מלאכים מרחפים מעלינו מזה חמשת אלפים שבע מאות שמונים ושש שנים. כבר מראשית המקרא הם מופיעים ברגעים מכריעים: מלאך ה׳ העוצר את יד אברהם המורמת מעל יצחק, ״איש״ מסתורי הנאבק עם יעקב עד עלות השחר, והשרף מחזון ישעיהו, המניח גחלת בוערת על שפתי ישעיהו הנביא כדי לטהרו מחטאו.1 אולם דמויות אלו אינן משמשות רק כמבשרות, מצילות או מלוות – הן גם מנתקות, מחבלות ושוברות. המלאך העוצר את יד אברהם הוא בו זמנית שליח חסד וסוכן קטיעה; הוא קוטע את הרצף הפנימי של האב, את המתח הדרמטי של נאמנות האמונה, את הגשמת הקורבן. ״האיש״ הנאבק עם יעקב מצלק את הגוף, חותם בבשר, משסע את הזהות הקודמת ויוצר זהות חדשה הנושאת את השם ישראל.2 הקדושה בחזון ישעיהו באה במחיר של פגיעה: השרף מטהר דרך כאב וצריבת הבשר. המלאך, אם כן, אינו רק שליח של חסד.
ספרות חז״ל מספקת מסגרת מושגית לקריאה זו: ״משנברא אדם נבראו מלאכי חבלה״,3 ללמדנו שחלק מיסוד הבריאה עצמה כולל לא רק כוחות של שירות והגנה, אלא גם כוחות של פירוד והרס. לצד מלאכי השרת והמבשרים, מלאכי החבלה הם חלק בלתי נפרד מן הבריאה. כפי שנאמר בגמרא: ״בכל יום נבראים מלאכי חבלה חדשים״,4 כוחות מתכלים המופיעים למלא תפקידם ונמוגים, תזכורת לכך שהכוחות המחבלים נטועים במבנה העולם ומהווים חלק אינטגרלי מתשתית הקיום.
סאן פרנקו, ללא כותרת, 2020–2021, צילום: הדס חי
בימי הביניים, שאלת טבעם של המלאכים הפכה לאחד הוויכוחים הפילוסופיים המרכזיים של התקופה. אלו לא היו תרגילים אינטלקטואליים גרידא. האמונה העמוקה בקיומם של מלאכים דווקא אפשרה לתיאולוגים ולפילוסופים להשתמש בהם ככלי מחשבתי מתוחכם להבנת העולם הפיזיקלי: חוקי התנועה, טבע החומר ומושג המקום. מלומדי התקופה השקיעו מאמץ רב בפענוח מהותם של המלאכים, והגיעו למסקנה שהם ״שכלים נפרדים״ – אינטליגנציות טהורות, נטולות גוף, הפועלות ככוחות טבע נסתרים. בעידן שבו המדע עדיין לא הסביר את תנועת הכוכבים או את כוח המשיכה, המלאכים סיפקו הסבר: הם המנגנון שדרכו האל מפעיל את חוקי הטבע. תפקידם המרכזי היה תיווך. המרחק האינסופי בין השכל האלוהי לתפיסה האנושית המוגבלת דרש גשר – וזה בדיוק מה שהמלאכים סיפקו. כיצורי ביניים, לא אלוהיים לגמרי אך גם לא ארציים לחלוטין, הם אפשרו למלומדים לחשוב על ממדים של המציאות שהיו מעבר להישג ידם הישיר. באופן פרדוקסלי, המלאכים לא עיכבו את המדע אלא דווקא קידמו אותו. הם היו המטאפורה שאפשרה לחוקרי ימי הביניים לנסח תיאוריות על כוחות בלתי נראים, הרבה לפני שהפיזיקה המודרנית נתנה להם שמות אחרים.
