שמירת מוחות 1 – אורית חופשי

אנו שמחים להציג את “שמירת מוחות” – מדור חדש הכולל שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שבוחרים להישאר בארץ ולפעול בשדה המקומי.

הרצון לפתח את המדור עלה בעיצומה של המלחמה. יש הרבה מאוד סיבות לעזוב ולהתחיל מחדש במקום אחר, ובשנים האחרונות אנו עדים לתנועה כזו מצד רבות ורבים בשדה. “שמירת מוחות” נוצר כדי להשלים את המדור הוותיק “פריחת מוחות”, שחזר לפעול גם הוא לאור המצב, ומביא מדי שבועיים את הסיפורים והמחשבות של נשות ואנשי תרבות ישראליים שבחרו לחיות וליצור רחוק מישראל.

״שמירת מוחות״ יבחן את הסיבות להישאר גם כשרבים עוזבים, פרסים מבוטלים, והמציאות היומיומית הופכת אלימה, שברירית והפכפכה יותר ויותר.

גיל: 66.

סטטוס משפחתי: נשואה לנתאי, אמא לשני בנים, נעם ועפר, ובת, נטע, וסבתא לשלושה נכדים.

איפה נולדת? בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי.

השכלה: תואר שני באמנות.

ספרי על האמנות/תחומי המחקר שלך ועל פרויקט שאת עובדת עליו כרגע: במשך כמעט ארבעה עשורים אני מתבוננת במצב האדם על פני זמן ובמרחב הקיום הפיזי: הן בתהליכים אנושיים אינדיבידואליים – המורכבים כשלעצמם – והן בתהליכים חברתיים, סוציולוגיים ופוליטיים. אני מהרהרת בדפוסים החוזרים של חוסר היכולת של האדם למצוא פתרונות יעילים והוגנים למצבי משבר, ברמה הבין אישית והלאומית ואף ביחס לסביבה והטבע, שהם נכסים יקרי ערך. כך גם לגבי הקושי הגדול בהבנת הרצף הבלתי נגמר של קונפליקטים מלווי אלימות, הרס ואף גירושן של קהילות שלמות, בעבר וגם בימינו אנו. הבנת מעמדו של האדם כחלק ממכלול קיומי והיסטורי, גם בליבה של סערה, חשובה לי מתמיד.

אני מנסה תמיד להעלות שאלות בשני צירים מקבילים: בציר של שפת האמנות ובציר של התוכן. אינני פועלת במתווה של פרדיגמות מסוימות אלא מתוך צורך להביא לידי ביטוי ביצירה רעיון או תחושה. הזמן עצמו נוכח במרבית עבודותיי: זמן אישי, זמן אקטואלי, זמן היסטורי, כל מדדי הזמן הללו נבחנים אל מול ממדי הזמן של היקום עצמו.

עבודות הנייר המונומנטליות שלי רב ממדיות ומשלבות מגוון טכניקות: הדפס עץ, ראבינג, רישום ועוד. אלו מתקיימים גם בעבודות דו ממדיות הכוללות לוחות עץ חתוכים, שחלקן משלבות את הקיר ואף יוצאות ממנו, וגם כאובייקטים פיסוליים. שילובם של לוחות עץ ונייר ביצירה מייצר לעתים צירופים ויזואליים הרמוניים, אך גם מעברים שעשויים להיראות דיסוננסיים במבט ראשון.

אני עובדת כרגע על תערוכת יחיד שתוצג במוזיאון פתח תקווה. כל העבודות חדשות, ובחלל ישולבו אובייקטים מיצביים לצד עבודות דו ממדיות.

אורית חופשי, Nebulous/לוט בערפל, הדפס עץ, ראבינג, עפרונות צבעוניים על נייר קוזו ואבאקה עשוי ידנית, 200×400 ס”מ, , 2022, צילום: יגאל פרדו

איך את מתפרנסת וממה את חיה? אני מתפרנסת מהוראה בשנקר לצד מכירות של עבודות אמנות.

למה את בוחרת להשאר כאן, והאם זו באמת בחירה? קשה לי להתנסח בצורה בהירה בנושא, בעיקר בתקופה הנוכחית. אני חשה שבר גדול בזהות שלי כישראלית בימים אלו, אך יש גם רצון “להגן” על הבית ולהיות חלק ממהלך שיביא אולי לשינוי מגמה בשדה הפוליטי וחברתי.

