וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ
בראשית יב א
הגלריה האחורית בקומה הראשונה של מוזיאון רמת גן לאמנות בנויה כטרפז ארוך וצר מאד. כשנכנסים לגלריה מירכתי הטרפז, היא מזכירה שביל שמתכנס אל האופק בנקודת מגוז רחוקה, חלל שכאילו נלקח מציור של אורי ריזמן של שדרת חרובים, או דרך עפר בשדות ראש הנקרה. קומפוזיציה שמתחילה בנקודה היציבה בה עומד הצופה, ומזמינה למסע שהמשכו וסופו סמויים מהעין. לְכִי לָךְ, התערוכה שאצרה דינה יקרסון ומוצגת בימים אלו במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, כאילו נועדה לממש את רוח החלל בה היא מתארחת. התערוכה עוסקת במסע, הליכה, עקירה, ניתוק ממקום אחד והעתקה לאחר, בתלישות ובחוסר שייכות, בלְכִי לָךְ וביצירת דבר חדש. מוצגות בה עבודות שמן ווידאו של שלוש אמניות שחיו ופעלו בזמנים, תרבויות ויבשות שונות, בעלות זיקה לארץ ישראל, שהמקשר ביניהן הוא הגירה כחוויה מכוננת, כמהות, כמצב קיומי: אלכסנדרה פרגל (1907-1984), אן בן – אור (נ’ 1965), ואלינה אורלוב (נ’ 1990).
אורי ריזמן, שדרת החרובים, מתווה, שנות ה-60, גרפיט על נייר, באדיבות מרכז גוטסמן לתחריט, כברי
הציר סביבו נבנתה התערוכה הוא קובץ ציורי שמן של אלכסנדרה פרגל, הלקוח מאוסף צייטלין לאמנות רוסית שנתרם לעיריית רמת גן בשנת 1959 ע״י מריה צייטלין, אמה של פרגל. האם ובתה נולדו בברית המועצות לשעבר, נדדו בנפרד והשתקעו שתיהן בארצות הברית. בארץ אוחסן האוסף, שכלל גם את עבודותיה של פרגל, בין דשנים וכלי עבודה. הוא נזנח ועלה שוב לכותרות ב-2014, כשציור דיוקנה של צייטלין ע״י ולנטין סרוב, שהיה חלק מהאוסף, נמכר בכריסטיס ב-9.2 מיליון לירות שטרלינג. המכירה מימנה את שיפוצו היפהפה של מוזיאון רמת גן ואפשרה רסטורציה ואחסון בתנאים ראויים של האוסף יקר הערך, אך עוררה סערה והתנגדות לכוונה למכור נכס תרבות שנתרם למדינת ישראל. סיפור האוסף הרוסי, כמו עבודותיה של פרגל, משקפים את נרטיב ההגירה של התערוכה כולה.
כחלק מסדרת תערוכות באוצרותה של יקרסון, הבוחנות אמנות ישראלית מתוך זיקה לאוסף, נבחרו גם כאן עבודות של בן־אור ואורלוב המקיימות שיח עם עבודותיה של פרגל. במהלך החיפוש נדהמה יקרסון לראות מוטיבים משותפים, ויזואליים ורעיוניים, חוצי דורות ויבשות. בן-אור היא האמנית היחידה מבין השלוש שהשתקעה בישראל. מספר עבודות שלה, המוצגות בתערוכה, נולדו מהגירה רביעית, של הסופרת מרים עקביא שהגיעה לארץ כפליטת שואה. ארחיב על זו ששבתה את ליבי, ״מרחק נגיעה״, ציור השמן הגדול והמרכזי ביניהן.
