מחול הזהות של מיכאל בן אבו

תערוכתו של מיכאל בן אבו, “אִישְׁמִלָּה”, שהוצגה בשנה שעברה בחלל המעבדה בתל אביב (אוצר: שרון תובל), נבנתה כמערכת טקסית סחרחרה של מעגלי צפייה ותנועה. מעגלים אלו מוליכים את הצופה אל טקס פעיל החושף את מנגנוני היצירה של האמן – השמאן, המשורר, הצייר – ומציג אותו כאמן של טקס, טקסט ודימוי. חלקי הזהות מתמזגים למערכת קוסמית בקומפוזיציה של מעגלים המנהלים טקס אישי שמוביל אל הילדות, אל המשפחה, אל שורשי היצירה, אל הכתיבה כנביעה ואל ג’סטות ציוריות וכתמי צבע ראשוניים הבוראים עולמות מצורות ודימויים. זהו מהלך שאוסף אליו חלקי טקסטים ורישומים מתוך ספרי אמן מוקדמים של בן אבו, מילים מתוך שירים שכתב, ציורים מופשטים תחושתיים, מכלול רב תחומי החושף את האמן כאִישְׁמִלָּה, צייר ומשורר, איש של מילים המצייר דימויים מילוליים.

מיכאל בן אבו, פרט מתוך “המעגל החיצוני”, מראה הצבה, אוצר: שרון תובל, צילום: אסף אורן

אישמילה מהדהד את התפילה בִּיסְמִלָה, ומעניק לתערוכה מאפיינים של קתרזיס דתי, רוחני ואמנותי, וכך גם הפרפורמנס שהוצג בפתיחתה. הווידאו ארט “בְּמַעֲגָלִים, 2025”, שבו נראה האמן מבצע ריקוד סוּפִי רפטטיבי, פועל כעולם בתוך עולם, מעגל בתוך מעגל. הוא מנכיח את הגוף ואת כוחות הנפש של האמן המתמודד עם המשמעת הפנימית, הריכוז וההתמסרות לריקוד הספירלי, לעיתים כאשר בקבוק או כוס מלאים מים ניצבים על ראשו, ומהדהד את זיכרונות ילדותו של האמן שצפה באביו רוקד כך. עבודת הווידאו, וכן הגלבייה של האמן המוקדשת לאישמילה, ובה מוטבעת דמותו הסכמתית בתנועה כשידיו מונפות באוויר, מדגישים את הטקסיות והלבוש הייעודי, המחליף את השמלות המסורתיות של טקסי המחול הסוּפִי בגלביה העוטפת את הגוף, מבודדת אותו מן הפן הפיזי ומעבירה אותו אל הפן הרוחני. אז הוא מתכנס לגוף אמנות, והגלבייה נתלית כאובייקט, רישום על הקיר, בתום הטקס.

הסחרור מערבל את השפות השונות המשמשות את בן אבו להבעה לכדי תנועות מחול מקודש הנשזר במדיום הכתיבה ובמדיום החזותי, שמחליפים תפקידים ומתמזגים לאנרגיה אקספרסיבית של יצירת דימויים וכתיבה, או להפך, ציור ותגובה מילולית. אך לעתים המילולי הוא גם ויזואלי, והוויזואלי שזור במילים משמעותיות, בקטעים מתוך טקסטים אחרים שכתב בן אבו. המילה הכתובה והדימוי שנוצר מתוכה בחומרים אמנותיים יוצרים שפה סמנטית והירוגליפית.

מיכאל בן אבו, “אישמילה”, דמות עץ על מתקן מתכת קינטי מסתובב, 2025, אוצר: שרון תובל, צילום: אסף אורן

הכתיבה הציורית וההתייחסות למילה כאל דמות, מראה מקום או חפץ, יוצרים פואטיקה ונוכחות ויזואלית רב ממדית שמעצימה את התוכן הרגשי ואת התנועה לקראת שיא. בין המילה והמושג, הדחף, הג’סטה הראשונית, האוטומטית, המיידית או המדיטטיבית, הפעולה האקסרפסיבית היא מעין טראנס טקסי שבמהלכו האמן מתחבר לרגשות וזיכרונות דרך הגוף, כשהוא מוגן ומעוגן על ידי המילה והציור. הפעולה בחלל הנתון – מילים, צורות יסוד, צבעי יסוד – היא תנועה פיזית ורגשית הבוראת ומחדשת עולם. מעגלים ספירליים המדהדים אפשרות אינסופית של המשכיות והתפתחות מנטלית ללא עצירה, וכך יוצרים מסלולי צפייה וחוויה הקושרים את החלל והתודעה.

המעגלים היוצאים מתת המודע של האמן מסמנים מהלך ארכיטיפי שחוזר בשלבים שונים של ההתפתחות האמנותית שלו. רישומים וציורים מתארים מהלך אוטוביוגרפי פנימי וחיצוני: המעגל הפנימי אישי מאוד וכולל דיוקנאות של הוריו ותיאורים של נוף הולדתו, המושב דבורה שבחבל תענך בעמק יזרעאל; ואילו במעגל החיצוני קומפוזיציות גיאומטריות – משולש, מרובע ועיגול – דיאגרמות הממפות יחסי גומלין בין כוחות סימבוליים בצבעי הבסיס המודרניסטיים אדום, כחול וצהוב. מעגל הרישומים הדו כיווני מוביל את הצופה פנימה, אל אתר שחבוי בין מעגלי הרישומים התלויים מן התקרה מעל שני סרקופגים המכוסים בהדפסי מונוטייפ על בד (שדות מושב דבורה, נוף ילדות מרומז), ומעליהם סדרות רישומים דו צדדים היוצרים פעימות בתוך המהלך הספירלי. המעגל החיצוני סמנטי, מקודד, גדוש בסימונים מודרניסטיים ובקומפוזיציות של מילים וצורות, ואילו המעגל הפנימי אישי ורגשי, מציג את דמויות ההורים, מנכיח את דמות הילד המשרטט מעגלים בבוץ, באדמת העמק הכבדה והלחה, כותב בכתיבה תמה, מצייר צורות יסוד ובסיס, את חייו וגורלו בנוף הילדות במושב. רישומים בטכניקה מעורבת, הפועלים גם כקודים מודרניסטיים או כנקודות ציון אוונגרדיות בתולדות האמנות במאה ה־20. כך ניתן להעלות על הדעת עבודות של סזאן ושל מירו, של פרננד לז’ה ושל פול קליי, המשמשים מעין אטריביוטים.

