם ריטוב, הרועה הטובה, טכניקה מעורבת, רישום על נייר על עץ, אבנים וחרוזים שחורים, 2024

ספרי על האמנות שלך: אני אמנית רב תחומית שנעה בעיקר בין רישום למיצבים שבהם משולבים לעיתים וידאו, סאונד ופרפורמנס. המיצבים שלי לרוב אינטראקטיביים ויש בהם תחושה של מרחב מקדשי או מקום רוחני. אמנות היא מרחב לשאלות ואני עוסקת רבות בזהות, מגדר, שייכות ופוליטיקה (בעיקר בקשר לסכסוך הישראלי–פלסטיני). אני חוזרת אחורה בזמן לתקופות העתיקות של תרבויות אשור, מצרים, מסופוטמיה ויוון, ומתעניינת בבסיסים המשותפים להן ולדתות המונותאיסטיות. התגלגלותם והתפתחותם של דימויים, מנהגים, טקסים, מיתולוגיות, אמונות ורוח אנושית מראשית ההיסטוריה ועד היום מרתקים אותי, ואני עוסקת הן בנוכחותם והן בהשפעותיהם הפסיכולוגיות והחברתיות בימינו אנו, ובמיוחד מתוך פרספקטיבה וביקורת פמיניסטית.

על מה את עובדת עכשיו? לאחר שנתיים שבהן יצרתי עבודות קטנות של אלות מומצאות בהשראה כנענית בתצורת איקונות בהשראה נוצרית, אני מפתחת אותן למרחבים מיצביים רב מדיומליים המשולבים עם טכנולוגיות AI ליצירת סאונד. במקביל אני עובדת (מאוד מאוד לאט) על וידאו קצר, גם הוא בטכנולוגיית AI. במרכז כל אלו ניצבת דמות נשית המושתתת על דמותי שלי. כל אחת מהאלות מייצגת פן אנושי או היבט פסיכולוגי אחר. בין היתר, בבסיס המהלך נמצאות שאלות על האמנות כמקור לריפוי והחלמה.

רותם ריטוב, השעיר, מיצב אינטראקטיבי, נורדארט, גרמניה, 2022

במקביל, בימים אלו אני יוצאת לדרך עם פרויקט ניסיוני חדש בשם “סלון ברלין”, שיש בו מן ההמשכיות לגלריה Apart.Art (גלריה שהפעלתי במרחב הביתי שלי בפלורנטין בשנים 2009–2011), והוא משלב שאלות ותכנים שמעסיקים אותי כאמנית, ככותבת טקסטים וכאוצרת. על “סלון ברלין” ארחיב בשאלה “באיזו מידה את מרגישה שהחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?”

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? אני מתפרנסת בעיקר מאוצרות עצמאית, ליווי אמניות ואמנים וכתיבת טקסטים. אני גם מלמדת במסגרות שונות, בעיקר בשפה העברית. פה ושם גם מתפרנסת ממכירות של עבודות שלי. אמנם אני גרה בברלין אבל עדיין מחוברת מאוד לשדה האמנות הישראלי, ואת הכתיבה, הליווי והאוצרות אני עושה מרחוק ומגיעה לישראל להקמת תערוכות. אחרי שנים שאצרתי באופן קבוע בגלריה זוזו (2017–2025) שנסגרה, אני אוצרת ומקדמת פרויקטים בגרמניה (בדיסלדורף במאי ובברלין בנובמבר). ככל שכישורי השפה הגרמנית שלי ישתפרו, אוכל לממש את יכולותיי גם בשדה האמנות המקומי. לשמחתי יש מספיק הזדמנויות שבהן האנגלית מספיקה לגמרי, ולאט לאט, מפרויקט לפרויקט, נבנים קשרים מקצועיים גם כאן.