כך, למשל, מציע הרמב״ם הבנה מתוחכמת שלפיה המלאכים הם ״שכלים נפרדים״ – כוחות מגשרים הפועלים ברמות שונות של המציאות.5 לפיכך, כל כוח בעולם נחשב למלאך, שכן המונח ״מלאך״ פירושו שליח, וכל כוח הממלא שליחות בטבע נחשב למלאך.6 הוא מיישם עיקרון זה באופן מקיף: מלאכים יכולים לפעול הן מחוץ לגוף האנושי כשכלים נפרדים המניעים את גלגלי השמיים במסלוליהם, והן בתוך הגוף, כאשר הוא מצטט את מאמר חז״ל על המלאך הממונה על התאווה כדוגמה לכוח פנימי הפועל באדם (אורגזמה).7 במובן זה, מלאכים אינם יצורים מיתולוגיים אלא כוחות טבעיים ופסיכולוגיים הפועלים על פי היגיון, בין אם ברמה הקוסמית של תנועת הכוכבים ובין אם ברמה הביולוגית-נפשית של דחפים ותגובות גופניות. החידוש המהפכני בגישתו הוא רציונליזציה מוחלטת של המסורת המקראית – המלאכים הופכים מישויות על-טבעיות לתיאור פילוסופי-מדעי של כוחות הפועלים בטבע ובאדם.
אם המלאכים הם אכן שכלים נפרדים, כפי שמציע הרמב״ם, ואלה מסבירים את מכלול הכוחות הפיזיים והביולוגיים בעולם, עולה השאלה: כיצד יש להבין את מלאך החבלה במסגרת שיטה זו? במקרה זה, מתגלה לפנינו שכל נפרד שמהותו אינה הנעה, או יצירה, אלא חורבן: אינטליגנציה של פירוק, כישלון והתמוטטות. לא עוד כוח המסביר תנועה שמימית או פעילות ביולוגית, אלא סוכן של הרס, הפועל הן בגוף והן בנפש, ומופעל דווקא ברגעי שבר. תכליתו של שכל זה איננה לבסס את הסדר הקיים, אלא להפר אותו ולפרקו מיסודו. הרעיון עשוי להישמע מוכר להחריד. כולנו חווינו משהו מן הכוח הזה, גם אם כינינו אותו בשמות שונים לאורך ההיסטוריה. הדימוי של כוח הרסני הפועל בתוך האדם ומחוצה לו אינו זר לפסיכואנליזה או לפילוסופיה: ייצר המוות אצל פרויד, הניהיליזם כהרס ערכים אצל ניטשה – שניהם זיהו בכוחות השליליים כוחות בסיסיים, עצמאיים ולגיטימיים הפועלים בלב הבריאה. אולם זיהוי זה מותיר אותנו עם שאלה יסודית: מהו בדיוק טבעו של כוח שכזה? כיצד פועל שכל שמהותו עצמה שלילה טהורה? כדי לברר זאת נפנה אל הפילוסופית העכשווית קתרין מלאבו, הלוקחת את האינטואיציה הזו צעד נוסף קדימה ומציעה כלים חדשים להבנת הכוחות השליליים. מלאבו בוחנת האם ניתן לחשוב את ההרס עצמו כצורה ולא כפגם בצורה, את השלילה כמהות עצמאית ולא כצל של החיובי.
אורי ליפשיץ, משחקי חברה (התרחשות מינית), 1973
כתלמידה של ז׳אק דרידה, אבי תורת הפירוק (״דקונסטרוקציה״), מלאבו מבקשת לחצות את גבולות הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית של מורה. בעוד שדרידה התמקד בתהליכי השלילה והפירוק הלשוניים, בדרכים בהן השפה מפרקת את עצמה מבפנים, מלאבו פונה לכיוון אחר לחלוטין. כאחת הדמויות המובילות של ״המטריאליזם החדש״, היא מנסה לחשוף את השליליות בהופעתה החומרית על במת הגוף הממשי. מלאבו מבצעת מעבר מפירוק הטקסט אל פירוק הזהות הפיזית עצמה (כתופעה ביולוגית ופסיכולוגית), מהשליליות הלשונית אל השליליות הקיומית הממשית. במובן זה, עבודתה חודרת עמוק יותר- אל לב השורשים הנוירולוגיים והביולוגיים של תופעת השלילה. תשובתה לשאלה מה קורה כשהשכל עצמו הופך למכשיר שלילה של הרס ופירוק, היא מושג ה״פלסטיות הדסטרוקטיבית״8 – תופעה שלמרות נוכחותה המרכזית בחיינו, לא זכתה מעולם להכרה בשום תחום מחקרי. המילה פלסטיות הנגזרת מהמילה היוונית ״plastikos״ (πλαστικός), שפירושה ״נוח לעיצוב״ או ״ניתן לעיצוב״, מתייחסת ליכולת של חומר להשתנות תחת הפעלת לחץ ולשמור על הצורה החדשה לאחר הסרת הכוח. זוהי תכונה הקושרת בין היכולת לקבל צורה חדשה והיכולת להעניק צורה, להיות מעוצב ולעצב בו זמנית.