מראה הצבה בתערוכה. צילום: יובל חי
שם התערוכה, לְכִי לָךְ, נלקח מגוף עבודות שיצרה אן פרנסואז בן-אור בין השנים 2018-2023, והוצג בגלריה רוטשילד אמנות. כאן מוצגים שלושה ציורי שמן מאותה סידרה ושלושה נוספים לצד עבודותיה של פרגל, שאותה מעולם לא פגשה, ותוך יצירת שיח עמן. בן אור נולדה בבלגיה לפני שישים שנה ועברה לישראל בשנות העשרים לחייה, בנתה את ביתה בהרי ירושלים ועובדת בתל אביב. מכיוון שלא גדלה בבית יהודי, המסע שלה לארץ לא היה חלק מתוכנית עליה מובנית או תוצאה של מובן מאליו כלשהו. ציורי השמן של הסידרה ועבודת הווידאו, שאינה מוצגת כאן וחבל, נבעו מרכישה מקרית של שמלה קיצית אדומה במכירת יד שניה. בתהליך היצירה של בן אור ניכרת התמסרות מוחלטת לציווי לְכִי לָךְ, מסע של חודשים ארוכים ולפעמים שנים שמתחיל בקנבס המתוח הריק ולא מסתיים עד שבן אור מרגישה שהציור הגיע למיצוי. כך גם בחנות היד השנייה, אירוע שולי לכאורה, היא פעלה מתוך אותה התמסרות. ״מיד כשנכנסתי לחדר השמלה משכה את תשומת ליבי בצורה לא מוסברת. קניתי אותה בלי שחשתי צורך למדוד או ללבוש אותה״, היא מספרת. בדרכה החוצה סיפרה לה המוכרת שהשמלה הייתה שייכת לסבתה, הסופרת מרים עקביא, ניצולת שואה שצעדה כנערה צעירה בצעדת המוות בדרך למחנה ברגן בלזן. ״מיד התעוררו בי תחושות שלא הרפו ממני, ולא ידעתי להסביר אותן. כאשר החזקתי בשמלה, הרגשתי כאילו יד מהעבר נוגעת לי בכתף, הרגשתי אותה כמו חומר חי”. בן אור נטועה עמוק בהוויה המקומית אבל כשהיא משחזרת את האירוע היא אומרת, אולי בהשתאות, ״איך זה שהשמלה הזאת הגיעה דווקא אלי? איך זה קשור אלי? אני אפילו לא מפה ולא קשורה לזה״. מכאן, מובלת על ידי אותן תחושות, יצאה בן-אור למסע רב שנים של יצירה שמתכתבת עם זיכרון קולקטיבי, עם אירופה של ימי המלחמה ותל אביב של היום, עם צעדה קפואה לקראת מוות ושמלה קלילה אדומה שמשדרת שמחת חיים, התחדשות וצמיחה. עם שורשיה הנוצריים שהתגלגלו לחיים והקמת בית בארץ ישראל. עם הליכה אל הלא מוגדר, וגם עם חיפוש אחר המנוחה היציבה, מנת חלקן של ההולכות שהגיעו ליעדן ומסבות (אולי רק לרגע), סביב שולחן המופיע לא אחת בציורי השמן של בן אור. מסע שמהותו לְכִי לָךְ.
בחורף 2018 פנתה בן אור לרונית, בתה של עקביא, בבקשה להצטרף אליה לפולין ולצעוד כשהיא לבושה בשמלה האדומה, בתוואי צעדת המוות בו צעדו אמה וסבתה בחורף 1945. לדבריה, המהלך לא נעשה בחיפוש אחר הסופיות האכזרית, הסבל והאבל, אלא בבקשה לתת קול לשמלה הצבועה בצבע חי כל כך, ללידה ולשמחה, לחקות את הטבע שראה וחווה את הזוועות, אבל, ולמרות כל אלו, ממשיך כל שנה להתחדש ולצמוח.