למה את גרה איפה שאת גרה? זו שאלת השאלות. סיבות רבות הובילו אותי לבחור לגור בגרמניה. תחושת הבהילות לצאת מישראל התגברה עם לידתה של הבת שלי ב־2015. חיי בתל אביב היו מעולים. הייתי בשיא של עשיה אמנותית, לימדתי במקומות מצוינים, הייתי מעורבת בפרויקטים משמעותיים ומפרים, הייתי בצוות ההקמה והאוצרות של גלריה זוזו וחברה בגלריה אלפרד השיתופית. מה שהכריע את הכף היה צבר של מצבים ישראליים מקבילים שלצערי רק החריפו מאז שעברתי: יוקר המחיה, הסכסוך הישראלי–פלסטיני, התגברות ההדתה והקיצוניות הימנית. הבנתי שכדי לתת לבת שלי ילדות שמתאימה לערכים שבהם אני מאמינה, אצטרך או להתעשר או לנסות לגור במדינה אחרת. למה ברלין? יש בה מן החספוס והפלורליזם התל אביבי ויש לי בה חברים (מה שהקל על המעבר). בנוסף, בגרמניה יש משהו מוכר בשבילי: סבתי, שאמנם הייתה איטלקיה, גדלה בדרום טירול, חבל ארץ איטלקי שהתרבות והמנטליות שלו דומות לאלו הגרמניות. אז התרבות והמנטליות פה לא זרות לי. חוץ מזה, גרמניה מדורגת במקום הרביעי במדד השוויוניות המגדרית העולמי (לפניה נמצאות הסקנדינביות).

רותם ריטוב בסטודיו

רותם ריטוב בביתה

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? שאלות בנוגע לזהות הישראלית/יהודית שלי מעסיקות אותי במשך שנים. לפני זהויות אלו אני בת אדם, אישה, פרסונה עם מחשבה עצמאית שמגיעה מאזור המזרח התיכון, עם הטמפרמנט והמנטליות שנגזרים מזה. הזהות הישראלית/יהודית מושפעת בעל כורחה מהאירועים האקטואליים שמשליכים ישירות על חיי. ישנה דיכוטומיה בין הנפש, זו ששומעת את החדשות מישראל ונחרדת ממה שקורה, לבין הגוף הפיזי ונוכחותו במרחב כאן. אחת החוויות ההזויות היא לצאת לרחוב שוקק, הומה אדם רב לאומי ולהסתובב ליד בתי קפה ופאבים עליזים בזמן שאני שומעת באוזניות באוזניות התראות, אזעקות, הפצצות וזוועות בעזה ובישראל בזמן אמת, ומתכתבת עם המשפחה כדי לוודא שכולם בסדר. הגוף כאן והנפש במקום אחר. ואז, כשפוגשים חברים לבירה, את חושבת פעמיים אם לשתף ושוב לבאס אותם עם העולם שמעסיק אותך ורחוק מהם כל כך. זה ממש לחיות בשני תדרים מקבילים בו זמנית. הזהות הישראלית\יהודית אינה מובנת מאליה עבורי והיא נמצאת במצב מתמיד של חקירה ושאלה.

אבל! לחברה הכללית לא אכפת מה אני חושבת ואיך אני מגדירה את עצמי. מבחינת החברה אני יהודייה. רוב האנשים הלא ישראלים לא מסוגלים לעשות הבחנה בין שתי הזהויות, והמילה ישראל מחוברת אוטומטית עם הזהות היהודית. אין כמעט מודעות לכך שיש חברה ערבית בישראל ואין שום משמעות למזרחית או אשכנזייה, אתיופית או רוסייה. הישראליות מצומצמת למושג כללי של יהדות. למרות זאת, אני חווה הרבה סקרנות מצד אנשים שאני פוגשת כאן שמעוניינים מאוד לשמוע וללמוד על ההיסטוריה, על ישראל ועל יהדות.

השבעה באוקטובר שינה את הדברים והפך אותם לפוליטיים ורגישים יותר. יש מוסדות (גלריות ואקדמיות) שממש ביטלו פרויקטים של אמנים ישראלים, אבל לצד אלו, רוב הפרויקטים עדיין מתנהלים כרגיל למרות המתח המורגש באוויר. האירוניה היא שאל הניאו־נאצים האנטישמיים הצטרפו כעת מעגלי השמאל הרדיקלי, שהרחיבו את האנטישמיות לאנטי־ישראליות. מבחינה אישית חוויתי רק פעם אחת סיטואציה די מינורית שבה אמנית גרמנייה המשויכת לשמאל הפרוגרסיבי לא הייתה מבסוטה ואפילו הייתה נבוכה מכך שאני הישראלית משתתפת בסדנה שהיא העבירה, ועסקה בין היתר בדה־קולוניזציה. אני חווה מצד אנשים כאן כעס ובלבול שמתבטאים כביקורת על הממשל הישראלי ועל הסכסוך המתמשך. אני שמחה לשתף שלמרות הכל איני מפחדת לומר שאני ישראלית ואיני מפחדת לדבר עברית ברחוב.

