“המרחק הפיזי מאוקראינה אינו מספק הגנה; לעיתים הוא דווקא מעצים את הפגיעות. עבור האמנים והאמניות האוקראינים החיים בישראל, המלחמה אינה אירוע שמתרחש ‘שם’, אלא מצב צבירה שפועל בתוך הגוף, בתוך השפה ובתוך הזהות היומיומית. הכותרת ‘זו (לא) המלחמה שלי’ אינה רק תיאור של מצב, אלא הטחה של סתירה: זו המלחמה שהפקיעה את חיינו, ובו בזמן זו המלחמה שאנחנו נדרשים להצדיק את הכאב עליה שוב ושוב מול מרחב מקומי שנוטה לשטח אותה.
התערוכה הקבוצתית המוצגת בימים אלה בגלריה החברתית ע”ש סטפני כהן בבת ים, נאצרה מתוך תחושת דחיפות אתית. היא מבקשת להשמיע קול קהילתי שבוחר שלא להיעלם ושמסרב להיכנע למנגנוני הנראות המקומיים, המכניסים את האמנות האוקראינית לקטגוריות זרות ומטשטשות. זהו טקסט שנכתב מתוך הקהילה – ניסיון לנסח אמירה פוליטית וחומרית, לא רק הצבה אמנותית”.
זה טקסט שנכתב מתוך הקהילה שלנו – ניסיון לנסח אמירה, לא רק הצבה.
אחת מאיתנו – ורה גייליס – חיה בישראל מאז 2013, ופועלת מתוך זהות אוקראינית מובהקת שנבנתה כבר בתקופת מהפכת 2004, כשהייתה סטודנטית באודסה. מאז 2014 היא משתתפת באופן פעיל במחאות ציבוריות נגד רוסיה גם במרחב הישראלי. הבחירה לאצור את התערוכה הזו נבעה מתחושת דחיפות אתית וקהילתית: רצון להשמיע קול שאינו מיוצג, דווקא מול קהלים ומוסדות תרבות מקומיים שלעיתים משטחים או מתייגים אותו תחת קטגוריות זרות.
טלי רצקר, 24.2.2022
אצל אמנים החיים בישראל שנים רבות, המלחמה לא יצרה הגירה חדשה אלא ערערה את תחושת היציבות שנבנתה מחוץ להקשר מלחמתי. בעבודה שיצרה ב־24 בפברואר 2022, בבוקר הפלישה הרוסית, טלי רצקר – שחיה בישראל יותר מעשרים שנה ומנהלת חיים ישראליים מובהקים – מתייצבת בדמות זקופה וחד משמעית. לבושה בבגדים מסורתיים אוקראיניים, חמושה ומוכנה לקרב, היא משתמשת בשפה חזותית הנעה בין עולם האמנות לדימוי פוסט־סובייטי מאוחר. זהו רגע של חידוד זהות קיצוני: בלילה אחד, הזהות האוקראינית, שלא עוצבה על ידי מהפכות 2004 או אירועי מיידאן ב־2014, מתלכדת לכדי עמדה ברורה של שייכות, אחריות ונכונות להגן.
בעבודתה של ז’אנה גייליס, מעצבת תלבושות אגדית של תיאטרון אופרה באודסה המתגוררת בישראל החל משנת 2013, הזר האוקראיני פועל כטקס ולא כקישוט: הוא קושר בין טראומה היסטורית, קטסטרופה עכשווית וניסיון לשמר רצף תרבותי. זיכרונות ילדות מאזור צ’רקאסי אינם רק נוסטלגיה כאן, אלא מבנה פנימי של התמצאות בעולם שאיבד יציבות. העבודה אינה מציגה זהות סגורה אלא תהליך כואב ומתמשך של חזרה לבסיס שנשמט.
עבור אמנים ואמניות שהגיעו לישראל בשנים 2014–2021, הפלישה הרוסית המלאה לא סימנה התחלה אלא שבר. המלחמה כבר הייתה נוכחת בחייהם – כמתח מתמשך, חרדה מצטברת וציפייה שלא הושלמה – ושנת 2022 רק חידדה והאיצה תהליכים שהחלו קודם.