אן בן אור, הליכה, 2020, סטילס מווידאו, מסך מפוצל, 11.43 דק
המסע תועד בוידאו שהפך לעבודה בת 12 דקות. הוא מפוצל לשני מסכים, כשבאחד מופיעה רונית לבושה בשמלה התל-אביבית האדומה של אמה, כשהיא צועדת ביערות הקפואים והקירחים בתוואי צעדת המוות. בשני מופיעה בתה של בן אור, כרמל, לבושה באותה שמלה, צועדת יחפה בהרי ירושלים שאליהם היגרה אמה מאירופה. השמלה, המקום, שתי הנשים והליכתן נטולת היעד בונות בהדרגה ובאופן סיזיפי את סיפורי המסע הרבים המקופלים בכל סדרת העבודות – הדורות, היבשות, הלְכִי לָךְ, הזיכרון שטמון בחפץ, בגוף ובנוף, ומופיעים באופן שונה בכל עבודה. בן אור עובדת בפחם ובשמן, ורבות מהדמויות בעבודותיה ישובות, רכונות על שולחן, שוכבות או נייחות. בעבודת הוידאו היא מוסיפה את אלמנט הזמן באופן פיזי, פיסולי ומאד נוכח. עם זאת, זה אינו זמן מדיד, לינארי שמתחיל בנקודה ומסתיים באחרת. זה זמן משוטט, מחפש, משתהה. לעיתים הוא זמן מעגלי ששואב ממחזור הטבע של מוות והתחדשות, או מדורות של נשים שחיו, חיות ועתידות להיוולד, המעורבות ביצירתה בשנים האחרונות. הזמן אצל בן-אור נטול כיוון, מדלג בין יבשות, נופים, נצח של הרים מול זמניות הגוף. בווידאו רצה רונית, קפואה, ממהרת בשלג, בורחת בעוד שכרמל, ביתה של בן אור, בוחנת בצעדים יחפים את הקרקע הסלעית ומחפשת נקודות אחיזה לצעדים יציבים והשתרשות. העבודות בתערוכה אינן מספקות לצופה תשובה או סיום למסע, אלא משתהות על נקודה במהלכן, שכמו בציורים של ריזמן אינו חושף יעד אלא ישאיר אותנו הצופים כלואים בתוכו, או אולי, במחשבה שניה, משוחררים לנפשנו לשוטט בתוכו.
עבודת השמן ״מרחק נגיעה״ (2022), שאורכה 2.2 מטרים, מרכזית בגוף העבודות של אותן שנים. בתוך הנוף הלקוח מהמסע החורפי שעברו רונית ובן אור, ישובות סביב שולחן ארוך שלוש דמויות נשיות. שתיים רכונות אחת כלפי השנייה בניסיון לייצר מגע. רונית לבושה בשמלה התל-אביבית האדומה, ודמות נוספת, ערומה, צעירה יותר, אולי ביתה. המגע בין האישה המבוגרת, הלובשת את שמלת אמה המנוחה, לבין הצעירה, חסוי ולא ניתן לדעת אם צלח או לא. זהו לב העבודה ואנחנו כצופים חשופים רק לתשוקה לקיים את הקשר. בחזית, מנותקת מההתרחשות ואף מסתירה אותה ניצבת ביתה של בן אור, כרמל, אוחזת בשמלה לבנה. הצבעוניות והקומפוזיציה מייצרים הקשר מובהק למסורות ציור נוצריים אירופאים ולשורשים של בן אור—הסעודה האחרונה, ישו הצלוב, או שלוש הרוחצות של סזאן. ניתן היה לפרש את הסצנה כסיום המסע, הגעה אל היעד שמתבטאת בחלוקת הבד המאוזנת והיציבה, בישיבה סביב שולחן אוכל מחופה במפה לבנה, מקום בו אפשר סוף סוף להכות שורש ולבנות בית. במקום זאת משדרת העבודה ארעיות, איזון שברירי ומתח לא פתור. ציורי השמן של בן אור הם כשלעצמם מסע חיפוש. שולחן עבורה הוא מקום של מפגש, של אוכל, של בית ומופיע בעבודותיה כמוטיב חוזר שמבטא אולי כמיהה ליציבות. בתחילת התהליך היו לשולחן רגליים, היא מספרת, והדמות שבמרכז ישבה מאחוריו כשפניה להתרחשות. אבל במהלך שנתיים עבר הציור תהליך חי של מחיקה ובנייה, כך שעם חלוף הזמן התערערה היציבות השולחנית, נעלמו הכיסאות ורגלי השולחן ונוצר מצב חדש שבו האיזון שלו הותנה בדמויות הנתמכות/תומכות בו. השתוקקות לנגיעה המתקיימת בין הצעירה למבוגרת היא הכח שמחזיק את השולחן ומקיים את המתח שבונה את העבודה כולה.
בעבודה זו ובנוספות המוצגות מאותה סידרה הצופים מוזמנים להצטרף לבן אור למסע הלְכִי לָךְ, לשוטטות המחפשת, לזמן הפנימי לדיאלוג עם עבודות השמן של פרגל ולשאלות שיישארו ככל הנראה פתוחות.
לְכִי לָךְ, אלינה אורלוב / אן בן אור / אלכסנדרה פרגל. אוצרת: דינה יקרסון. מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. נעילה: 14.2.26