חלק משמעותי מהבחירה קשור במשפחה ובהיסטוריה המשפחתית. גדלתי במשפחה קטנה מאוד: אמא ואבא, שניהם מצ’כוסלובקיה, אחות גדולה ואח תאום. ללא סבים וסבתות, דודים, דודות או בני דודים. תוצאה של השואה. אבי נפטר בשנת 2011. אימי, יתומה מגיל 15, תחגוג בתחילת מרץ 102. בתא המצומצם של חמשתינו התפתחו מסירות טוטלית ודאגה שמתקיימים לאורך כל השנים. היום כבר גדל דור שלישי בארץ והחיים לידם משמעותיים עבורי ביותר.

אורית חופשי, Laver/מקווה, חיתוך בלוחות עץ אורן, הדפס עץ וראבינג, רישום דיו על נייר קוזו ואבאקה עשוי ידנית, 265×800 ס”מ, 2019, צילום הצבה, מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות: דימה וולרשטיין

יש עבודות אמנות שעודדו או גרמו לך להישאר ולהמשיך לפעול בארץ? מצבים אנושיים והמציאות בארץ ובגבולות הסמוכים לה משפיעים עליי באופן דרמטי. יש הרבה עבודות אמנות שנעשות ונעשו בארץ לאורך השנים אשר מעוררות אצלי מחשבות, פליאה, התפעלות, רגש ועוד. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לציין עבודות אמנות שגרמו לי להמשיך לפעול בארץ. החיים גרמו לי להמשיך לפעול בארץ.

מה החוויה שלך כאמנית ישראלית בשדה הבינלאומי? לאורך השנים, היחס אליי היה בדרך כלל מכבד מאוד והתרכז בעבודות שלי ובאופיין. עבודותיי הוצגו בחללים בין לאומיים מגוונים ללא שימת דגש על היותי אמנית ישראלית או התייחסות בלעדית לנושאי העבודות בהקשרים ישראליים ספציפיים.

לצערי, בשנתיים האחרונות אני חווה שינוי שהוביל בין השאר לביטולה של תערוכת יחיד במוסד מכובד בניו יורק. לצד זה ישנם אוצרים במוזיאונים אשר ממשיכים לנהל איתי דיאלוג, ואני מקווה שתינתן לי הזדמנות להציג בחו”ל בעתיד הקרוב.

בנוסף להשתתפות בתערוכות, מאז חזרתי לארץ בשנת 1994, אני מוזמנת מדי שנה כמרצה אורחת למוסדות אקדמיים להוראת אמנות, בעיקר בארצות הברית. במסגרת ביקורי באוניברסיטאות השונות אני עורכת גם ביקורי סטודיו של סטודנטים לתואר שני. השיח עם הסטודנטים וצוותי ההוראה, גם בהרצאות שלי, מכובדים ומכבדים מאוד. אלו לא פסקו במהלך המלחמה. בשנתיים האחרונות הוזמנתי להרצאות אורח במוסדות כמו אוניברסיטת פרינסטון וריזדי (RISD).

אורית חופשי, “המלקטים” בתהליך הדפסה בסטודיו, מאי 2020

אם חיית או עבדת בחו״ל בעבר, מה גרם לך לחזור?  חייתי בארצות הברית במשך תשע שנים, עד לחזרתי לארץ בשנת 1994. במהלך שהותי בארה”ב למדתי ארבע שנים באקדמיה לאמנויות יפות בפילדלפיה (Pennsylvania Academy of the Fine Arts). במהלך הלימודים זכיתי במספר פרסים משמעותיים, בראשם הפרס היוקרתי ביותר שהאקדמיה מעניקה לסטודנט במהלך לימודיו, פרס ויליאם אמלן כרסון. הפרס כלל תקציב למסע של שלושה חודשים בין אוצרות האמנות באירופה ושנת לימודים אקדמית ללא תשלום. עם סיום הלימודים הקמתי סטודיו, הצגתי תערוכות יחיד והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות, בעיקר בפילדלפיה ובניו יורק. הקשר עם האקדמיה בפילדלפיה נשמר לאורך שנים רבות, ובשנת 2010 הוענק לי “פרס האלומני”, פרס לבוגר מצטיין על הישגיו במהלך הקרירה.