זאנה גייליס, זר אוקראיני, צילום: מיכאל קורוטקוב
בעבודותיה של מוריה קפלן, השבר הזה מתבטא בפירוק מתמשך של הגוף והדימוי. דמויות חוזרות, פנים מכוסות וגופים מוכפלים משקפים חיים הנעים בין כאן לשם, בין דאגה יומיומית למשפחה שנותרה באוקראינה לבין ניסיון לייצר יציבות במקום אחר. החזרה לחולצה הרקומה אינה מחווה נוסטלגית או פולקלורית אלא פעולה של קידוד מחדש, ניסיון לאחות זהות באמצעות זיכרון גופני־תרבותי ברגע של התערערות נפשית.
בהקשר זה ניתן לראות גם חיבור בין עבודותיהן של קטרינה לגודה ומרגריטה גרצמן, שהגיעו יחד לישראל במסגרת תכנית סלע והמשיכו ללימודים ולעשייה במכללת שנקר. בשנים 2017–2020, וביתר שאת לאחר 2022, שנקר הפכה עבורן – ועבור אמנים נוספים שעזבו את אוקראינה – למרחב שבו שאלות של עקירה, זהות ושייכות אינן רק נושאים לדיון אלא תנאים ממשיים לעבודה.
בסדרת עיצובי טקסטיל של לגודה, “מטרו קייב”, המטרו אינו רק דימוי מקומי אלא מרחב מוגן קולקטיבי – מקום של זמן מושהה, פגיעוּת משותפת והישרדות אזרחית. דווקא משום כך, העבודה יוצאת מההקשר הלאומי: גם צופים ישראלים שאינם מכירים את קייב או את סמליה יכולים להזדהות עם החוויה המגולמת בה. דימוי הירידה למרחב תת קרקעי המשמש כמקלט בזמן איום מוכר כאן היטב, ובהקשר העכשווי, גם הרכבת הקלה החדשה בתל אביב שימשה כמרחב כזה.
אצל גרצמן, המלחמה מופיעה ככרוניקה מתמשכת של שבר נפשי וחברתי. ספר האמן Devastation ועבודות נוספות שנוצרו מאז 2022 אינם מתעדים את המלחמה כאירוע חיצוני אלא כמצב פנימי מתמשך של אובדן, פחד וחוסר יציבות, הממשיך להיכתב גם מתוך חיים חדשים בישראל.
עבור אמנים ואמניות שהגיעו לישראל לאחר פברואר 2022, עצם רעיון המקום הבטוח מתפוגג. המלחמה קוטעת את החיים באלימות, אך ההגירה אינה מציעה יציאה ממנה; לעיתים היא מובילה דווקא אל מציאות חדשה של דריכות מתמדת, מתח וטראומה היסטורית חופפת.
קטרינה לגודה, מטרו של קייב
מרגריטה גרצמן, ספר אמן ״מלחמה בירושה״
בעבודותיה של טאיסיה לביצקי, שעברה לישראל במרץ 2022, המלחמה נקראת דרך חזרה אל לוקיאניבקה, אזור סביב תחנת המטרו בקייב הקשור לילדותה ולמסלולי היומיום שלה. המרחב העירוני המוכר, שבעבר הוגדר על ידי אור בוקר מסוים, הופך לזירה של תיקון מושהה ותפיסה משתנה: השמיים חדלים להיות ניטרליים, והנוף כולו נטען בנוכחות מתמדת של איום.
עמדה אחרת, טעונה מבחינה אתית, מתגלה בעבודתה של נדין אוסוביק, המשרתת כיום כחיילת בצה״ל ובו בזמן נותרת קשורה לאוקראינה: שם חיים הוריה, ואביה משרת בצבא אוקראינה. בעבודה “בוצ’ה” היא מוותרת על ייצוג פיגורטיבי: הקומפוזיציה המופשטת, הבנויה מסימנים אדומים אלימים על רקע כהה, לא פועלת כדימוי אלא כעדות.