רותם ריטוב, Lost and Found, וידאו דאנס ומופע לייב בשיתוף פעולה עם אפרת רובין, גלריה אלפרד, 2022, צילום: אפרת מזור

מי החברים.ות שלך שם? אנשים ונשים טובים וטובות ממעגלים מגוונים, ישראלים, גרמנים ובינלאומיים.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? יש געגוע, וגם ממש ממש מורכב להיות מהגרת. גרמנית שפה קשה… לפעמים אני משתעשעת ברעיון של חזרה עתידית, אבל כפי שהדברים מתפתחים בישראל לא ברור אם יהיה לאן לחזור.

באיזו מידה את מרגישה שהחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? בשבע השנים שאני בברלין התהפך עולמי שבע פעמים. פעמיים מסיבות חיצוניות – תקופת הקורונה והשבעה באוקטובר – שלוש פעמים מסיבות אישיות, פעם אחת מבחינה מקצועית עם הפרידה מגלריה זוזו, והמהפך השביעי הוא המעבר עצמו וההפיכה למהגרת. להיות מהגרת זה להתחיל מההתחלה ועוד בשפה זרה. הקלות והספונטניות שיש בישראל לא עובדים בשדה האמנות הענק והמורכב בגרמניה. אין ערב פתיחות בימי חמישי שמתנהל ברדיוס של 500 מטר כמו בתל אביב, שאת יודעת שתמיד תפגשי במהלכו מישהו מוכר או שתכירי מישהו חדש. לפני חודשיים ביקרתי בישראל עם זוג חברים גרמנים. לקחתי אותם לערב פתיחות בקריית המלאכה ואפילו הם פגשו מישהו שהכירו בברלין לפני כמה שנים. נדיר שהקסם הזה קורה כאן. שבע השנים האחרונות היו רצף מאתגר של תהפוכות ואני מרגישה כאילו אני חיה בסרט דרמה שרץ בהילוך מהיר. מכיון שכך, קשה לי להצביע על המעבר עצמו ועל ההגירה כהשפעה יחידה על ההתפתחות המקצועית שלי. כל אלו יחד ובשילוב עם ההקשר הגרמני, השיוך היהודי־ישראלי וההיסטוריה המשותפת של שתי הזהויות, דחפו אותי לכיווני עשייה אמנותיים חדשים ויותר אוטוביוגרפיים.

רותם ריטוב, Me.duza, רישום פחם על מסקינגטייפ, 2024

המגורים בגרמניה, בברלין, וההיכרות עם ההיסטוריה המקומית תרמו להתפתחות של הפרויקט “סלון ברלין”: תכנית שהות לאמניות ואמנים בחלל הביתי ובסטודיו הפרטיים שלי, שתפתח באפריל הקרוב. במהלך השהות אקיים פגישות עם אורחיי, מפגש שיח פתוח עם קהל וסיור השראה בעקבות נשות הסלון הברלינאיות שהיו חלק חתרני־מהותי בקידום וביסוס תשתית המחשבה הליברלית ומעמדן של הנשים בחברה מהמאה ה־18 עד ה־20. השהות תתועד ותיחקר הן כפרויקט אמנותי והן כסדרת מאמרים הנוגעים במשמעות החוויה שבסיטואציה האינטימית (מארחת–אורחים,) וגם בשאלות הבוערות שפעפעו ועלו מתוך המפגש הייחודי, בדגש על אלו הנוגעות בזהות, מקום, הגירה, שייכות והיסטוריה. אני מעוניינת בהתבוננות ורפלקציה על המצב האנושי הנוכחי, מראה לרוח זמננו בשנות ה־20 של המאה ה־21, תקופה המאופיינת בחוסר יציבות מתמשך וחוסר ודאות לגבי העתיד הן בגרמניה והן בישראל.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: “הרועה הטובה”, הביאנלה של שוואבך, 2025.

בקיץ האחרון השתתפתי בביאנלה של שוואבך. האמנים המשתתפים הוזמנו לסיור בעיר כדי לבחור את החלל שבו הם רוצים להציג. בין שלל האפשרויות היו מוזיאון, גלריות, היכלים, חוץ ופנים. רציתי מאוד להציג את האיקונות שלי באחת הכנסיות בעיר, אבל החלל שהכי התאים היה בית הכנסת לשעבר, שחדל לפעול ב־1938 עם התפזרות הקהילה היהודית ומתפקד כיום כבית ספר ללימוד גרמנית.