בהקשרים מדעיים ותרבותיים, מושג הפלסטיות נושא בדרך כלל משמעות חיובית – הענקת צורה במובן של בנייה ויצירת צורות חדשות מתוך חומר גלם. באמנות, הפלסטיות מתייחסת ליצירה באמצעות עיצוב חומר – הענקת צורה לחומר המעובד. בנוירולוגיה, תחום המעסיק את מלאבו במיוחד, ״נוירופלסטיות״ מתארת את יכולתה של מערכת העצבים להשתנות בהתאם להתנסותו של הפרט עם הסביבה. גמישות מוחית זו מאפשרת למערכת העצבים להתאים את פעילותה לשינויים בתנאים הסביבתיים, על סמך ניסיון קודם ותהליכי למידה. ברמה התאית, תהליך זה מתרחש באמצעות שינויים בקשרים בין נוירונים ועיצוב מחדש של סינפסות. זהו הכושר המאפשר למוח להתאושש מפציעות ולפתח קשרים תוך הסתגלות וגיבוש צורה חדשה. בשני התחומים הללו, הפלסטיות מציינת תהליך המעניק ליצירה קונוטציה חיובית של בנייה והרכבה מחדש.
בן אלון וליאם שמבון, סטילס מתוך וידאו “כמעט מלאכים”, 2025, באדיבות האמנים
אולם, מלאבו חושפת נקודה עיוורת בתפיסה הרווחת של הפלסטיות: המבנים החיוביים של הפלסטיות מטשטשים את ההריסות והחורבות שעליהן הם קמים. אם הפלסטיות מצביעה על היכולת לעצב ולהתעצב, אז מעצם הגדרתה היא חייבת לכלול באותה התנועה גם את ההפך המוחלט של פעולת הבנייה. כלומר, אותו כוח שאמון על יצירת קשרים חדשים והסתגלות המוח לצורתו החדשה, הוא המאפשר לו להתפרק ולהיהרס בצורתו ה״ישנה״; היכולת הפלסטית המאפשרת ליצור צורות חדשות היא אותה היכולת לחבל בצורות קיימות. עבור מלאבו, המסורת התיאורטית השמיטה, בזדון או בשוגג, צד זה של הפלסטיות: ״למרות שהכוח הפיצוצי ההרסני והמפרק קיים וירטואלית בכל אחד מאיתנו, מוכן לבוא לידי ביטוי, לקבל גוף או להתממש בכל רגע, הוא לא קיבל מעולם שם״. כוח זה נעדר מהתיאוריה כי התרבות המערבית בחרה להכיר רק בצד הבונה של הפלסטיות ולהכחיש את קיומו של הצד ההורס. בכל תחום, החל מהחינוך דרך הרפואה ועד לאמנות, המושג ״פלסטיות״ נשא תמיד משמעות של בנייה, תיקון ושיפור. פער תיאורטי זה הופך לנקודת החוזק של הפילוסופית המטילה על עצמה את חקירת הצד האפל והנעלם של הפלסטיות.
מלאבו מדגישה כי מושג ה״פלסטיות״ נושא שלוש משמעויות יסודיות הנגזרות מהאטימולוגיה שלו: עיצוב, תוך קבלה והרס של צורות. הפלסטיות הדסטרוקטיבית אינה שלילת הפלסטיות המתארת יצירה, אלא הצד חסר השם שלה- הכוח המחבל, ההרסני והמפרק הפועל בלב הכוח המעניק צורה. כדי לייחד את היכולת ההרסנית של הפלסטיות, היא מבדילה אותה מן ה״אפופטוזיס״- מוות תאי מתוכנן, הרס המשרת את החיים, המתרחש כחלק מהתחדשות ועיצוב צורה חדשה. זהו הרס המתבצע כשלב ב״תכנית בנייה״ רחבה יותר. לעומת זאת, הפלסטיות הדסטרוקטיבית היא פיצוץ הרסני המשמיד את עצם היכולת לצורה. זהו הרס החורג מכל מסגרת בנייה ומתפרצת כקטסטרופה פתאומית. זוהי ״פלסטיות שאינה מתקנת, פלסטיות ללא פיצוי או צלקת, החוצה את חוט החיים לשני מקטעים או יותר שלא נפגשים עוד״. הקרע שנוצר אינו ניתן לאיחוי, זוהי חבלה שלא ניתן לחבוש בציפייה להחלמה, אלא תהום המפרידה לנצח בין ה״לפני״ ל״אחרי״ התפרצות הכוח ההרסני.