לצד זאת, התערוכה כוללת גם עבודות של אמניות שחווייתן אינה מוגדרת על ידי הגירה כפויה בשנת 2022, אך הן רושמות את המלחמה כתנאי טרנס־לאומי מתמשך של שבר פנימי ואחריות מוסרית. אוקסנה פנצישין, שבזמן הפלישה חיה על הקו שבין פולין לישראל, מתייחסת למלחמה כאל שבר קיומי, וממירה חרדה ותשישות בעיסוק באור, בפגיעוּת גופנית ובתקווה כצורת התנגדות פנימית. סבטלנה מטביינקו, אמנית וחוקרת – ואחת מאיתנו – שהייתה בזמן הפלישה על הקו בין ליטא לישראל, בלי אפשרות לפגוש בני משפחה שנותרו באזורים שנכבשו על ידי רוסיה, החלה עם פרוץ המלחמה בפרויקט מתמשך של ספירת ימי הלחימה. בספר האמן “מטרו/מקלט” היא מציבה זה לצד זה את החיים שלפני המלחמה ואת הפיכת המטרו למרחב מקלט ולזמן מושהה, בניסיון לתעד את האירועים אך גם את השהות בתוכם.
נדין אוסוביק, בוצה
אחרי 2022, השפה הרוסית אינה ניטרלית בעיני רבים מהאוקראינים. גם בהיעדר עוינות ישירה, עצם הכניסה למרחב הלשוני הרוסי עלולה להיחוות כטעונה או בלתי אפשרית מוסרית. זה לא רק עניין של שפה או מבטא אלא של לגיטימציה ושותפות: עם מי ניתן לעמוד על במה אחת, עם מי אפשר לבנות פרויקט ואיזו מסגרת ציבורית “מדביקה” זהות שלא נבחרה. בישראל המתח הזה מתחדד משום שהשדה הלשוני הרוסי גדול, חזק ונגיש מבחינה מספרית, מוסדית ותרבותית. סירוב להשתלב בו עלול להיתפס מבחוץ כקושי או פוליטיקה, אך מבפנים מדובר בעמדה אתית בזמן מלחמה.
גם בתוך הקהילה האוקראינית עצמה מתקיימות הבחנות: יש מי שמוותרים לחלוטין על השפה הרוסית במרחב הציבורי, במיוחד באמנות; אחרים ממשיכים להשתמש בה בחיי המשפחה, אך מסרבים להשתמש בה כשפה ייצוגית. מבחוץ, התנהלות זו עשויה להיראות כסתירה, אך בפועל זו דרך לשרוד ולשמור על גבול ברור בין אינטימיות לחשיפה.
למצב זה מצטרפת שכבה ייחודית להקשר הישראלי: אוקראינים החיים כאן חווים לעיתים שתי מלחמות במקביל, באוקראינה ובישראל. הדבר יוצר לחץ חברתי מתמשך, גם ללא כוונה רעה: שאלות שמאלצות לבחור איזו מלחמה “יותר שלך”, או להצדיק אמפתיה ל”שם” כש”כאן” בוער. התוצאה היא זהירות, שתיקה, ולעיתים צורך תמידי להסביר את עצמך, במיוחד במרחבים תרבותיים.
טאטיסיה לביצקי, לוקיינובקה
הקושי אינו נותר ברמה האישית. הוא נעשה חד במיוחד כאשר מוסדות תרבות מבקשים “לעשות טוב”, אך פועלים באמצעות קטגוריות רחבות ולא מדויקות. רבים מבקשים לתמוך בקהילות שנפגעו מהמלחמה באוקראינה, אך בפועל, בשל הדומיננטיות של השדה הלשוני הרוסי, פרויקטים רבים ממוסגרים כפרויקטים למען “דוברי רוסית”, “יוצאי ברית המועצות” או “המרחב הפוסט־סובייטי”. הבעיה אינה בקיומם של נרטיבים אחרים, אלא במסגור: אחרי 2022, “דוברי רוסית” אינה מטרייה ניטרלית. שימוש בה ככזו עלול למחוק את הקול האוקראיני דווקא ברגע שבו מבקשים להכליל אותו.