המיצב “הרועה הטובה” אינו עוסק בהיסטוריה היהודית המקומית כי אם מתריס כנגד הפטריארכיה הדתית (רוב הדתות) והדרישה לתת או להיות קורבן כחלק מהיחסים שבין האל למאמיניו, המנהיג לעמו, המדינה לאזרחיה. בלב התערוכה ניצב רישום ענק של הרועה הטובה (דיוקן עצמי) כהתגלגלות עכשווית ופמיניסטית של המוטיב העתיק “הרועה הטוב”, הטבוע עמוק בתרבות המערב, במיתולוגיות ובשלוש הדתות המונותאיסטיות. באופן מסורתי מופיעה דמות זו כצעיר הנושא על כתפיו חיית משק צעירה, והוא סמל המזוהה עם גאולה אלוהית ועם פרקטיקה פולחנית. העבודה היא הצהרה פשוטה אך רדיקלית: “אני הרועה הטובה”. אני מערערת על הארכיטיפ הפטריארכלי, ומסיטה את משמעות הגאולה באמצעות מושיע חיצוני לאפשרות של כוח פנימי וגאולה עצמית.

רותם ריטוב, הרועה הטובה, מיצב אינטראקטיבי, רישומים וסאונד, הביאנלה של שוואבך, 2025

רותם ריטוב, הרועה הטובה, מיצב אינטראקטיבי, רישומים וסאונד, הביאנלה של שוואבך 2025

את העבודה ליוותה יצירה מוסיקלית של מקהלה ששרה בגרמנית וצלילים עדינים ומדיטטיביים שנוצרו באמצעות AI. באמצעות שזירת מיתולוגיה, היסטוריה, דת וזהות אישית, אני מבקשת למוסס גבולות של זמן וגאוגרפיה ולפתוח את מרחב הדימויים לאפשרויות חדשות ועכשוויות. הצופים הוזמנו להתיישב על כריות באחו (דשא) ולשהות במצב מדיטטיבי שמאפשר התבוננות ביקורתית במוסכמות והטלת ספק באמונה ובתפקידי מגדר, ולדמיין גאולה לא כהבטחה חיצונית אלא כעוצמה המטופחת מבפנים.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב? להמשיך לעשות את מה שאני עושה.

מה תכתבי בגלויה הביתה? בואו לבקר אותי.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? חד משמעית כן! אף שלא חוויתי פיזית את השבעה באוקטובר ואת כל מה שקרה מאז, אדוות הטראומה הכו גם בי. רק בינואר 2024 הצלחתי לחזור לתפקוד. השבעה באוקטובר הוא אירוע בסדר גודל תנ”כי, שבר תהומי, מאורע היסטורי שעוד ימשיך להשליך דרמטית על העתיד וגם על האופן שבו אני תופסת את העולם. הדבר היחיד שהצליח לתת איזון הוא התבוננות בטבע ועל המחזוריות הצפויה, השמש בבוקר, ניצנים באביב ושלכת בסתיו. הטבע בשלו בזמן שבני האדם טובחים אחד בשני ושונאים עד כדי כך שהם מסוגלים לחולל זוועות בשם אמונה אלוהית כלשהי. הדבר היחיד שהצליח להניע אותי כלפי העתיד הוא האמהות. אני יותר פסימית מבעבר, יותר חשדנית, יותר ערה ליכולת ההכלה שלי ויותר זועמת. האכזבה הגדולה מהמעגלים האינטלקטואליים הבינלאומיים היא אדירה. גם להם יש אחריות על ההקצנה, במסווה של נאורות. אין כפרה לאלו שמינפו את מלחמת השבעה באוקטובר כדי לקדם שנאה כלפי יהודים וישראלים באשר הם והגבירו את הקיצוניות. אין כפרה להנהגה הישראלית שהובילה לכך וממשיכה להעצים את הסכסוך והשנאה, ואין כפרה למי שממשיכים להחזיק בתפיסות של עליונות יהודית. כל אלו הם האסון של כולנו. אחרי השבעה באוקטובר האמנות התגלתה בשיא כוחה כמקור למזור ומרפא היכן שמילים נעלמות ורגשות נמצאים בסערה.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? לא.

קישורים לפרויקטים:

הרועה הטובה

גלריה אפרט.ארט

השעיר

האורקל

עדלעד

אינסטגרם: rotem_ritov@