אבנר בן-גל, דמות III, צילום: הדס חי, 2024
כוח הרסני זה מתפרץ במצבים שמלאבו מכנה ״תאונות״: אירועים של פגיעה פתאומית בהם מופעל על הסובייקט כוח קיצוני באופן בלתי צפוי. במצבים אלה, ה״אני״ נלכד ברשת הכוח המופעל עליו, ללא יכולת להשתחרר; הוא נתקל בגבולות המוחלטים של קיומו. במבוי סתום זה, כשאין לאן לפנות, מתפרץ הכוח הפיצוצי ופותח נתיב בריחה. זו אינה בריחה מרחבית – הימלטות למקום אחר, אלא מטמורפוזה צורתית של הסובייקט באותו המרחב. בהעדר אפשרות לברוח כלפי חוץ, ה״חומר״ ממנו מורכב ה״אני״ עובר תהליך רדיקלי של שינוי. במקום לנטוש את המצב הבלתי נסבל, הפלסטיות הדסטרוקטיבית מפרקת את הזהות עצמה: הכוח פורץ פנימה, ״מצמיח כנפיים״ לחלק מהזהות ומאפשר לו להתעופף הרחק מהגוף והנפש שלא יכלו עוד לשאת את הכאב. הכוח המחבל מפוצץ את אחדות ה״אני״ ויוצר ״זהות הנמלטת מעצמה, הנמלטת מחוסר האפשרות להימלט מעצמה״.
בעוד שפרויד רואה בבריחה בסיס למנגנוני הגנה כמו הדחקה, מלאבו חושפת מנגנון שונה: חוסר יכולת הבריחה יוצר צורה חדשה של קיום שאינו מודחק. ביקורתה על הפסיכואנליזה חריפה: בניגוד להדחקה הפרוידיאנית, שבה האירוע המודחק נשמר במעמקי הסובייקט ועלול לחזור בכל רגע, בפלסטיות הדסטרוקטיבית הטראומה אינה מודחקת, אלא מהווה צורה אונטולוגית חדשה לחלוטין. הפסיכואנליזה מניחה שכל שינוי בעקבות פגיעה ניתן לשילוב רטרוספקטיבי בסובייקט הרציף והמלוכד. מלאבו, לעומתה, מתארת פגיעות המשסעות את הרצף הסובייקטיבי ואינן מאפשרות עיכול ושילוב של האירוע הטראומטי. הפגיעות מייצרות ניתוק קיצוני, בו הסובייקט הופך לצופה פסיבי בשינוי המתרחש בו; הוא נושא אותו, אך לא חווה אותו. התוצאה של ניתוק זה היא מה שמלאבו מכנה ה״אחר בי״ – כוח זר המשתלט על השטח הפנימי ומדיר ממנו את הדייר המקורי. זה אינו ״צד אחר״ של האישיות או פוטנציאל חבוי בו, אלא כוח המביא איתו זיכרונות, רגשות ודרכי חשיבה שאינם שייכים לעצמיות המקורית. הוא מכריח את ה״אני״ לחיות תחת שלטונו, כאסיר בביתו. זוהי חוויה של כיבוש פנימי – הסובייקט נכבש בתוך עצמו, מפונה מביתו הפנימי ונאלץ לצפות מהצד כיצד זר משתלט על חייו. הזר הפנימי אינו מחפש דיאלוג או פשרה, אלא תופס שליטה ומכתיב תנאיו. הוא מתעלם מהמצב של לפני התאונה ומרצף הזכרונות והרגשות של הזהות הקודמת. זוהי אינטליגנציה קרה ומנותקת המפעילה היגיון הישרדותי דרך ניתוק רגשי. כמנתחת פלסטית, היא יודעת בדיוק אילו קשרים עצביים לחתוך ואילו זכרונות לנטוש כדי שהאדם יוכל להמשיך להתקיים מבלי לקרוס תחת עול הכאב.