על ראשי הסרקופגים מונחים שני גופים קרמיים מלבניים, עשויים חימר וגלזורה, ועליהם כתובות המילים “הִנְנִי” ו”אֵינֶנִּי”, צמד הפכים המשלימים ומשמשים אקסיומת יסוד לחוויית הקיומיות של האמן, המתמסר לפעולת היצירה הנעה בין מְלֵאוּת לאִיּוּן, בין נוכחות להעדר, בין הגוף לנפש ולרוח, בין ציר ורטיקלי שמסמן את מרכז החלל לבין התנועה הספירלית, החוזרת בוואריאציות שונות ומהדהדת את החוקיות העמוקה של התערוכה.

מיכאל בן אבו, “הִנְנִי” ו”אֵינֶנִּי”, כריות מצבה, קרמיקה וגלזורה מונחות על קברים מלבנים עטופים בבד, הדפס אקרילי על בד, 25X36 ס”מ כ”א, 2025, אוצר: שרון תובל, צילום: אסף אורן

שבריריות וריכוז מתמזגים בסחף של הצילום והתנועה הספירלית השואפת אל האינסוף, וחוזרים בתנועה ספירלית הפוכה, דו כיוונית, נגדית ומתכנסת, המייצרת את רעיון השיבה הרפטטיבית וההשלמה עם נתוני יסוד, עם נקודות ציון אוטוביוגרפיות המרכיבות את האנרגיה המהותית לתנועה המעגלית. מעין מעגלים ארכיטיפיים, מחזוריים, הלכודים במנגנון קוסמי, קיומי, מהותי. זוהי מעגליות הפועלת כמנגנון כפול של שיבה וחזרה יַלְדִּית אל המקור, פנים וחוץ, הליכה עם ונגד, הילד והבוגר מתמזגים במעשה היצירה.

בחלל המקביל למעגל ניצבים מעמדי עץ מגולפים המשמשים לתפילה בבית כנסת, ועליהם שלושה ספרי אמן גדולי מידות המתייחסים לתוכן בקנה מידה אחר, המוליך אל חוויה טקטילית־טקסטואלית. כאן שוב מתנהל מהלך דיאלוגי שמחבר בין הטקסטים לבין התנועה והפעולה של הרישום. אלו מתמזגים לתוך מהלך מעגלי הנבנה מסביב לסרקופגים, והצופה יכול לבחור היכן הוא מתמזג עם הטקס והיכן הוא נהדף ממנו.

הטקסט המופיע בספרים מורכב מקטעים שלקוחים מארבעה ספרי אמן יחידאים שבן אבו יצר, המשולבים כקטעי קולאז’ ומתמזגים בקומפוזיציות ספק מודרניסטיות־ספק קוסמיות של צורות יסוד שמתחברות ובוראות עולמות. מלבנים, עיגולים ומשולשים בהרכבים שונים, צבועים בהרכבים שונים של צבעי יסוד וכתמי צבע אקספרסיביים, חופפים ומתמזגים ומעניקים לצורה הקשר פרשני: עיגול שהופך לדימוי של כדור הארץ, מלבן שהופך לים, משולש שפורץ בעוצמה לקומפוזיציה כווקטור של כוח. מורכבות ומפגש של ניגודים והשלמות המחזירות למצב היולי, ראשוני, לפני היות המילה והדיבר, שבעבודתו של בן אבו הופכים לדימוי ויזואלי רב משמעי, קולי, חזותי, דומם, חי.

מיכאל בן אבו, מראה הצבה, מעמדי תפילה עם ספרי אמן יחידאים, 2025, אוצר: שרון תובל, צילום: אסף אורן

מעגל הרישומים מכיל גם קולאז’ים וקטעי רישום שמחזירים אל המקור, אל הבית, המשפחה, דיוקן ההורים והנוף, דימוי הנובע ממיפוי סכמתי של צורת המושב שבו נולד, האייקון של הדולפין כאלטר אגו ועוד. דימויים הפועלים כיחידות יסוד ומציבים את הצורות הגיאומטריות הבסיסיות במקביל למשפחה ולבית.

המעגל הספירלי, שהצופה נחשף אליו כאתר מרכזי בחלל התערוכה, שואב אותו לטרנס של שחזור ושיבה, בריאת עולם, יצירה רב ממדית המתהווה בין חוויה לייצוג, בין ההיולי למילולי, בין הרישום הבודד לספר היוצר עלילה אישית וסיפור, בין הגוף להנצחתו באמצעות המילה הכתובה והדימוי המצוייר לבין הווידאו המתועד לפרפורמנס החי, החולף והרגעי. תהליך טרנספורמציה בין החיים לאמנות, בין הגוף לנפש, סימולטניות של שירה פיוטית וציורית. החלל מתהווה ברווח שבין תערוכה לטקס ובין המילה לדימוי החזותי.

*

“אִישְׁמִלָּה” / מיכאל בן אבו

אוצרות: שרון תובל

גלריית המעבדה, תל אביב