בהקשר זה מתגלה ייחוד נוסף: אצל חלק מהעולים מאוקראינה הזהות האוקראינית לא נחלשת עם השנים בישראל, אלא דווקא מתחזקת במקביל לזהות הישראלית. עבור רבים, המלחמה הפכה את האוקראיניות לממד חי, פעיל ומתרחב בתוך החיים כאן. התערוכה “זו (לא) המלחמה שלי” מבקשת להפוך את המתח הזה לגלוי באמצעות עבודות העוסקות בבנייה מחודשת של זהות, בבית, בשפה כהגנה או כפצע ובבידוד כמצב קיומי.
מתוך ההבנה ששדה האמנות המקומי חסר את הכלים להכיל את המורכבות הזו, הקמנו את 202: פלטפורמה מחקרית־אוצרותית שפועלת כמרחב של ריבונות. 202 אינה רק פרויקט תיעודי; היא תשתית תרבותית חלופית שנולדה מתוך סירוב. היא מיועדת עבור אלו שחווים את הקיום כאן כמאבק מתמשך על נראות, ועבור מי שהמרחב הלשוני הרוסי המובן מאליו הפך עבורם לבלתי אפשרי, חנוק או מוחק.
יצרנו את 202 מתוך תחושת חירום: כדי לייצר חופש בסיסי אחד שהממסד הישראלי כשל לספק: האפשרות להיות אוקראינים בלי להיטמע במסגרות שמבטלות את זהותנו. זוהי הכרזה על סובייקטיביות עצמאית. אנחנו לא “הקשר” בתוך פרויקט של מישהו אחר, ואנחנו לא “נספח” של שום אימפריה לשונית. 202 היא המקום שבו אנחנו מפסיקים להיות אובייקט למחקר או לאמפתיה, והופכים לקול המכונן את עצמו.
מוריה קפלן, וישיבנקה (חולצה רקומה)
הבחירה הזו בנפרדות אינה “פוליטיקה קטנה” או קושי חברתי, זוהי עמדה אתית הכרחית בזמן מלחמה. אנחנו מכירות היטב את הכוח של התשתיות הלשוניות הרוסיות בישראל, את הנגישות והלגיטימציה שלהן. אך מאז 2022, עבור אמנים ואמניות אוקראינים רבים, הכניסה למרחב הזה היא בגידה בזיכרון ובמציאות הגופנית.
לכן, הקריאה שלנו לשדה התרבות הישראלי פשוטה וחדה: אל תדברו בשמנו – תנו לנו לדבר. אנחנו דורשות דיוק במסגור והכרה בכך ש”קהילת דוברי הרוסית” היא קטגוריה פוליטית כפויה ולא מטרייה ניטרלית. אם המוסדות המקומיים מבקשים באמת להדהד את מה שקורה באוקראינה, עליהם להפסיק להשתמש בנו כהקשר או כקישוט פולקלוריסטי בתוך נרטיב פוסט־סובייטי רחב. תנו לאוקראינים להיות הסובייקטים של הסיפור שלהם. המלחמה הזו היא אולי (לא) שלכם, אבל הקול הוא שלנו.
*
“זו (לא) המלחמה שלי” / תערוכה קבוצתית
אוצרות: ורה גייליס וסבטה מטביינקו
הגלריה ע”ש סטפני כהן
טרמינל העיצוב בת ים, אהוד קינמון, 32, בת ים
נעילה: 12.3.26
*
ורה וסבטה תודה.
תודה על מאמר חשוב ופוקח עיניים. הנחתן כאן כמה וכמה נקודות הקוראות לכולנו להיות מודעים יותר
אבשלום סולימן
| |ורה וסבטה יקרות
קראתי בעניין רב. למדתי דקויות ואבחנות חשובות והתוודעתי לאמניות שלא הכרתי.
תודה לכן , המשיכו בפועלכן החשוב!
כרמל גופר
| |