חן כהן, Rehearsed Body, 2019
במסגרת המושגית הרואה במלאכים שכלים פנימיים, ניתן לראות בכוח הזר של מלאבו מלאך חבלה שהשתלט על המערכת הפנימית – שכל שלילי שאינו מחבל כדי לבנות או לתקן, אלא פועל לפי היגיון הרסני משלו. מלאך החבלה הוא שכל שלמד לפעול ללא רגש כדי לשרוד – מלאך האדישות וקור הרוח, השכל המופעל כשהרגש הופך בלתי נסבל ומסכן את הקיום עצמו. הוא אינו מלאך רע או ״שטן״, אלא שכל שתפקידו אחר, הפועל מעבר ל״טוב״ ו״רע״. זהו שכל של הישרדות טכנית, של פתרון בעיות קיומיות באמצעים דרסטיים, של יעילות קיצונית בחירום מוחלט. הוא מציל חיים באמצעות הרס של מה שהופך את החיים לבלתי אפשריים. הפלסטיות הדסטרוקטיבית חושפת את פעולתו של מלאך החבלה המגיע ברגע הקריטי ו״מצמיח כנפיים״ ל״אני״ הנצור. אלו אינן כנפי הצלה של מלאך גואל, אלא כנפי נטישה – כנפיים של התנתקות רגשית ופירוק עצמי. הן מאפשרות לחלקים הפגועים של הזהות ״להתעופף״ הרחק מהגוף והנפש שלא יכלו לשאת את הכאב, אל העדר מוחלט שבו אין לכאב דריסת רגל.
הצמחת הכנפיים היא אמנות פלסטית עם היגיון וכלים משלה; אמנות של הרס מדויק. כפי שמלאבו כותבת, ״להרס יש כלי הפיסול שלו״– ההרס אינו רק מחבל, אלא יוצר צורה חדשה דרך פירוק טוטלי. מלאך החבלה פועל כמנתח חירום החותך חלקים מהזהות הפגועה כדי להציל את השאר. אך בניגוד לניתוח רגיל, החיתוכים כאן אינם למען ריפוי עתידי, אלא ליצירת סובייקט חדש לחלוטין. הפירוק והחיתוך הם פעולות יצירתיות בפני עצמן – ההרס לא מוביל להיעלמות אלא לעיצוב באמצעות חבלה. זוהי הכרה בעובדה שגם הרס הוא כוח מעצב, טרנספורמציה מוחלטת אל צורת קיום אחרת. מלאבו חושפת אונטולוגיה שבה הריסות וצורות פגומות אינן היעדר שלמות, אלא דרכי קיום מלאות בזכות עצמן. כשם שלדו טוען ״אתה הסינפסות שלך״,9 מלאבו מרחיבה: אתה גם הסינפסות ההרוסות שלך, הקשרים העצביים שנותקו, המסלולים המוחיים שנחסמו. הזהות החבולה, המפורקת, המנותקת מעצמה, אינה ״עיוות״ של הזהות ה״שלמה״ או ״המקורית״, אלא צורה שפוסלה באמצעות פיצוץ.
החבלה אינה שיבוש של הקיום, אלא ״חוק הוויה״ עצמאי החושף את ההרס הטבוע במבנה הקיום עצמו. מלאך החבלה מבשר הכרה בלגיטימיות המלאה של הצורות החבולות, בזכותן להיחשב כחלק בלתי נפרד מהאונטולוגיה האנושית. הוא אינו אנטי-שכלי אלא שכל אחר – אינטליגנציה הפועלת לפי היגיון של הרס ושלילה, המסבירה תופעות של שבירה, ניתוק והתנכרות עצמית בחיים האנושיים. הכרה זו דורשת אתיקה שתוותר על שפת הטיפול המסורתית של ״החלמה״ ו״תיקון״ כחזרה למצב ה״מקורי״ של ״אני״ תקין ובריא. במקום זאת, היא תכיר בחמלה אמיתית כלפי הזהויות האונטולוגיות החדשות שנוצרו בפיצוץ. זוהי אתיקה המבינה כי תיקון אמיתי טמון גם בקבלה – קבלה של ההרס ושל המצב החדש אליו הוא הוביל. אתיקה של חבלה.