ההחלטה לחזור הייתה החלטה משותפת עם בן זוגי. היא התבססה בין השאר על מחשבה שהתרבות שגדלתי בה משמעותית לי/לנו כמשפחה, ועל הרצון להיות ליד ההורים המתבגרים. מכיוון שהיצירה שלי היא תגובה לאירועים, לשפה, לנופים, לצמחייה ולמקום, החזרה לישראל הייתה חשובה עבורי. יחד עם זאת, השהות המשמעותית בארה”ב ומספר תקופות של שהות במקומות מגוונים ברחבי העולם במסגרת תכניות שהות אמן, נתנו לי הזדמנות להתבונן מקרוב בתופעות האנושיות המורכבות באופן אוניברסלי יותר.

אורית חופשי, Time…Thou ceaseless lackey to eternity/ הזמן…..עבדו המסור של הנצחי, הדפס עץ, ראבינג, עפרונות שומניים, על נייר קוזו ואבאקה עשוי ידנית, 200X400 ס”מ, 2017, מוזיאון הנשיונל גלרי, וושינגטון ארצות הברית, צילום: אורית חופשי

למה את חושבת שעולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? ראשית, שמירת היכולת ליצור ולהשמיע דעות באמצעות האמנות באופן חופשי, ללא סירוס, מורא וחשש מביטול תקציבים ותמיכה.
אחד הדברים שחסרים לי מאוד בעולם האמנות הישראלי, ואני מייחלת לו, הוא קיומו של דיאלוג מפרה ומעמיק לאורך זמן עם אוצרים ואנשי רוח. בנוסף, אמנים ישראלים זקוקים לכך שמוסדות האמנות בעולם והאוצרים שלהם יתבוננו בעבודותיהם בלי להגדירם “נציגים של מדינת ישראל”.

איך את רואה אמנים ישראלים בחו”ל? קנאה/הערצה/ותרנים? למה? אין ספק שחיים באזורים שבהם יש מוסדות אמנות משמעותיים מאפשרים גישה ושיח משמעותי יותר עם אוצרים, אספנים וכו’. לא אחת חברים מעלים בפניי את המחשבה שאולי כדאי לי לעבור לחיות באחד ממרכזי האמנות בעולם. אבל אני קיבלתי את החלטה לחיות בישראל, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך. כשאני שומעת על אמן/ית שאני מכירה שעברו לחיות בחו”ל אני מתייחסת לזה בכבוד. אין בי עצב או כאב על כך. אני מאחלת לכל אדם לחיות היכן שהוא רוצה.

יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? צעידת בוקר של כשעה בפארק פתוח בעל אופי טבעי עם עלות השחר. הגעה לסטודיו בשעת בוקר מוקדמת וטיפול בצמחים שאני מטפחת מחוץ לו. ואחרי שגרה זו אני מתחילה לעבוד בסטודיו.

אורית חופשי, טריפטיך בסטודיו, יולי 2020

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? בשנת 2024, בזמן המלחמה, הוצגה תערוכה משמעותית במוזיאון הנשיונל גלרי בוושינגטון. זאת הייתה תערוכה מקיפה שעסקה באמני האקספרסיוניזם הגרמני על רקע המצב הסוציו־פוליטי בגרמניה בתחילת המאה ה־20, עם פרק שעסק בנקודות השקה עם עבודותיהם של מספר אמנים עכשווים, בהם: קרי ג’יימס מרשל, ניקול אייזנמן, ראשיד ג’ונסון ועוד. בתערוכה הוצגה עבודה מונומנטלית שלי, אשר נרכשה בסמוך לתערוכה לאוסף הקבוע של המוזיאון. במהלך התערוכה הוזמנתי למספר אירועים, כולל שיח עם האוצרת הראשית של תחום ההדפס והרישום במוזיאון, בפני אולם מלא. העבודה גם זכתה לסיקור נרחב במגזינים החשובים לאמנות במהלך התערוכה, ודימוי גדול שלה נכלל גם בסיכום התערוכות המשמעותיות ביותר של שנת 2024 ברחבי העולם.

מה היית מאחלת לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשרי? הסבירי. זמן הירהור ועבודה שגרתית במדינה/סביבה דמוקרטית יותר, המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה, חילונית יותר ומשוחררת מאיום קיומי יומיומי מבית ומבחוץ.
ולו ניתן היה, שיתקיים דיאלוג בין מוסדות אמנות בארץ למוסדות אמנות ברחבי העולם למען אמנים ישראלים.

*

לאתר של אורית חופשי לחצו כאן

אינסטגרם: orithofshi@